גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 138ראשיהפצה

בשבע עיניים

07/04/05, 00:00

הכל שפיט, כולל השופטים
עפרה לקס

עדיף לא לעשות טובות, זה מוסר ההשכל של סיפורינו שמתחיל ביום אחד אביבי, בשנה שעברה.
היה זה בוקר חגיגי. הוועדה למינוי שופטים בראשותם של שר המשפטים יוסף (הכל סחיט) לפיד ונשיא בית המשפט העליון אהרן (הכל שפיט) ברק, ביקשה למנות את דורית בייניש לכהונת שופטת בית המשפט העליון. לשניים היה אמנם רוב בועדה, אבל הם רצו שכו---לם יצביעו בעד בייניש. כדי לממש את המטרה הנכספת הם הבטיחו לשאול יהלום, חבר בוועדה, כי תמורת אצבעו הם ימנו את השופטת דבורה (הדתייה) ברלינר, לשופטת בפועל בבית המשפט העליון. יהלום הסכים, הצביע בעד, והביא על ראשו קיתונות של ביקורת. "אל תדאגו", הבטיח יהלום, "השגתי לברלינר מינוי!"

יהלום כנראה שכח שני פרטים: א. ראש הממשלה הוא אריאל שרון, אדם שאוהב משחקי חברה ובאופן מיוחד את משחק הכיסאות המוסיקליים. ב. ברלינר היא באמת שופטת מצוינת וחרוצה.

בתחילת השנה האזרחית, כשמינויה של ברלינר עמד להיכנס לתוקף, ביקש ממנה נשיא בית המשפט המחוזי בו היא מכהנת, להישאר "רק עוד קצת", ולעזור בשחרור העומס על השופטים. ברלינר הטובה ניאותה והמינוי נדחה בשלושה חודשים. בתקופה הזאת הספיק שרון להוריד את לפיד מכיסאו ולאייש אותו בציפי לבני, שרת משפטים חדשה. מינוי בפועל לעליון דורש לא רק את הסכמת נשיא העליון אלא גם את הסכמת השר האחראי, ולבני, איך לומר, לא ממש התכוונה לציית להסכמים לפיד- ברק- יהלום. "אני לא חותמת", הכריזה.

אז זהו. ברלינר נשארה בינתיים במחוזי, יהלום מצפה ללבני ולבני ממתינה ל'זמן הקרוב'.
בזמן הקרוב, כך אומרים בלשכתה, יידונו מינויים לשלושה מקומות פנויים בעליון והיא מתכוונת לשקול אותם כחטיבה אחת. "במסגרת זו", מבטיחים שם, "תישקל כמובן גם מועמדותה של השופטת ברלינר, תוך מתן משקל לעובדה ששר המשפטים הקודם ונשיא ביהמ"ש העליון שקלו למנותה".
כל שנותר הוא לראות אם עד מועד הדיון המיוחל תהיה לבני שרת המשפטים, או שאולי לפיד יחזור, ואולי שרון בכלל מתכוון להפתיע ולמנות מינוי מקצועי לתפקיד? במקרה זה אנחנו ממליצים על המועמדת דבורה ברלינר.


100 אחוז מנוחה
שמואל אדלמן.

ביום שני השבוע צוין 'יום ללא סלולרי' כמחאה על כך שחברות הסלולר העלו את המחיר לדקת השיחה. אמנם, קשה לבוא בטענות לחברות שביחד מרוויחות בשנה קרוב ל-4 מליארד שקלים בלבד, אך מאידך, הנה הפגנה שאפשר להשתתף בה בלי לחשוש מצלמי משטרה ומיס"מניקים שכובע כחול מתנוסס מעליהם, ומבלי להתאמץ להיזכר מהיכן אתה מכיר את הדמות החביבה ששואגת לך באוזן אהלן לבבי ומתחננת שתמסור ד"ש לחבר'ה.

היום הזה מצטרף לעוד כמה יוזמות דומות, רובן מחו"ל. אם לא ידעתם, יום שישי האחרון של נובמבר מוכרז כ'יום ללא קניות', ומטרתו למחות נגד תרבות הצריכה והנזק הסביבתי והחברתי שהיא מביאה. בספטמבר ציינה עיריית ת"א יום ללא מכוניות פרטיות, יוזמה נוספת שנועדה להעלות את המודעות לנזק של תרבות האגזוז. באותו הקשר אפשר להזכיר גם את 'יום ללא עישון' שהתברג היטב בלוח השנה. מי שיחפש ברשת ימצא המלצות נוספות ל'יום ללא טלוויזיה', 'יום ללא פרסומות' ועוד.

והנה, בעוד אני מונה את כל ימי ה'ללא', נפל לי האסימון. (אסימון, ילדים, הוא מטבע בעל חור המיועד לטלפון ציבורי מהעידן הקדם סלולרי שבו לא היה צריך לעשות שביתות - רוב הטלפונים שבתו בשבילך). מדוע לבזבז אנרגיות על כל כך הרבה ימים, חשבתי לעצמי, הבה נרכז כוחות ומאמצים. רכנתי לעבר המחשב ולאחר שפיניתי את הבן מהמחשב ישבתי וניסחתי את המניפסט הבא:
רבותי וגבירותי! הריני מכריז בזאת על 'סופר יום ללא'. ביום זה לא נפעיל סלולרי, לא נגלוש באינטרנט, לא נצפה ברפש הטלוויזיוני, לא נקנה שום דבר ולא ניגע באוטו. כמובן שלא נעשן (אבל כן נפצח גרעינים), לא נשלח את הילדים לבית ספר ונשקיע באווירה המשפחתית. היום הזה יתחיל היום, עם שקיעת החמה ויסתיים מחר. קוראים לו: יום שבת.

הבאזז החדש
עדי גרסיאל

פרויקט שיתוף פעולה אזורי יוצא דופן נחנך בעמק בית שאן בשבוע שעבר בנוכחות נציגים ירדנים בכירים, אנשי הוועדה לאנרגיה אטומית של האו"ם ובכירים במשרד החקלאות. ייחודו של המיזם הוא לא רק בעובדה שבטקס הרשמי לא השתתף מיודענו שמעון פרס, אלא בעיקר בקונספט החדשני שהוא מציג: לוחמה ביולוגית.
טוב, האויב אינו בדיוק חובש כאפיות. מדובר בסך הכל בזבוב הפירות הים תיכוני. אך אל תטעו בו – זהו מזיק נודע הפוגע בחקלאות כמעט כמו פקידיו הבכירים של האוצר.

שיטת הלוחמה ערמומית במיוחד – ולמי שקורא תוך כדי אכילה אני ממליץ לסיים את אחת משתי הפעולות: מדי שבוע יעברו 15 מיליון גלמים של הזבובים תהליך עיקור רדיואקטיבי וישוחררו חזרה לטבע. נקבות הזבובים, מסבירים אנשי 'ביו פליי', החברה מקיבוץ שדה אליהו המפעילה את המיזם החדש, לא מבחינות בין הזכרים המעוקרים לאחיהם ברי המזל. היות שתוחלת החיים של הזבובים היא כמה שבועות, הבעיה הדמוגרפית שלהם אמורה להיפטר בזמן קצר.

היות שהזבוב, בהיותו ים תיכוני, חוצה גבולות, מצריך המיזם שיתוף פעולה בינלאומי. לא רק הירדנים הביעו עניין. ייתכן שמדינות ערביות נוספות ירכשו את הזבובים חסרי האון מהמפעל הישראלי, המעסיק 10 עובדים.

פרויקט אחר של הדברה ביולוגית כבר מיושם בקיבוץ הדתי הוותיק מזה שנים: שימוש בתנשמות לטיפול במכרסמים הפוגעים קשות בשדות האספסת ובמטעים. בסמוך אליהם הציבו אנשי הקיבוץ תיבות קינון עבור הדורסים הליליים. כשאוכלוסיית העכברים והנברנים מרימה ראש, מגיעות התנשמות וחוגגות עד אור הבוקר. נעל להיותה 'נקייה', מבטיחה שיטת הטיפול הזו שמירה על כל חוליות שרשרת המזון.

גם במקרה של הזבוב הים תיכוני, מסבירים במפעל, אין הכוונה לחסלו לחלוטין, כדי שלא לפגוע באיזון האקולוגי, אלא רק לצמצם משמעותית את נזקיו.

טוב ויפה. על הטקסט עד כאן יכולה היתה מן הסתם לחתום בנקל גם העיתונאית החוקרת ג. יפית. אלא שמשהו הציק לי. העיתונאי הקטן שבי לא היה מוכן לפרגן עד הסוף, וכמו המלאך הרע בסרטים המצוירים חזר בלחישה באוזני על מילות המפתח: פיתוי, הטעיה, עיקור-עקירה, שדה אליהו.
ואכן, בדיקה קצרה העלתה: בראש חברת האם של המפעל החדש עומד לא אחר מאשר ראש המינהלת, יונתן בשיא.

נישואין וגירושים
חגית רוטנברג
ימי בין הזמנים המתרגשים ובאים עלינו, הם המועד המתאים לדרוש בפרק 'אלו יציאות'. והפעם- איך לא- ברוח המאבק בהתנתקות. עולם המושגים הגוש קטיפי חודר לכל שיחת היכרות של פגישה ראשונה וצפונה. למען הדורות הבאים, הרי לפניכם שחזור קצר :
שיחת הטלפון הראשונה ביניהם מתנתקת באמצע. הוא רוטן: "התנתקות- התנתקות, אבל למה עכשיו?" ומחייג שוב. השיחה קצת צולעת, והיא מציעה: "אולי עדיף שנדבר כבר פנים אל פנים?" משהו נשמע לו מוכר במשפט שלה, והם קובעים להיפגש למחרת בערב. היא מתחילה להתארגן שעה לפני הזמן: איזו שרשרת כדאי לענוד? היא מתלבטת בין כמה אפשרויות, ולבסוף בוחרת בשרשרת אנושית. מבלי משים היא אוספת את הקוקו הג'ינג'י בגומייה כתומה.

בינתיים הוא יושב באוטובוס מירושלים. בדרך כלל הוא מאלה שחוסמים את היציאה מעיר, אבל הפעם הוא באיחור רציני וזה לא נעים. הוא מאותת לחבר'ה שלו מהחלון: "הי! אכפת לכם להזיז לרגע את הצמיגים מהכביש? רק תנו לאוטובוס שלי לעבור". הנהג מחייך אליו בתודה, וגולש בירידה למוצא. הם קבעו בהוד השרון, וכשמתגלה לעיניו שלט הכניסה לעיר הוא מפליט: "דיקטטור".
השיחה ביניהם מתחילה על מי מנוחות: היא מספרת על לימודיה במכללה בחוג לתנ"ך, והוא מתפעל: "ממש גדלה בחממה!". שניהם מחליפים חוויות על הפגנת הענק האחרונה מול הכנסת ועל חלוקת פלאיירים בצמתים. אבל את אשר יגור בא: הוא אמנם הכין את עצמו נפשית לרגע, אבל כשזה מגיע הוא מרגיש את הזיעה מבצבצת על מצחו: "אז מה, הרב שלכם בישיבה בטח דיבר אתכם על סירוב פקודה", היא מחייכת בסרקזם עדין "החלטת כבר מה תעשה?". הדם הולם ברקותיו, וצמרמורת קלה מטפסת במעלה גבו: היא דווקא מוצאת חן בעיניו והוא לא מתכוון לאבד אותה בגלל תשובה לא נכונה. הוא מנסה לאתר בעיניה איזה ניצוץ ממלכתיות יתר שירמוז על כיוון לתשובה הרצויה, אך היא רק ממתינה בשקט לתשובה. "ממעמקים קראתיך ה'" רוחשות שפתיו, והוא מתחנן להארה.
"את יודעת מה", הוא מחליט לעקוף אותה באלגנטיות, "מה את היית עושה במקומי?", היא מגחכת והוא משחרר כפתור בחולצה באנחת רווחה. היא מחליטה לשוחח על נושאים שחורגים מגבולות הגזרה: "איזה זמר אתה אוהב?" "אריאל זילבר", הוא עונה בלי להתבלבל. "אהה", היא מהנהנת בשעמום. "ומה אתה אוהב לאכול?" "חסה, פטרוזיליה, כרוב", עונה הארנבון הקטן, "אבל בלי תולעים", הוא מנסה לחלוחית הומור. עיניה מתחילות להיעצם אט אט.
את הקטסטרופה המדרדרת מרגע לרגע מצילים שני מלאכים בתכלת: "שניכם! לניידת עכשיו!", פוקדים עליהם שני שוטרים מוצקים, מקרקשים באזיקים שבידיהם. תוך דקות מוצאים השניים את עצמם עצורים בעוון התקהלות בלתי חוקית. וראה זה פלא - דווקא על ספסלי תחנת המשטרה, מתחילה השיחה ביניהם לקלוח. בתא המעצר הם דנים בלהט על העוולות בחוק פינוי פיצוי. שאלת הסירוב כבר לא רלוונטית מבחינתם, לפחות בכל הנוגע להמשך הקשר. אחרי חצות היא מתקשרת הביתה: "אמא! בואי לשחרר אותנו, ותביאי צלחת". את בניין עדי העד שלהם מתכננים השניים להקים בין גנים לכדים. על ההזמנה לחתונה התנוססה הכותרת:"יש לנו אהבה והיא תנצח".