בשבע 139: הוי ארצי:

חגי סגל , ה' בניסן תשס"ה

חרטה

במחשבה שנייה, בעקבות לחיצות הידיים ההיסטוריות בהלוויית האפיפיור, אולי בכל זאת חבל ששמעון פרס לא נבחר לנשיא.

אחריו לגיהנום

התפאורה של מסיבת העיתונאים בטקסס היתה מאכזבת משהו. כולנו ציפינו לראות את בוש ושרון מתייצבים לפני המיקרופונים על רקע של שדות ירוקים או אחו רענן, ומה שקיבלנו היה עשב דלוח, שיחי סברס מזרח תיכוניים ובעיקר אדמה אפורה חשופה, כמעט כמו בחצר האחורית של רובנו. מצד שני, המראה הדל הזה דווקא הלם את המהות של הפגישה ואת שפל התחתיות שאליו הידרדר הצד הישראלי: אריאל שרון, מר התנחלויות, לא מצליח לחלץ מג'ורג' בוש הסכמה לבניית בית אחד נוסף מעבר לקו הירוק, ולו רק במעלה אדומים בלבד.

הקרחות של העשביה בחווה הנשיאותית היו משל לאדמה החרוכה ששרון יצר כאן מאז עלה לשלטון. אפילו הסיוטים המבהילים ביותר של הימין לא שרטטו כדבעי את עומק האסון. גם אם יפרוש פתאום שרון מתפקידו יהיה צורך בהרבה מאמצים של ההשגחה עליונה כדי לטשטש את עקבות החורבן. האיש הסכים לעקור עשרות התנחלויות תמורת כלום, בנה חומת הפרדה אימתנית על הקו הירוק כמעט, הקפיא התנחלויות יותר מכל המקפיאים הגדולים לפניו, אימץ את תיאוריית הכיבוש של השמאל הקיצוני, נעתר לדרישת האיחוד האירופי להדביק טלאי קלון לתוצרת התעשייתית ביש"ע, והיה לראש הממשלה הישראלי הראשון שהסכים להקמת מדינה פלשתינית.

בטקסס הפך עליו בוש עביט של שופכין, אבל שרון עדיין ממשיך ליהנות מתמיכה של עדת חסידים שוטים בצמרת הליכוד. הללו היו אמורים להבין השבוע סופית שתוכנית ההינתקות לא תתרום מאומה לחיזוק גושי ההתיישבות, ההיפך, ובכל זאת הם מוסיפים לאחוז בשולי גלימתו, כאילו ההתנתקות היא תכלית בפני עצמה. שום חסיד שרון בליכוד לא הסגיר בימים האחרונים סימני התפכחות. האמיצים שביניהם מסתפקים בפעייה, במקום ליזום מהלך פרלמנטרי להדחתו המידיית, וכולם הולכים אחריו כנועים ושפופים בואכה קיץ אסוני.

צדיק בסדום

הסיסמה המאתגרת של מועצת יש"ע, תנו לצה"ל לנצח, קיבלה בימים האחרונים משמעות אירונית חדשה. שניים מנציגי ההתנחלויות הקונצנזוסאליות במועצה, חסדאי אליעזר ושאול גולדשטיין, הביעו משאלה פומבית שצה"ל ינצח את המתנחלים. כן, קשה קצת להאמין, אבל שניהם אחוזי חלחלה מהאפשרות שהמתנחלים יצליחו, חלילה, לעצור את הנסיגה, ובכך יביאו כביכול את ישראל אל סף אנרכיה. אליעזר אפילו התנדב להתגייס אישית למערכה הצבאית הצפויה בקיץ נגד אחיו המתנחלים. אחרי שכבר איים פעם לירות במי שינסה לעקור את קבר בתו באלפי מנשה, הוא מביע פתאום נכונות לעקור קברים של ילדי אחרים.

גולדשטיין, לעומתו, לא ישתתף אישית במבצע 'שבת אחים', אבל הראיון שלו ל'ידיעות אחרונות' ביום שישי שעבר היווה תרומה משמעותית להצלחת המבצע. הוא לועג לחזון של עמיתיו למועצה ("מנהיגות צריכה לצפות שני צעדים קדימה"), מאשים אותם בגרימת מלחמת אחים, ואף מכתים אותם באשמה של יצירת פאניקה בטחונית מיותרת. "אנחנו מהלכים אימים על הציבור מפני טירור", אומר ל'ידיעות' ראש המועצה היחיד ביש"ע שנוהג ברכב ממוגן. יממה אחרי פרסום הראיון נופלים בגוש קטיף 100 פצמ"רים .

כמנהיג שצופה שני צעדים קדימה, גולדשטיין לא רואה טעם לחכות עד אמצע הקיץ, אלא מניף כבר עכשיו דגל לבן ("הסיכויים לעצור את התוכנית הם אפסיים"). זה המסר הכריזמטי שלו למתיישבים בגוש קטיף, לנוער שתולה פוסטרים בצמתים, למורדים בליכוד. חבל על המאמץ, תלכו הביתה. הוא משוכנע שהציבור הרחב שונא את המתנחלים, ולכן מוכן לעשות כמעט הכל כדי לזכות בקצת אהבה. על פי הצעתו, במקום הפגנות סוערות עדיף ללבוש שחורים ולקיים הלוויה המונית ליישובים, ו"כך נשיג רחמים ואמפתיה ונצליח להתנחל בלבבות". לפי אותו הגיון אולי כדאי לנטוש בסדר מופתי את כל ההתנחלויות כולן, לא רק את גוש קטיף, ואז הרחמים והאמפתיה למתנחלים ממש ירקיעו שחקים.

גולדשטיין לא אומר את זה בפירוש, אבל מהראיון איתו עולה תמונה של צדיק בסדום. ולרשטיין, זמביש וצביקי בר חי הם קיצונים, סרבנים וממיטי שנאה על עצמם, ואילו גולדשטיין דוגל בדרכי נועם. אשמנו, הגזמנו, איימנו, הוא מכה על חזה חבריו. למקרא דבריו נדמה לרגע שלאורך כל השנה האחרונה אימצה מועצת יש"ע קו לוחמני, בעוד שלמעשה היא יישרה קו דווקא עם האידיאולוגיה הרכה שלו. המועצה מתכוננת עכשיו ליום פקודה רק אחרי שנכשלה חרוצות במבצעים שלפי שיטת גולדשטיין היו אמורים להקנות למתנחלים את לב העם: פרויקט השרשרת, יש לנו אהבה, משאל הליכוד וכו'.

בבחירות הקרובות הוא יתמודד, כנראה, על מקום ריאלי ברשימת הליכוד לכנסת. אין ספק שנגישותו הרבה לכלי התקשורת, בתוקף חברותו במועצת יש"ע, הגדילה מאוד את סיכוייו להגיע לשם. מבחינתו, המועצה עשתה את שלה, עכשיו אפשר לדרוך עליה.

דוקומנטציה

בערוץ הסרטים הישראלם בלוויין מקרינים לפעמים סרטים דוקומנטריים נשכחים. לפני כמה ימים הקרינו שם סרט של שמעון דותן על פעילות השמאל בתקופת מלחמת לבנון. מצלמת הפילם הישנה הנציחה המון גדול ששאג בגרון ניחר ובהנאה רבה "בגין רוצח, בגין רוצח". לרגע היא התעכבה על שתי דמויות מוכרות: האחים צלי ורפי רשף. קשה לקבוע אם הם עצמם הצטרפו אישית למקהלה, ובהחלט מותר להם ליהנות מהספק, אבל לפי הקריטריונים העדכניים של השמאל, עצם ההשתתפות בהפגנות שכאלו היא עוון כבד. הפגנות ימין, זאת אומרת.

הערכה מערכתית

מעתה יופיע מדורנו זה רק אחת לשבועיים. להתראות אחרי פסח.