גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 138ראשיהפצה

מנוחת הלוחמת - בגליון השבוע

רוני אלוני, 'טורפת החרדים' ממועצת העירייה בירושלים, עברה מהפך. היא נישאה כדת משה וישראל, מדליקה נרות שבת ואף לומדת קבלה.
07/04/05, 00:00
חגית רוטנברג

השינוי אירע אחרי שלמדה שלא כל החרדים הם שחורים ולא כל אבירי השוויון והדמוקרטיה השמאלניים הם נקיי כפיים. "די לשנאה", היא קוראת ממקומה בין שני המחנות

במהדורה הקודמת שלה, היתה רוני אלוני ידועה בכינויה 'טורפת החרדים'. לא היה כמעט אדם דתי או חרדי בירושלים שלא ידע מי היא, ולאו דווקא לחיוב: כחברת מועצת עיריית ירושלים, בסיעה המזוהה עם 'מרצ', היא ניהלה מלחמות חורמה נגד שחיתויות בממסד החרדי ונגד כפייה דתית בעיר. רוני אלוני במהדורה הנוכחית יושבת ומשוחחת איתי על פרשת השבוע, קבלה ומשפט עברי. "לא", היא מדגישה, "אני לא חוזרת בתשובה".

אחרי שיחה של שעתיים בדירתה התל אביבית, קצת קשה להחליט ממה להתחיל: אוצר הסיפורים שלה על שחיתות וצביעות בשמאל הישראלי, ההתחברות המפתיעה לחרדים או חייה האישיים – החל ממסעות חיפוש בג'ונגלים וכלה בחתונה אורתודוקסית למהדרין. אלוני (38) נולדה בירושלים למשפחה ממוצא תוניסאי, ושמה המלא בישראל הוא רוני ושמחי בת ציון: "סבא שלי היה טברייני, ואני הייתי הנכדה הראשונה שנולדה בירושלים".

היא מעולם לא חשבה להיכנס לפוליטיקה, אך תחושת יעוד חזקה פיעמה בה מגיל צעיר. "חשבתי בטעות שאוכל לשנות דברים בחברה באמצעות הבמה הפוליטית", היא מסבירה את כניסתה לזירה שהיום היא סולדת ממנה בכל נימי נפשה. חמש שנים שימשה, כאמור, חברת מועצת העיר מטעם סיעת 'ירושלים עכשיו' – סיעת יוצאי מר"צ, בראשות ארנן יקותיאלי ז"ל.

חילופי מהלומות מילוליות
את שנותיה הראשונות בעירייה הקדישה בעיקר ללוחמה בציבור החרדי. לטובת מי שלא עקב, מספקת אלוני תזכורת של כמה מהפרובוקציות היותר קשות ברקורד הציבורי שלה: "בתחילת הדרך חשפתי פרשה שבה אחד מנציגי אגודת ישראל במועצת העיר, שעמד בראש ועדת ההקצבות, היה מעביר דרך קבע הקצבות בסך מיליון שקלים לשנה לתלמוד תורה על שם אביו.

"הייתי טירונית, והחלטתי לפוצץ את הבלון בפורום ענק של ישיבת ועדת הכספים, שבה נכחו כל בכירי העירייה. לא הכנתי אותו מראש, זו היתה ממש הלבנת פנים ברבים", היא אומרת במבט לאחור. "הוא כל-כך נבהל שלא נותר לו אלא לתקוף אותי חזרה בצורה אלימה: הוא צעק לעברי 'פרוצה!' כמה פעמים, והוסיף 'תראי איך את מתלבשת!' בעיני, לרדת לרמה כזו עבר את כל גבולות הטעם הטוב.
"אני תוניסאית", היא מחייכת, "אז אחרי 10 דקות של קללות כאלה, שאינני יכולה לחזור על כולן, הדם כבר עלה לי לראש. התפרצתי עליו בחזרה, וזו היתה טעות", היא מודה. "אמרתי לו: 'שלא נדע איך שאתה מתעסק עם ילדים במקווה'. למחרת הסיפור תפס את כל הכותרות, ועמד בראש מהדורות החדשות".

פרשה נוספת שקוממה עליה את החרדים במועצת העיר נגעה לשירת נשים: החרדים דרשו שלא לשבץ נשים לשירה בטקסי יום הזיכרון ויום העצמאות של העירייה, כדי לא למנוע משמונת סגני ראש העיר להשתתף בטקס. אלוני התרעמה כמובן על הדרישה, ויצאה למאבק תקשורתי בטענה שהבקשה פוגעת בשוויון ההזדמנויות לנשים.

כדי להמחיש את הדבר, החליטה לנקוט בדרך יצירתית: "נכנסתי לישיבת המועצה עם רעלה, כשכל פני מכוסות. פתחתי ואמרתי: 'בוקר טוב, איראן. הפכנו להיות מועצה של חומייניסטים: נשים צריכות להסתיר את קולן. עוד מעט גם תאסרו על נשים לעבוד בדלפקים של העירייה כי זה מפריע לכם".
אלוני מסכמת את השנים הללו כשנות מאבקים איומים בנציגי אגודת ישראל וש"ס, מריבות שיצרו כותרות בעיתונים מדי יום וחילופי כינויים הדדיים שהיא מעדיפה שלא לחזור עליהם. "האדמה רעדה בירושלים", היא אומרת.

ויחד עם זה, הישיבה המשותפת היומיומית, 40 שעות בשבוע, כיסא ליד כיסא עם נציגי החרדים, חוללה איזשהו מפנה בתוכה: "למדתי להכיר אותם אישית. מה שבהתחלה נראה לי מסה שחורה גדולה מול העיניים התגלה כגוונים: כמו בכל ציבור, יש בהם אנשים טובים ויש כאלה שלא. ראיתי אצלם הרבה אנשים טובים, וראיתי שיש שם אור גדול שצריך למצוא אותו.

"הבנתי שהנציגים החרדים שעומדים בפרונט התקשורתי ממש לא דומים לציבור שהם מייצגים. אלו אנשים שהקריבו את מיטב שנותיהם למען שליחות ציבורית, במקום לשבת וללמוד תורה. זה כואב להם, הם מכים על חטא ישיבתם במסדרונות השררה, אך זה נועד לאפשר לציבור ששלח אותם לחיות בהתאם לאורח החיים הרצוי בעיניו".

השחיתויות טואטאו מתחת לשטיח
הסדקים שנפרצו בחומת השנאה לחרדים הולידו שאלות ותהיות מהותיות יותר בלבה של אלוני. במקביל היא חוותה גם תהליך הפוך – ניפוץ המיתוס החיובי ביחס לחבריה בסיעות השמאל הקיצוני, המתהדרים בניקיון כפיים ויושר ציבורי. במהלך ימי כהונתה חשפה אלוני למעלה מ-40(!) פרשיות שחיתות בעיריית ירושלים ובמוסדות נוספים בעיר. התגליות כנגד הציבור החרדי היוו ,כאמור, לחם חוקה של התקשורת המקומית והכללית; אך חלק אחר, משמעותי לא פחות, נותר בודד במגרות משרדה של אלוני בעירייה: השחיתות והצביעות במעוזי השמאל והבוהמה. אלוני נדרשה – פשוטו כמשמעו – לשתוק.

המקום הזה היווה פרשת דרכים בינה לבין מר"צ. ממקומה היום, מנותקת מהפוליטיקה, היא שופכת קיתונות של רותחין על חבריה לשעבר: "אנשי השמאל יודעים שיש שחיתות בשני המחנות, אך מתוך בחירה הם לא נוגעים בציבור החילוני ומפנים את הביקורת רק כלפי הציבור החרדי. יש בזה צביעות. כשהתחלתי לחשוף כל מיני פרשות שקשורות לראש העיר או לבית"ר ירושלים באו חברי למפלגה ואיימו עלי שארד מנושאים מסוימים.

"אמרו לי למשל לא לבדוק שחיתות בלהקת מחול מסוימת. ראש המפלגה שלי דרש ממני להפסיק את החקירה שניהלתי לגבי שכר מופקע של מנכ"לי מוסדות תרבות, כמו תיאטרון ירושלים ומוזיאון ישראל. הם בוכים כל הזמן שאין כסף לתרבות", היא טוענת בלהט, "ואני כחברת ועדת הכספים יושבת וקוראת את החומר, ומגלה דברים מדהימים: מוסד כמו מוזיאון ישראל מקבל כספים מקופת העירייה, על חשבון הארנונה של המסכנים, ומממן בהם את שכר המנכ"ל – מיליון שקלים בשנה! אם זו לא שחיתות, אני לא יודעת מה זו שחיתות", מסכמת אלוני.

בשלב מסוים היא נקראה לבית דין שדה, כהגדרתה, אצל ארנן יקותיאלי, שציווה עליה להפסיק לפרסם את השחיתויות בתקשורת. "אז החל הקרע", היא משחזרת. "התחלתי להבין שזה לא המחנה שלי".

התקשורת חיה על השנאה
תובנה נוספת שאליה הגיעה אלוני היא הצביעות האידיאולוגית שעוטים המחנות משני עברי המתרס הפוליטי.
אחד הסיפורים מעוררי ההשתאות, שטרם סופרו, הוא האמת מאחורי מלחמות השבת בכביש בר אילן. הסיפור אירע עוד בתקופת הבחירות, בטרם הספיקה הציניות הפוליטית לסדוק את תמימותה של אלוני. כפעילה מסורה היתה אלוני מבלה את רוב שעותיה במטה הבחירות של מפלגתה. היא התפלאה לראות מדי יום כמה מהדמויות הידועות בעולם החרדי, שהובילו את המאבק למען השבת, נכנסות לחדרו של ארנן יקותיאלי ומסתודדות איתו שעות.

"הסתקרנתי: הם הרי אמורים להיות אויבים שלנו, אנחנו מפלגה נגד חרדים, אז מה הם עושים במטה שלנו? ברוב תמימותי ניגשתי לארנן, שיסביר לי מה הם עושים כאן. הוא נהנה מהשאלה שלי. הניח את ידו על כתפי, כמו אבא שמסביר לילדה הקטנה שלו, ונתן לי שיעור ראשון בפוליטיקה:
"'א. לאף אחד אין כבר כוח לשמוע על מאבקים בחרדים', פתח. 'ב. יש הרבה חדשות ביטחוניות כל השבוע, אין מקום לאייטמים כאלו ממילא. ג. הבחירות בפתח, ואנחנו כמפלגת שמאל חייבים לקבל כמה שיותר כותרות בתקשורת כדי להזכיר לציבור הבוחרים שלנו שאנחנו פה', סיכם. ואז הסביר לי את דרך הביצוע: 'היום המתאים ביותר לייצר חדשות הוא שבת. אין ממשלה, כנסת וכו'. יש זמן להכניס אייטמים אחרים'".

ומה החרדים עשו במטה? זו היתה פגישת תיאום פשוטה לטובת שני הצדדים: הם קבעו להיפגש בשבת בארבע אחר הצהריים, ליד הצפרדע בפינת רחוב בר אילן. החרדים היו מביאים עשרה שב"בניקים שיבעירו את פח הזבל ויידו אבנים על המכוניות הנוסעות. אנשי מר"צ הגיעו לבושים בחולצות המפלגה, נושאי שלטים בגנות הכפייה החרדית, ומיד מוציאים ביפר לרשימת התפוצה של העיתונאים: 'יש מכות בכביש בר אילן. תבואו מהר עם המצלמות'.

"אז היו מתאספים חרדים נוספים, והמהומה היתה מתלקחת לשביעות רצון הצדדים. לעתים האבסורד היה מגיע לשיאים חדשים: פעילי השמאל לא מודעים לשעות התפילה בשבת בבוקר, וזה יצר בעיה: הם היו מגיעים מוכנים ומזומנים לרחוב בר אילן, אך לא נראתה נפש חיה לבושת שחורים בקצה האופק.
"חיכינו כמו מטומטמים", אומרת אלוני "במיוחד בחגים שבהם התארכה התפילה. אף אחד לא זרק עלינו אבנים, אז פשוט נסענו, שיירה של עשר מכוניות, הלוך ושוב על כביש בר אילן, מחכים שמישהו כבר יזרוק עלינו אבן, לעזאזל איתם", היא משחזרת בצחוק.

זו גאווה?! זו בושה!
הרייטינג של אותם אירועים סייע גם לציבור החרדי: הם היו מצלמים את ההתרחשות, שולחים לאמריקה ומקבלים תרומות על מלחמתם למען שמירת השבת. אלוני ראתה בתככים הללו יצירת יש מאין של שנאת חינם, והיא רואה בצביעות הזו סכנה קיומית לעם ישראל: "לשינוי, למר"צ ולמפלגות החרדיות יש אינטרס לשמר את המריבה. ככל שהמחלוקת בעם תבער על אש קבועה, כך יש בסיס איתן יותר לקיומם הפוליטי. ביום שבו תיפתר המחלוקת – מה יישאר לטומי לפיד לעשות?" היא אומרת באירוניה.
"בחדרי חדרים הם שיתפו פעולה כדי ליצור מריבות וירטואליות סביב כשרות, צניעות, חוף נפרד, שבת ועוד. הם רצו כותרת בעיתון, ולכן תיאמו טלפונית על מה תהיה המחלוקת הבאה. מי שחוגג על זה היא התקשורת, ששכחה את תפקידה האמיתי".

אלוני שמה ללעג את התקשורת וממחישה את המסר בסיפור אבסורדי נוסף: "יצר איתי קשר עיתונאי מרדיו ירושלים והציע לי להתראיין, פיתוי גדול לפוליטיקאי. הוא ביקש שאעלה לעימות רדיופוני מול יהודה משי-זהב". הכתב פשוט ביים את העימות, בלי לנסות להסתיר זאת: הוא הודיע לאלוני מה יאמר משי-זהב ומה עליה לענות לו.

המשעשע בכל הסיפור הוא הרעיון ההזוי שסביבו חשב הכתב לעורר את אש המחלוקת: הוא הורה למשי-זהב לדרוש בשידור להוריד את כל הראשים של הבובות בחלונות הראווה במאה שערים, כיוון שהללו מהווים פיתוי לעוברי אורח. בתגובה התבקשה אלוני לזעוק כי משי-זהב הוא פשיסט הפוגע בכבוד האישה. "לא היינו חושבים על הרעיון בעצמנו", מודה אלוני, "אבל רוצים לייצר כותרות, וזה באמת מה שקרה בסוף".

את פרק הביקורת הנוקבת על השמאל, היא מקנחת בהבעת עמדה נחרצת ביחס לאחד הנושאים הבוערים כיום בירושלים: מצעד הגאווה הבינלאומי העתיד להתקיים בעיר בעוד כמה חודשים. "אנשי השמאל בירושלים תומכים בקיומו של המצעד בעיר. לדעתי זו פשוט שערורייה, המשך לצביעות השמאל. כשאתה מכתיר את עצמך כדמוקרט, זה לא רק כשזה טוב לעניינך. דמוקרטיה היא הבנה וסובלנות גם לצרכי הציבור המסורתי והדתי, ולא יעלה על הדעת לקיים מצעד גאווה ברחובות ירושלים, עיר הקודש.

"לא היתה לי בעיה שהמצעד יתקיים, אילו הייתי יודעת שהצועדים יתלבשו בבגדים נורמליים ויבטאו את החופש שלהם. אבל ראינו כבר מה זה מצעד הגאווה העולמי, ואוי לעיניים שכך ראו: זה מצעד של ערומים וערומות, גברים בבגדי אישה. אני לא חרדית ולא צדקנית, אבל אני לא רוצה לראות דבר כזה ברחוב ובטח שלא בעיר קדושה. אם השמאל יושב בשקט לנוכח הגזמה כמו מצעד גאווה בירושלים, איך הוא מצפה שאחר-כך חרדים יתחשבו בחילונים?"

הקונצנזוס – ילדים
באמצע הקדנציה נפטר ארנן יקותיאלי במפתיע מדום לב. אלוני היתה מספר 2 ברשימה, כך שבאופן פשוט היתה אמורה לרשת את מקומו, אך מסתבר שההליך לא היה כל-כך פשוט: אלוני היתה האישה היחידה ברשימה, ואחריה ארבעה גברים. בנקודה הזו התגלתה פרצה נוספת בחומת הערכים המוחלטים של מר"צ: אבירי השוויון והפמיניזם לקו בסניליות קלה כשדובר בכיסא במועצת העירייה:
"לא נתנו לי להיות ראש הסיעה בגלל שאני אישה. הם אמנם הסתירו את זה בכל מיני תירוצים שאני לא מתאימה, אך ברורה לי האמת, וזו צביעות נוספת שלהם. הרי אני הייתי הכי פעילה מכולם, עם הכי הרבה ניסיון בשטח".

אלוני התחבטה אז אם לעזוב מיד את הפוליטיקה, בטרם זו תכלה כל חלקה טובה באישיותה, או להמשיך כשליחת ציבור, למרות חוסר התוחלת שחשה במאבקיה. כתוצאה מהנסיבות החליטה לבסוף להקים סיעת יחיד בשם 'אוהבי ירושלים'.
"באתי לאולמרט, שעד אז לא דיברנו בכלל. אמרתי לו: 'נמאס לי נפשית לשבת באופוזיציה ולבקר. אני רוצה תפקיד ביצועי'. אולמרט התרצה, אך לא מצא לי תיק. ביקשתי ממנו להאציל לי את כל סמכויותיו כראש עיר בנושא מעמד הילד".

מרגע שנכנסה לתפקיד, חשה אלוני כי מצאה סוף סוף את יעודה: "קידום מעמד הילד בארץ היה מבחינתי כיוון נכון, כי ילדים הם קונצנזוס בין חרדים וחילונים. בנקודה הזו התחיל שיתוף הפעולה היפה ביני לבין החרדים". ואכן, טורפת החרדים הפכה פתאום ליצור ידידותי לסביבה, ונציגי החרדים נאלצו גם הם לסדוק את חומת הדעה הקדומה כלפיה.

אלוני משתבחת באותן פעולות, ומגוללת כמה מהמקרים: "יום אחד ראיתי את יהודה משי-זהב עומד ליד המעלית בעירייה, כולו אדום מכעס. היינו אויבים גדולים וניהלנו מלחמות עולם, אך בכל זאת התעניינתי מה קרה". משי זהב סיפר לה כי עבר כרגע אצל כל סגני ראש העיר והתריע בפניהם על מצב בטיחות רעוע בנוגע להסעות הילדים מתלמודי התורה. באותה שנה נהרגו חמישה ילדים באורח טרגי בתאונות שנבעו מרשלנות של נהגי אותן הסעות.

את אלוני לא היה קשה לגייס לעניין. היא השיבה: "אם אוביל מאבק בעניין הזה, אתה מבטיח לשתף איתי פעולה, ולעמוד לצדי בתקשורת למרות שאני רוני אלוני?" כבמטה קסם נמוגו מטעני האיבה, ומשי-זהב השיב בחיוב. השניים יצאו לדרך: הם הגישו תלונות במשטרה נגד רשלנות פושעת של נהגים ונגד בכירים בעירייה ובמשרד החינוך. כתוצאה מהמאבק המשותף החל תהליך שיפור במערך הפיקוח על ההסעות.

שיתוף פעולה אחר של אלוני, עם נציגי ש"ס, זיכה אותה להיות אחת הפוליטיקאיות היחידות שזומנו לפגישה עם הרב עובדיה יוסף בלשכתו, ובורכו על-ידו באופן אישי. המפגש התקיים בעקבות מאבקה של אלוני לעצירת תקציבים למוסדות 'בית יעקב', שמפלים תלמידות על רקע עדתי.

היא גם תרמה את קולה בהצבעה בעירייה כדי להעביר חצי מיליון שקלים למיזוג קרוונים של תלמודי תורה. "יש שם בעיה: לומדים שלושים דרדקים בצפיפות, בתוך קופסאות אזבסט לוהטות. החילונים הסתכלו על זה כעוד תקציב שהחרדים רוצים לקחת, אבל אני מסוגלת להבדיל. החרדים למדו להכיר את רוני האמיתית – אם יש בעיה אלחם בה, ולא משנה הצבע".

חיבור בדרכים אחרות
במקביל לתהליך החיפוש העצמי בקריירה הציבורית, נמשך מסע החיפוש הרוחני שלה גם במסדרונות העירייה. אט אט היא נמשכה אחר נציגי החרדים, לא רק לצורך דילים פוליטיים אלא בעיקר כיוון שזיהתה תוכן אמיתי שסיקרן אותה: "בישיבות המשמימות של ועדת הכספים ראיתי את העובדים החרדים, שישבו משועממים, פותחים ספרי גמרא ולומדים. סקרן אותי מה כתוב שם. ישב שם רב אחד, ראש אגף תרבות תורנית, הרב גבריאל שטאובר, שממש שקד על לימודיו באותן ישיבות מועצה", היא נזכרת ומחייכת.

"התחלתי לשבת לידו בישיבות, ולהציץ לספר שממנו למד. אחרי שקראתי קצת, שאלתי אותו שאלות. בהמשך הוא לימד אותי פרשת שבוע, ולמדנו יחד באותן ישיבות. זה היה נחמד ומרגש. הייתי באה לישיבות רק בשביל זה". הרב שטאובר העריך את אלוני, ושיבח אותה מדי פעם על שאלותיה החכמות, ואף פנה לרבנים אחרים כשלא היו לו תשובות מספקות עבורה. בהדרגה החלה אלוני ללמוד גם בעצמה.

למעשה, היא לא היתה לגמרי חסרת רקע: לאחר שאחיה בן ה-19 נהרג בתאונת אימונים בצה"ל, היא נכנסה למשבר רוחני קשה. "התחלתי לשאול שאלות קיומיות, לחשוב יותר על החיים. זה הוביל אותי להשתתף בסמינרים של הרב מרדכי נויגרשל". תקופה מסוימת היא למדה את אגרות הרמב"ם, ובמיוחד התעניינה בדיני אישות ומשפחה ובמשפט העברי בכלל: "ההיגיון שבמשפט העברי ריתק אותי". מלימוד עצמי עברה ללימוד מסודר של משפט עברי במרכז הבינתחומי בהרצליה.
אחת מנקודות המפנה שהובילו אותה לחזק את הקשר אל המקורות היה מקרה המזוזה: "יום אחד הוזמנתי לישיבת חירום של כל ארגוני השמאל בעיריית ירושלים, לטכס עצה איך להתמודד עם תקציב המועצה הדתית המתרגש עלינו. הגעתי למקום, האולם היה מלא מפה לפה. עמדתי להיכנס, ופתאום ראיתי את המזוזה זרוקה על הרצפה, והקלף יצא מתוכה. מתוך אינסטינקט ראשוני, קראתי: 'ווי, נפלה המזוזה!' מיד התכופפתי והרמתי את הקלף. ניסיתי להחזיר אותו פנימה, אך לא ידעתי בדיוק מה לעשות איתו".

בנקודה זו ניגש אליה אחד מראשי מר"צ המפורסמים שנכחו בחדר. בתגובה לבהלתה על נפילת המזוזה, השיב: "מה את, מפגרת?" חטף מידה את הקלף, קרע אותו לגזרים והעיף אותם באוויר. "זה רק נייר!" הכריז בתום המעשה. "זה הרג אותי", אומרת אלוני בזעזוע. "אני לא דוסית, אך באותו רגע הרגשתי שאני לא שייכת אליהם. אנשים שכל-כך מתכחשים למקור של עצמם – זה אומר עליהם הרבה".

שעות קבלה בבית
היא לא יכולה להצביע על רגע מסוים שבו חל השינוי בחייה, כיוון שלדבריה תמיד היתה קרובה לדת. כדי להמחיש זאת היא מספרת על שבת אחת שבה נפגשה בבית קפה עם נעמי חזן, שהתמודדה אז לראשות העיר, עם כל פעילי מר"צ. חזן שאלה: "רוני, מה שלומך?" ואלוני השיבה באינסטינקט: "ברוך ה'!" חזן פרצה בצחוק: "מה קרה לך? עוד יחשבו שאת דתית!"

"אני בכלל לא שמתי לב לכך. ברוך ה' יוצא לי בכיף כזה, מהבית", היא אומרת. "בזמן האחרון יש עלי שמועות שחזרתי בתשובה. אני צוחקת על זה: לא חזרתי כי תמיד הייתי שם. הציבור בישראל אוהב לתייג אנשים, אבל זה לא נכון. העובדה שהשתייכתי למפלגה שחרתה על דגלה מלחמה בשחיתות ובכפייה חרדית לא אומרת שלא באתי מרקע דתי. בכל שבוע, למשל, אני לומדת את פרשת השבוע", ומיד היא מפגינה באוזני בקיאות מרשימה בפרשת השבוע האחרונה.

אמנם יש לה ביקורת נוקבת על מעשה הקרבנות, אך לעומת זאת היא מתפעלת מרשימת בעלי החיים המפורטת בעניין מאכלות אסורות: "זה מדהים בעיני. הרי התורה ממעטת במילים. אבל היום אנחנו יודעים שמאחורי כל איסור והיתר כזה יש מדע רפואי שלם שמחזק את הדברים – זה פשוט לא בריא לאכול אותם. ברור שאז לא ידעו את העובדות הללו, מה שמחזק את אלוקיות הטקסט".
גם היא נתפסה לטרנד הנוכחי של אנשי הרוח והאמנות התל אביבים: לימודי קבלה. בביתה, הסמוך לכיכר דיזנגוף, מתרכזת מדי שבוע קבוצת אמנים, אנשי מוסיקה וקולנוע ידועים יותר ופחות, שם הם לומדים קבלה מפי תלמידי הרב אשלג. בארון הספרים שלה ניצבת שורה נכבדת של ספרי קבלה, וממדף אחר היא שולפת תמונת דיוקן ענקית של הרב אשלג, מביטה בה ביראת כבוד, וממלמלת: "מי היה מאמין שאגיע להחזיק תמונה כזו אצלי בבית".

בזכות שיעורי הקבלה, לדעתה, היא זכתה לאחת המתנות היותר גדולות בחייה: ההריון הראשון שלה, שלו ציפתה שנה תמימה, החל במקביל לפתיחת שיעורי הקבלה בביתה. היא אינה מוכנה לקבל את האפשרות שמדובר במקריות.

מה מושך אותך בקבלה?
"קבלה לא מחייבת אותך לקיים אורח חיים דתי. זה ללמוד את המטפיזיקה שמאחורי היהדות".
במה מתבטאת הדתיות שלך, אם את לא מוכנה לקבל על עצמך אורח חיים דתי מחייב?
"הדתיות שלי באה לידי ביטוי בכך שלא עוברת שעה ביום שבה אינני חושבת על אלוקים. אני נמצאת בהוויה הזו 24 שעות, בשוכבי ובקומי. אני מאמינה בהשקפה האורתודוקסית, בשום אופן לא רפורמית. השבת מאוד חשובה בעיני: אסור לדבר איתי על כסף או ענייני עבודה בשבת. בתקופה הפוליטית שלי היו עיתונאים שהעזו להתקשר אליי בשבת, אז ניתקתי להם את הטלפון.

"השבת שלי מוקדשת לכל מה שאינני עושה בחולין: שיח רעים, מפגשי חברים ומשפחה. במיוחד אני אוהבת לצאת מהעיר, מעשה ידי אדם, אל הטבע. להעריץ את הבריאה". היא מצביעה גם על שני הפמוטות הניצבים במטבחה, ומספרת כי הם בשימוש מאז שנישאה.

בין הדת לכוהנים
אם התקרבת כל-כך, למה את לא נכנסת לדת עד הסוף?
"יש מחסום שעוצר אותי, שבגללו לעולם לא אכנס עד הסוף: מעמד האישה. לעולם לא אוכל לקבל את העניין שאינני יכולה לשבת עם כיתת גברים ללמוד, אלא אצטרך לשבת מאחור. לא מקובל עלי שמקומי בבית, שאישה לא יכולה להיות מנהיגה, ראש ממשלה או ראש עיר. היו לי סיטואציות שממש התביישתי ביהדות".

בנקודה זו פורטת אלוני כמה מקרים של מחיר הצניעות שנאלצה לשלם: חתונות של עמיתים חרדים לעבודה, שבהן ישבה מבודדת בעזרת נשים, או אי הנעימות מול הילרי קלינטון: "כשהילרי קלינטון הגיעה לביקור בירושלים, היא לחצה את ידי כולנו, ואז הושיטה ידה לאחד הנציגים החרדים. הוא נסוג לאחור ברפלקס טבעי שלא היה מובן לה, וגרם לחוסר נעימות. זה מצטבר אצלי למחסום גדול ביני ובין הטקסיות הדתית, ולכן אני נשארת עם הקבלה".

בכלל, היא מאמינה בהפרטה בעולם הדת: "כמו נתניהו: בלי ועדי עובדים, בלי מתווכים. אני בעד קשר ישיר עם אלוקים. הייתי בהודו, בסין בבורמה, בג'ונגלים ובהרים. חיפשתי אותו בכל מקום, ובסוף מצאתי שהוא תמיד היה בתוכי. אנחנו פשוט מפחדים להסתכל פנימה".

כששואלים את אלוני מי הרבנים שאיתם היא עומדת בקשר, היא מציינת מיד את שמו של הרב שמואל אהרן ברודמן, רבה של קהילת סביון. היא מגדירה אותו כידיד נפש שלה, ואת סיפור ההיכרות ביניהם כסיפור מדהים: במסגרת פעילותה הציבורית הקימה אלוני בירושלים תנועה לשלום בין הדתות. בעקבות הצלחותיה בשטח, היא הוזמנה לקבל אות לשבח על-ידי הארגון העולמי לשלום בין הדתות בוושינגטון.

בשדה התעופה בן גוריון היא פגשה נציגים יהודיים נוספים שהוזמנו לאירוע, ביניהם רב בלבוש חרדי ש"הסתכל עלי במבט של פחד מרוני טורפת החרדים". בליל שבת התקיימה סעודה חגיגית לכל באי הכנס, נציגי כל הדתות. קבוצת היהודים, בהם רוני והרב ברודמן, החליטו להסב את שולחנם לשולחן שבת יהודי ופצחו בזמירות. אחד המארגנים זיהה את קבוצת החריגים וניגש אליהם בבקשה שיפסיקו מיד את השירה, כיוון שהיא אינה מכבדת את האירוע. כאן התייצבו לראשונה רוני והרב ברודמן מאותו צד של המתרס, כדי להסביר לאותו מארגן שכולם מוזמנים ליהנות מהזמירות ואף להצטרף בשירה.
ביום האחרון לכנס זומנו כולם בדחיפות לאולם הגדול, ולבמה עלה מנחה שהכריז כי כעת הגיע במפתיע האדם שמימן את הכנס, והוא עומד לשאת את דבריו. לבמה עלה גבר ממוצא קוריאני, שהגדיר את עצמו כ'רביי מון'. הוא החל לנאום על עצמו בהתלהבות כמשיח, ופרש את תכניתו לגאולה עולמית: הוא הסביר כי מקור כל המלחמות נעוץ בפילוגי הדתות, ולכן יש לקיים נישואי תערובת כך שתוך שני דורות יתבטלו כל הדתות, ויבוא שלום לעולם, בהנהגתו.

"בזווית העין הבחנתי בפני הרב ברודמן מלבינים מרגע לרגע. הוא לא ידע איפה לקבור את עצמו", מספרת אלוני. "כשראיתי אותו במצב הזה, הבנתי מה הוא מרגיש במעמד הנורא הזה. הרגשתי שעיניו זועקות, שכולו נבעת מכך שנמצא בהרצאה שכולה עבודה זרה. הרגשתי פתאום גם את העוצמה הרוחנית היהודית שלי – מעל הראש של אותו רביי מון ראיתי ממש כתובת 'עבודה זרה', וזה מאוד מנוגד לאיך שאני רואה את עצמי כיהודיה".

היא שיגרה מיד פתק לרב ברודמן, ולאחר שקרא את תוכנו ראתה אותו מחייך, ולאט לאט חזר הצבע לפניו. "כתבתי לו 'לפתח חטאת רובץ ואתה תמשול בו', והסברתי: זכות גדולה נפלה לידי שנינו, שלא הרבה יהודים זוכים לה. הזכות לעמוד במעמד בו החטא ניצב מולך, אתה מזהה אותו, ומתוך בחירה חופשית בוחר לא ללכת לזה. זה מאוד עודד אותו, ומאז הפכנו לחברי נפש".

חתונה בבית הכנסת
הרב ברודמן היה שותף לשלב חשוב נוסף בחייה: הוא ערך לפני שנה את החופה שתחתיה נישאו רוני אלוני ונחום סדובניק. גם השלב הזה פרץ לחייה ללא כל הכנה מוקדמת, ובניגוד לכל התכניות: "עד לפני כמה שנים חשבתי שבכלל לא אתחתן", היא מודה. "אולי לחיות עם מישהו, אבל בטח שלא חתונה אורתודוקסית. התנגדתי מאוד לטקס הזה, שבו הבעל רוכש את אשתו והופך אותה לקניינו".
היא תכננה להקדיש את חייה לקריירה, ובגיל 38 להביא לעולם ילד כאם חד הורית. בשלב מסוים היא התנזרה לחלוטין מכל קשר עם בני המין השני, והשקיעה את עצמה בעבודה. באותה שנה, תשס"ג, החליטה לרוץ לראשות עיריית ירושלים למרות סיכוייה האפסיים לנצח. נחום סדובניק (40), במאי סרטים דוקומנטריים, שמע עליה והחליט להפיק סרט העוקב אחר מסע הבחירות שלה. גם סדובניק היה גבר שמחק את אופציית הנישואין מתכניותיו לעתיד, ואולי כאן בדיוק נמצאה ההתאמה: שבוע וחצי לאחר שנפגשו לצורך הכנת הסרט, אמר לה סדובניק: "את תהיי אשתי".

"כשנפגשנו, לא היה לנו שום ספק. היה ברור מיד שזה זה", אומרת אלוני. הסרט, שיצא בקרוב, מסתיים בחתונתם של הבמאי וכוכבת הסרט. לאמירת שבע הברכות בחופתה של 'טורפת החרדים' הוזמנו אורי לופוליאנסקי וראשי סיעות החרדים במועצת העיר ירושלים. "האירוע אפיין מאוד את מי שאני – היו בו הרבה אנשי תרבות ובוהמה, אבל היו שם גם הרבה חרדים".

מיקומה של החתונה היה סמלי מאוד, וגם כאן גדול חלקו של הרב ברודמן: אלוני היתה מרוששת לחלוטין לאחר מסע בחירות כושל לראשות עיריית ירושלים. לא היה לה כסף לעשות חתונה כפי שרצתה, והיא שקעה בעצב עמוק. יום אחד התקשר הרב ברודמן להתעניין בשלומה. "אני עצוב לי שאין לי כסף להתחתן", השיבה.

"איך את לא מתקשרת אלי?" תמה הרב. "אני הרב של סביון, אדאג שתתחתנו אצלי בבית הכנסת". וכך היה: "התחתנו בחתונה הכי דוסית שאפשר, מול ארון הקודש באמצע בית הכנסת", מתארת אלוני.
ומה לגבי החלטתך הנחושה לא להינשא בטקס אורתודוקסי?

"טוב", היא מפטירה, "אם כבר מתחתנים – עושים את זה כמו שצריך".
ורוני עשתה את זה כמו שצריך, כולל החלק שמרתיע את החילוניות המוצהרות: בערב החתונה הלכה למקווה, למרות קשיים טכניים כבדים, קרי – התסרוקת: "השיער שלי בעייתי. אני חייבת לעצב אותו יומיים קודם במספרה, כדי שיעמוד טוב ביום המתאים. יומיים לפני החתונה הלכתי למספרה ויצאתי משם עם תסרוקת שהיתה אמורה ללוות אותי עד לחתונה עצמה. יום לפני מתקשר אלי הרב ברודמן: "נו, איך היה במקווה?" שאל. ניסיתי להתחמק, ואמרתי לו שטבלתי בים. התווכחנו בטלפון, והסברתי לו שהתסרוקת שלי בסכנה.

"הוא הודיע חד משמעית: 'אם את לא הולכת עכשיו, אני לא מחתן אותך', ונכנעתי". הבלנית הוזמנה במיוחד לפתוח את המקווה, ורוני ניסתה לשאת ולתת איתה שתאפשר לה להשאיר את הראש בחוץ ושתחוס על התסרוקת שלה. הטיעון כמובן לא התקבל: "נכנסתי כולי למים, והרגשתי הרגשה רוחנית מיוחדת מאוד, תחושה מדהימה", היא מתארת.

אוהבת עוזבת
אלוני עזבה את ירושלים יום אחרי הבחירות. כיום היא לומדת משפטים ("החלטתי שהרשות השופטת אפקטיבית יותר מהרשות המחוקקת והמבצעת", היא מסבירה את המפנה מפוליטיקה למשפט) ופעילה חברתית למען ילדים ונוער ולמיגור תופעת הסחר בנשים. החשיפה הראשונה למהפך שעבר עליה היתה בתכניתו של אורי רווח בערוץ הראשון, שם הסבירה מדוע מאסה בפוליטיקה והתנתקה מעיריית ירושלים.

למה בעצם עזבת את ירושלים?
"היחסים שלי עם ירושלים הם לא יחסי אדם ועירו, אלא שני יצורים חיים. אני מרגישה נבגדת, קשה לי נפשית בירושלים. כשאני באה לבקר שם, קשה לי כשאני רואה את הלכלוך וההזנחה, ואני לא מתכוונת רק ברחוב. אני כל-כך אוהבת את העיר הזאת שאני חייבת להתרחק ממנה".

וכאן מצטטת רוני באוזני קובץ פסוקים מספר מיכה, ומפרשת אותם בפשט אקטואלי יפהפה, שקורע את לבה בתור אוהבת ירושלים שכואבת את שחיתותם של ראשיה: "'שמעו נא זאת ראשי בית יעקב' – כולנו יודעים מי זה 'בית יעקב', 'וקציני בית ישראל' – קצינים זה הצבא, כלומר החילונים. 'בונה ציון בדמים' – כל הקבלנים וחברות הבנייה שהרסו את ירושלים למען תאוות בצע, 'וירושלים בעוולה' – כדי להרחיב את רחוב יפו בשביל הרכבת הקלה, הלאימו את בתיהם של המסכנים בשכונת מחנה יהודה. 'ראשיה בשוחד ישפוטו' - ראשים אלו החילונים, ראשי השלטון בעיר, שכל תהליכי קבלת ההחלטות שלהם נובעים מתאוות בצע ואינטרסים אישיים, 'וכוהניה בכסף יורו' – זה הכי כואב לי", היא אומרת, "אלו הרבנים ואנשי הדת. הם לא צריכים לקחת כסף בשביל הברכות והקמעות. ה' בירך אותם בכוחות שיוכלו להאציל לאחרים, למה לקחת כסף?"
למרות נבואת הזעם, מסתיימת השיחה המרתקת עם רוני בנימה אופטימית – כנראה שבתוך כל איש מר"צ עגול משקפיים מסתתר יהודי טוב. ואם לא בכולם, לפחות באחת.