בשבע 139: על דעת עצמי

אבי סגל , ה' בניסן תשס"ה

ייעוץ משפחתי

"אבא, יש לי רעיון אדיר".
"לא, עמרי, לא שוב... מה הפעם?"
"אני מציע לך שמהיום תפסיק להתעמת עם המתנחלים ותתחיל לחבק אותם".
"סליחה? עמרי, אתה יודע שאני לא סובל אותם".
"אני יודע".
"יש להם תסביך של משיחויות... משוחיות... איך אומרים את זה?"
"משיחיות, אבא".
"בדיוק מה שאמרתי – משוחיאת".
"לא הבנת אותי, אבא. אני לא מתכוון שפתאום תאהב אותם. רק תעשה בכאילו".
"לעשות את עצמי כאילו אני אוהב את המתנחלים? איך עושים את זה?"
"מה זאת אומרת? הרי עשית את זה שנים!"
"כן, אבל דברים שאוהבים משם - לא אוהבים מכאן".
"תראה, זה נורא קל. קודם כל אתה חייב להיפגש איתם. אתה לא צריך להיפגש עם כולם. מספיק קבוצה קטנה של מתנחלים תמימים, והופ! יש לך כותרת ראשית בעיתון".
"ומה אני אגיד להם? שפראיירים לא מתים אלא רק מתפנים?"
"שפראיירים... היי, זה לא רע!... לא, אתה פשוט צריך להסביר להם שאנו מכינים בשבילם יופי של מקום בניצנים".
"הממ... ניצנים זה דווקא רעיון טוב. כך אוכל לומר שדין ניצנים כדין תל אביב".
"ניצנים זה רעיון דפוק, אבא. חס ושלום שנעקור צמח אחד מביתו באופן חד צדדי בשביל איזה מתנחל. אני רק אומר שזה מה שאתה עומד להבטיח להם".
"אבל אם זה לא יקרה באמת, מה יוצא לנו מזה?"
"תגיד, עדיין לא למדת שום דבר בתקשורת? אתה לא מבין שמעכשיו כולם ידברו על ניצנים במקום על הפינוי? מרגע שתבטיח להם את ניצנים, הפינוי כבר יהפוך לעובדה מוגמרת".
"עמרי, אתה גאון. אולי אתה רוצה להיות שר? אני אתן לך את תיק המשפטים".
"לא, תודה. כבר יש לי תיק וגם יש לי משפטים".
"נכון, כמעט שכחתי. מעכשיו אני מחבק אותך, ואני מכין בשבילך יופי של מקום בכלא ניצן".
"אבא!!!"
"אני רק מתאמן".

דתיים הופכים

ח"כ דני יתום טען השבוע כי תיתכן הפיכה צבאית בישראל בשנים הקרובות, כאשר חובשי הכיפות הסרוגות יהיו רוב בפיקוד הבכיר ובמטכ"ל. זאת לא הפעם הראשונה שיתום מטפטף רעל באוזני אנשים, ובפעם האחרונה שזה קרה - הוא אולץ להתפטר מתפקידו כראש המוסד. רק שהפעם זה נשמע הרבה יותר מצחיק, כמובן אם זה לא היה כל כך עצוב.

משעשע לגלות כי המבט החילוני הפרנואידי על הציבור הדתי נתקע איפשהו בין שנות השבעים והשמונים של המאה שעברה. ההסתכלות על הדתיים כקולקטיב, כאילו שלושה קצינים חובשי כיפה יכולים להגיע להסכמה על משהו - ועוד לסחוף אחריהם פלוגות שלמות של בני"שים - קצת מנותקת מהעולם הדתי הרבגוני של ימינו, המאגד תחת כיפה אחת חבורה של בדידים כמו אהרון רזאל, ערן שטרנברג, מנורה קצובר, צביקה דויטש, אלעזר שטרן, שהרה בלאו וזבולון אורלב.

ואם ח"כ יתום חושש בכל זאת מהפיכה צבאית, מן הראוי כי יפעל למדינה מתוקנת שבה לא תיווצר סיבה מוצדקת להפיכה: שהשליט יהיה דמוקרט ולא רודן; שהציבור יזכה לחופש ביטוי ולא למעצרי שווא; שהצדק והאמת ישלטו כאן ולא השוחד, הזיגזג והבטחות הסרק; שבתי המשפט יופרדו מהפוליטיקה; שהתקשורת תבצע את תפקידה בהגינות; ושפוליטיקאים המבקשים להוציא מגזר שלם מחוץ לגדר – יתאפקו וישתקו.

חמסה עלינו

א. "ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב, וכראות המן את משה בשער הכנסייה בוותיקן, ומשה לא יכרע ולא ישתחווה, ורק יחייך ויתרפס ויתפוס להמן את היד, וימלא המן על משה חמה. ותאמר לו זרש אשתו וכל אוהביו: יעשו מהישות הציונית פטרייה גבוהה חמישים אמה, וייטב הדבר לפני המן ויעש הגרעין, ומשה והמן יצאו לפטפט בפרסית, ומדינת ישראל נבוכה".

ב. והנה הודעה: כל זמר מוכר (רפי גינת לא נחשב) שיופיע בגוש קטיף, אני מתחייב לרכוש אוטומטית דיסק שלו, לשים במערכת הסטריאו ולקוות לטוב.

ג. מאוד קיוויתי לרכוש כבר השבוע את הדיסק של שי גבסו, אבל מנהליו האישיים הכחישו פרסומים לפיהם הוא עומד להופיע בגוש קטיף. נראה כי גבסו לא הצליח לגלגל על הלשון את המילים "גוש קטיף שירו איתי", והוא מעדיף להמתין עד שיעבירו את המתנחלים לניצנים.

ד. ושמישהו יסביר לי מה זה בכלל "מנהל אישי". כאילו, בניגוד למי – למנהל כללי? מנהל בית ספר? מנהלת ההתנתקות? הרי מנהל אישי עובד עם די הרבה אמנים, אז מה כל כך אישי בזה?

ה. לכבוד האחראים על כותרות התרגום בסדרה 'עשרת הדברות' (ערוץ 2): כשאתם מצטטים טקסטים יהודיים כמו קידוש לשבת, מומלץ להעתיק אותם ישירות מהמקורות ולא להסתמך על זה שסבא שלכם היה רב. כך תמנעו מכולנו פדיחות טקסטואליות כמו "ושבת קדשו באהבה וברצון ובמחילנו".

יודע את מקומי

יום חמישי בערב, יד אליהו, תל אביב. המוני אנשים, 90 אחוז מהם גברים, מתאספים יחד בחזיתו של מבנה גדול, כשרק דבר אחד משותף לכולם. הם שולפים מכיסיהם כרטיסים מודפסים, מראים אותם לסדרן, וזה שולח אותם לתפוס את מקומותיהם ולהמתין למופע המרכזי. גם אני הקטן תופס מקום טוב בצד וממתין בסבלנות עם כולם. גבירותיי ורבותיי, הנה זה מתחיל - קורס ערב לנהיגה מונעת.
"על מה הגעת לכאן?" לוחש לעברי שכני לכיתה. "אותי שלחו על חגורה ומהירות מופרזת"..
"אצלי", אני עונה לו, "זה רמזור אדום ותמרור עצור"..
"ואותי", מתערב שלישי, "שלחו על נהיגה בלי רשיון רכב ודריסת חתול".
ובעוד יתר הנוכחים מצטרפים ומשתפים אותנו בעבירותיהם על הכביש, נכנס המרצה לחדר. "אני מבקש לכבות את כל הטלפונים הניידים", הוא מכריז, "אנחנו מתחילים".
"אפשר לסיים היום מוקדם יותר?" שואל מישהו בביישנות, "יש משחק של מכבי, והזמנתי כמה חברים לשווארמה בלאפה".
המרצה מתעלם ממנו, כמו גם משלושה פלאפונים שמצלצלים יחד באותו רגע. לאט ובסבלנות, כאילו מדובר בילדי גן חובה, מסביר המרצה מה עומד לקרות בקורס ובמבחן שיהיה בסיומו. מובן שבסיום הדברים מתברר שמחצית הכיתה לא הבינה והמחצית השנייה יצאה לרגע מהכיתה כדי לדבר בפלאפון.
"זה פשוט מאוד", מכריז המרצה, "כשאני אומר על משהו שהוא מאוד חשוב, זאת תהיה שאלה במבחן. בקורס הזה אנו נלמד בעיקר כיצד לעבור את מבחן הסיום". אכן דרך מוצלחת ביותר להיאבק בתאונות הדרכים.

למרבה הצער, צר כאן המקום מלהכיל את כל פרטי הגיבושון המגוחך בן שלושת המפגשים שנקרא בטעות 'קורס'. אז אדלג ישר לשורה התחתונה: בסיום המפגש השלישי מגיע המבחן הגדול, ואנו כבר יודעים היטב כיצד לענות על השאלות הקשות – אנו פשוט שואלים את המרצה מה התשובה. מתוך עשרות התלמידים בקורס, נכשלים במבחן רק ארבעה.