בשבע 139: תקשורת בכבלים

ערב ההכרזה על הזוכים המאושרים במכרז ערוץ 2 התקיים יום עיון באוניברסיטת ת"א על קשרי הגומלין בשילוש הלא קדוש הון-שלטון-תקשורת

עדי גרסיאל , ה' בניסן תשס"ה

* האם תקשורת ציבורית שמנהליה ממונים בידי פוליטיקאים יכולה למלא את תפקידי השמירה של הדמוקרטיה? * איך קורה שאורי דן ואייל ארד, שני מקורביו של אריאל שרון, שובצו כפרשנים בערוץ 1 ובערוץ 2 ?* איך משפיעים האינטרסים הכלכליים של אילי התקשורת על עבודת הכתבים? * כיצד מונעים הפוליטיקאים תלויי התקשורת את פירוק המונופול של ידיעות אחרונות , מדוע הודחה כתבת הרווחה של רשות השידור מתפקידה, ולמה רק ריבוי ערוצי תקשורת הוא הפתרון

תתפלאו, אבל אבא של עמרי לא המציא את הגלגל. אפילו לא את המשולש, והכוונה לשילוש הקדוש הון-שלטון-תקשורת. יחסי הגומלין בין שלושת מוקדי הכוח הללו מתקיימים מזה אלפי שנים. אם כי מוכרחים לציין שתושבי החווה שכללו אותם לדרגת אמנות.

מלכת אנגליה, למשל, הנה אחת הנשים העשירות בתבל. אמנם אין לה תפקיד שלטוני רשמי, אך בין מנהיגי תבל בעבר ובהווה ניתן למצוא לא מעט עם אוברדרפט שלילי: משפחת בוש למשל, ראש ממשלת איטליה סילביו ברלוסקוני (שהוא גם איל תקשורת) והסולטן של בורניה. שלא לדבר על המנוח יאסר ערפאת.
האם הקשר הגורדי הזה הוא בהכרח שלילי, והיכן נמצאת התקשורת בשילוש הבלתי קדוש הזה?

עזבו את התחקירים, לכו לתכניות אירוח
ביום עיון שנערך לפני שבוע באוניברסיטת תל אביב, ניסו משתתפיו, עיתונאים ואנשי משפט, לנסות לאפיין את מהות היחסים בין ההון, השלטון והתקשורת. כפי שהעיר פרופ' יורם פרי, נציגי ההון הוזמנו, אך לא טרחו להגיע. מן הסתם היו להם כמה עיסוקים מועילים יותר – שלא לומר מכניסים יותר. גם חלק מהעיתונאים שהוזמנו (מרדכי גילת מידיעות אחרונות ומשה פרל ממעריב), ששמם התנוסס על גבי התוכנייה, ביטלו את השתתפותם ברגע האחרון. האם יש לכך קשר לנושא? כל אחד מוזמן לשער בעצמו.

עו"ד דידי לחמן-מסר, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, הזכירה בתחילת דבריה שהמצב בימינו טוב יחסית. בעבר הרחוק היו המלכים והשליטים גם האנשים העשירים ביותר בממלכתם. עם השנים, ובעיקר מאז המהפכה הצרפתית, נוצרה הפרדה מסוימת. זה נשמע מוזר, אבל עם הקמת מדינת ישראל – לפני פחות מ-60 שנה – לא היו בארץ בעלי ממון, פרט לברון רוטשילד, שלא ממש נחשב לתושב. קפיצת הדרך שעשתה ישראל, בעיקר בעשורים האחרונים, גרמה לה ליישר קו עם רוב מדינות תבל, ולא לטובה.
האם החיבור בין הכסף לפוליטיקה הוא תמיד שלילי? לחמן-מסר סבורה שלא. חוק עידוד השקעות הון הוא בעיניה דוגמה לשיתוף פעולה מועיל בין שני מוקדי הכוח לטובת הציבור. והתקשורת? היא הבמה, ולכן היא מהווה מוקד עוצמה בפני עצמו. הרי פוליטיקאי שלא שם לא קיים. מצד שני, גם התקשורת, שרובה פרטית, מונעת על-ידי הממון ותלויה בפוליטיקאים בתחומי חקיקה שונים.

הבעיה העיקרית היא ה'עסקאות', אותם דילים שנרקמים בין בעלי ממון, אנשי השלטון ועורכי העיתון. תפקידה של התקשורת הוא לדווח עליהם, ע"ע האי היווני – שיתוף פעולה פורה במיוחד בין בנו של ראש הממשלה, הגולש גלעד שרון, לבעל ההון דוד אפל. אולם בחלק נכבד של המקרים התקשורת לא יודעת או לא טורחת, ואת התוצאות מגלים באיחור של שנים, אם בכלל.

תחרות תקשורתית היא אחת התרופות הבדוקות לכל אלה, על-פי נציגת היועץ המשפטי לממשלה. זו אחת הסיבות לחוק שאוסר בעלות צולבת על עיתונים ותחנות טלוויזיה.
דא עקא, ההתכתשויות על הרייטינג לא גרמו לריבוי תחקירים בנושא השחיתות השלטונית, אלא בעיקר להצפה של טלנובלות וכוכבים נולדים. ככל שהמציאות מפחידה יותר, הטלוויזיה מגבירה את מינון תכניות ה'מציאות'.

והעיתונאים? הם לומדים מהר מאוד שתחקיר כנגד חברה מסחרית גדולה או שר בכיר רק מזמין צעקות, תביעות דיבה ושיחות לא נעימות אצל העורך. עדיף תכנית אירוח.

השלטון שולח נציגים לתקשורת
המתח בין שני הקודקודים הנוספים, השלטון והתקשורת, מובנה מעצם תפקידם. העיתונות צריכה לבקר את פעולות השלטון מצד אחד, אך משמשת במה לאנשי השלטון מצד שני. הממשל מצדו מפקח במידת מה על התקשורת, באמצעות חקיקה ותקצוב (בעיקר בתקשורת הציבורית), אבל גם זקוק בצורה כמעט נואשת לחשיפה אצלה.

מעגל האימה הזה אמור בתיאוריה להביא לסוג של שיווי משקל. בפועל, מי שחזק, יהא זה פוליטיקאי דורסני או כלי תקשורת מונופוליסטי, מנצל את כוחו כמעט ללא בקרה, ומונע את האיזון הנחוץ בין שני הקטבים.

קחו למשל את העיתונאי אורי דן, שאם לנסח זאת בזהירות, הוא מקורב מאוד לראש הממשלה. הוא הפך לפרשן קבוע בתכנית הדגל של הערוץ הראשון, 'יומן'. למי שחשב שדבר כזה יכול לקרות רק בערוץ שנתון לחסדיו התקציביים של השלטון, נכונה הפתעה: עוד מבקר קבוע בחוות השקמים הפך לפרשן טלוויזיוני. הפעם מדובר ביועץ התקשורת אייל ארד ובתכנית 'הקבינט', המשודרת דווקא בערוץ מסחרי – ערוץ 2.

מהצד השני, הלחצים שהפעילו אנשי ידיעות אחרונות (ראו בהמשך) כדי למנוע חוק שיחייב אותם לפצל את העיתון המהווה מזה יותר מעשור מונופול, הם דוגמה להפעלת לחץ אפקטיבי מהכיוון השני.

לקחה ברצינות את התפקיד
סיפורה של אחת ממשתתפות יום העיון, העיתונאית אורלי וילנאי-פדרבוש ממחיש את הדרך שבה פועלת הצלע הנמתחת בין השלטון לתקשורת. וילנאי-פדרבוש התמנתה לכתבת לענייני רווחה של ערוץ 1 לפני כשש שנים. "זה תפקיד אפור במיוחד", היא אומרת. "הוא נחשב כל-כך נמוך בהיררכיה של העיתונאים, עד שמנהל הטלוויזיה דאז ביקש להרגיע אותי והבטיח לי קידום לתחום אחר תוך שלושה חודשים".

אבל ולינאי-פדרבוש התאהבה לדבריה בתפקיד כפוי הטובה של לשמש פה לחלכאים והנדכאים, וניסתה לעשות אותו על הצד הטוב ביותר. נראה שהיא הצליחה יותר מדי.
הפרשה שהביאה אותה לקצה הקריירה שלה בערוץ 1 (כיום היא חברת צוות התכנית 'עובדה' בערוץ 2) החלה לפני כשנה וחצי. מאיר שטרית, אז שר במשרד האוצר, יצא בהכרזה דרמטית במסיבת עיתונאים שכינס. שטרית טען כי חשף רמאויות בסדרי גודל ענקיים במוסד לביטוח לאומי. אחת הדוגמות שהביא: לא מעט אנשים קוברים את יקיריהם בחצר ביתם על מנת להמשיך לקבל את דמי הביטוח הלאומי שלהם.

וילנאי-פדרבוש לא התעצלה, ובדקה בכמה אנשים מדובר. ממצאיה היו מפתיעים: מנתוני הביטוח הלאומי עלה כי התגלו, שומו שמים, לא פחות משני מקרים כאלה. היא עלתה לשידור והוציאה את האוויר מההכרזה הבומבסטית. הטלפון מלשכת המנכ"ל, יוסף בראל, כך היא טוענת, לא איחר לבוא: תרדי משטרית ונתניהו, נאמר לה.

בהמשך הובהר לה מלמעלה שרצוי ש"תביא רק דברים טובים"; אלא שהכתבת לענייני רווחה כבר עלתה על מסלול ההתנגשות עם קברניטי רוממה, והפיצוץ היה בלתי נמנע. הכתבה ששברה את גב המנכ"ל שטחה את מצוקותיהן של אמהות חד הוריות שיוצאות לעבודה, ובמקום לעודד אותן, המדינה מקצצת בקצבאות שלהן.

לחשיפה היו שתי תוצאות מידיות: שר האוצר הורה לשר הרווחה להעביר מיד תשלומים לאותן אמהות, והכתבת זומנה לשיחת בירור. באופן מפתיע משהו, לפחות את מי שלא מכיר את רשות השידור, וילנאי-פדרבוש לא פוטרה – להיפך, הוצע לה קידום, למקום שבו תוכל 'להזיק' פחות, ככתבת לענייני משפט.
אחרי תחנה נוספת, כאחראית על סיקור העיר ירושלים ("פרט לענייני רווחה, והרי ירושלים היא העיר הענייה ביותר בארץ") עזבה וילנאי-פדרבוש את רשות השידור. בשיחת הפרידה מבראל הסביר לה המנכ"ל כי לא הופעלו עליו כל לחצים מלמעלה, הוא פשוט "נעלב בשביל נתניהו".

"את המשרה שלי איבדתי, וגם את הנאיביות", מסכמת פדרבוש. "אם יישאלו אותי האם הייתי חוזרת על מעשי, לא בטוח שאוכל להשיב בחיוב".

הכתבת לענייני רווחה לשעבר נחשפה גם לקשרי האהבה-שנאה בין ההון לתקשורת: "בוועידת ישראל לעסקים קיבל כל עיתונאי תא שנועד לאחסן את חפציו. בתא גם חיכתה לו בכל יום מתנה מהחברות המסחריות הגדולות שנתנו את חסותן לכנס. כמה אובייקטיבי יכול אותו עיתונאי להיות בבואו לסקר חברה שממנה קיבל מתנה כל-כך נחמדה?"

וילנאי-פדרבוש מספרת כי היא מקבלת לקראת החגים סלסלת שי מתנובה. מתנה כל-כך כבדה שכדי לסחוב אותה נדרשים שני אנשים. "אני תורמת אותה לנזקקים", היא מצהירה. לא בטוח ששאר עמיתיה נוהגים כמוה.

למרות הטראומה שחוותה, וילנאי-פדרבוש מפתיעה וטוענת שיש מקרים מסוימים שבהם החבירה של ההון לתקשורת מייצרת ערך מוסף חיובי. "פרסמתי כתבה על אישה שלמרות שעבדה לא הצליחה לעמוד בתשלומי המשכנתא, והבנק עמד לזרוק אותה מביתה. בעקבות הפרסום פנה אלי יהודי משוויץ, והציע לקנות את הדירה מהבנק ולהשכיר אותה לאישה תמורת שקל אחד בחודש. הוא שבע לא מעט מרורים עד שהבנק נאות למכור, אבל השורה התחתונה היתה שנמצאה לאישה קורת גג.
"הבעיה היא שאני כעיתונאית מרגישה כסלקטורית – אני מקבלת המון פניות, ועלי להחליט באיזו מצוקה לטפל. סיפור שאני מחליטה להעלות לשידור מקבל פתרון כמעט תמיד על-ידי אנשים טובים. מובן שזו טיפה בים המצוקות, אבל אני לא מוכנה לוותר עליה".

עבור זמנו של חופש העיתונות
"לחצים ישירים כפי שחוותה וילנאי-פדרבוש הם נדירים יחסית", אומר המשפטן משה נגבי, שהשתתף אף הוא ביום העיון. "ברוב כלי התקשורת מדובר בצנזורה עצמית. העיתונאים לומדים עד מהרה ליישר קו עם האינטרסים הכלכליים של המו"ל".

נזקי העישון הם דוגמה קטלנית במיוחד. במשך יותר מדור, משנות ה-30 של המאה הקודמת ועד לשנות ה-60, נמנעה התקשורת האמריקנית מסיקור מחקרים שחשפו את הקשר בין עישון לסרטן ולמחלות אחרות, מחשש לאובדן הכנסה מפרסומות. אפילו הניו יורק טיימס הגדול, הנחשב לטוב בעיתוני תבל, פרסם אמנם ידיעות על נזקי העישון, אך הקפיד להצניע אותן בעמודים הפנימיים של העיתון.

"מישהו קרא לאחרונה באחד העיתונים כתבה אוהדת על פועלים ששובתים?" שאל נגבי רטורית, "ברור שלא. הרי כל מו"ל של עיתון הוא למעשה מעסיק, וככזה הוא מתנגד באופן עקרוני לשביתות. העיתונאים שעובדים בשביל המו"לים מפנימים את המסר, ומסקרים את השביתות בהתאם".
וילנאי-פדרבוש, אגב, חלוקה על הקביעה הנחרצת הזו, ומסנגרת על מעסיקה החדשים בערוץ 2: "עשיתי כתבה על חברת החשמל, שמנתקת את הזרם למי שלא עמד בתשלום חובותיו לחברה. מדובר על 11 אלף איש בחודש! ולמרות שהם מפרסמים לא מעט בטלעד (הזכיין שמשדר את 'עובדה') איש לא התערב לי בתכנים. דווקא בערוץ הראשון, שם התחלתי לעבוד על הנושא, הופעלו עלי לחצים".

לא חייבים לקבל את דבריה של וילנאי-פדרבוש כדוגמות המעידות על הכלל. עיתונאים, כמו פקידי בנק, עובדי תעשייה או בעצם כל מועסק, משתדלים להמעיט בביקורת על הממונים עליהם. משה נגבי מתאר זאת כך: "המושג 'חופש העיתונות' הוא מיושן. נכון יותר לדבר כיום על חופש העיתונאי. חוקי המדינה ובתי המשפט המפרשים אותם אינם מגנים מספיק על עיתונאים מול המעסיקים שלהם".
הפובליציסט השמרן ג'ורג' וייל קיבל לאחרונה פרס בסך 250 אלף דולר על כתיבתו העיתונאית. את צ'ק השמן העניק לו מכון מחקר המזוהה עם המפלגה הרפובליקנית. פרס פוליצר, הפרס בה"א הידיעה של עולם העיתונות, מזכיר פרופ' פרי, עומד בסך הכל על 10,000 דולר. האם מישהו יוכל לסמוך על אותו פרשן לאחר ששלשל לכיסו סכום כה נכבד מגורם המזוהה פוליטית?

ולא רק באמריקה. גם בישראל הקשר השלטוני-תקשורתי נפרט לפרוסות של מזומנים. הבעלים החדשים של ערוץ 10, כך פורסם לפני שבועיים, קיבלו הקלות מדרישות הזיכיון בסך 85 מיליון שקלים. אלמלא היה מדובר במקצוענים, מישהו עוד היה עלול לחשוד שהשרה הממונה הנדיבה כל-כך, דליה איציק, תקבל קצת הקלות בסיקור.

זכות הציבור לדעת
פרופ' אלי פולק, יו"ר האגודה לזכות הציבור לדעת: "לשלטון יש נטייה להשתלט על התקשורת. נוסף למתן הקלות בזיכיון של ערוץ 10, דאגה השרה דליה איציק גם לערוץ המסחרי שני: היא מינתה שני חברים שלה למועצת הרשות השנייה. למעשה רצתה שרת התקשורת למנות את כל 13 חברי המועצה, אך המשפטנים הבהירו לה שהדבר אינו אפשרי".

ההימנעות מפתיחת השמים לכל מי שרוצה לשדר, אומר פולק, היא מרכיב בקשר בין הון ושלטון, והיא מעידה על הפחד הגדול שמפילה התקשורת על חברי הכנסת. פולק: "משפחת גאון היא אחד הבעלים של 'טלעד'. משה גאון משתתף בתכנית 'הקבינט' בשבת, למרות שהחוק קובע במפורש שאסור לבעלי הערוץ להתערב בתכנים. גאון גם כיהן כיועץ בכיר לראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק".

למי שחושב שמו"ל של עיתון מעניק לעיתונאים חופש פעולה לכתוב לפי השקפתם, יש לפולק 'חדשות': "העיתון בשפה הרוסית 'וסטי' היה בעל מגמה ימנית בולטת. אחרי ש'ידיעות אחרונות' קנה אותו, הוא שינה את טעמו. העורך וכתבים רבים הוחלפו, ו'וסטי' הפך לשמאלני למהדרין".
במשך שנים, מזכיר פולק, פרסמו שני העיתונים הגדולים, מעריב וידיעות, מודעות על שירותי זנות, בניגוד גמור לחוק. למרות זאת, מערכת אכיפת החוק גררה את רגליה ולא פעלה כנגדם, אפילו שהעבירות נעשו שחור על גבי לבן והיה קל במיוחד להוכיח אותן. "זו דוגמה קלאסית לקשר בין השלטון והתקשורת", קובע פולק.

ח"כ יובל שטייניץ, מזכיר פולק, העביר בקריאה ראשונה הצעת חוק פרטית שלפיה עיתון שמחזיק יותר מ-50 אחוזים מהשוק יפוצל. הצעת החוק היתה אמורה להביא לביטול המונופול של ידיעות אחרונות; אלא שכשנבחרה כנסת חדשה סירבה הוועדה בראשות שר המשפטים דאז, טומי לפיד, להכיל על החוק החדש את עיקרון הרציפות, והוא נפל. עוד הוכחה לכוח שיש לתקשורת ולבעלי ההון על השלטון.
העיתונאי יואב יצחק דיווח לפני יותר משנתיים על מאמציו של המו"ל של ידיעות, ארנון מוזס, לטרפד את הצעת החוק: "במסגרת מאמציו נפגש מוזס עם ראש הממשלה אריאל שרון. לפגישה הביא עמו מוזס את בתו, ערב גיוסה לצה"ל. קודם לכן ערך מוזס מסיבה ענקית בביתו בסביון, והזמין רבים משועי ומבכירי הקהילייה העסקית והפוליטית בישראל להשתתף במסיבת הגיוס של בתו. שרון, שהוזמן אף הוא, לא הגיע, ולכן התקיימה הפגישה".

לאן נעלמו העיתונאים?
יחסי הגומלין בין התקשורת לשלטון מתבטאים כמובן גם בסוגיה המרכזית של החודשים האחרונים: ההתנתקות. פרופ' פולק: "קח לדוגמה את הכתב המדיני של קול ישראל. הוא משמש למעשה כדובר לכל דבר של משרד ראש הממשלה. לא תשמע ממנו מילת ביקורת על שרון. בתמורה דואג לו ראש הממשלה לידיעות בלעדיות.

"גם הפובליציסט הבכיר של 'הארץ', יואל מרקוס, שבמשך שנים שפך אש וגופרית על שרון, מטפל בו בשנה האחרונה בכפפות של משי. ולא לחינם – ראש הממשלה פרסם לראשונה, באמצעות מרקוס, את תכנית ההתנתקות שלו, והעיתונאי הוותיק גומל לו על כך.

"מדוע העיתונות, כלב השמירה של הדמוקרטיה, אינה נעמדת על רגלי האחוריות ומוחה כנגד הכוונות לסגור את גוש קטיף לסיקור עיתונאי בזמן ההתנתקות? הרי מדובר במקרה של פגיעה ברורה בחופש העיתונות? שוב התקשורת משחקת לידיו של השלטון ומתרשלת במלאכתה".

דוגמה אפילו בוטה יותר לכוחניות שבה נוהג השלטון בתקשורת היא הדרך שבה מטפל השר אולמרט ברשות השידור. "הוא מתעלל בהם, בניגוד לחוק", מדגיש פולק. "השר לא מאשר את אגרת רשות השידור, למרות שאין לו סמכות. אין מליאה לרשות השידור, ואיש בתקשורת כמעט אינו מתעניין (ראוי לציין ש'בשבע' פרסם כתבה נרחבת בנושא לפני כחודש, ע"ג)".

אם לשפוט לפי המשתתפים ביום העיון, ככל הנראה היחסים בין השלטון, ההון והתקשורת מעניינים בעיקר את התקשורת. רוב המשתתפים בקהל, שבלוריתם האפירה מזמן, היו עיתונאים בהווה ובעבר, מהסוג שנוהג להשלים את קריאת מאמרי הדעות של העיתון 'הארץ' עם התה של 4 אחר הצהריים.
פולק מסכם: "מצחיק שדידי לחמן-מסר, שאצלה תקוע כל נושא רשות השידור, היא אחת הדוברות בכנס בנושא הון-שלטון-ותקשורת, אבל את האגודה לזכות הציבור לדעת לא טורחים להזמין". אם תרצו, זאת עוד הוכחה לקשר בין הון, שלטון ותקשורת.

גם הציבור בעסק
משה נגבי מצר על הגיבוי שמעניקים בתי המשפט למו"לים במאבקיהם נגד עיתונאים. נגבי עצמו, כזכור, פוטר מעבודתו כפרשן המשפטי של מעריב לפני 4 שנים. העילה לפיטורין, לטענתו של נגבי, היתה סירובו לכתוב פרשנות על זיכויו של השר לשעבר אביגדור קהלני ממסירת מידע לעופר נמרודי.
אולם חזונו של נגבי, שפרשנותו המשפטית אינה מצטיינת באיזון, הוא כמעט אוטופי. למעשה דורש נגבי מהמו"לים שלו את הבלתי אפשרי. לשיטתו, הוא יכול לשדר מה שהוא רוצה, כמיטב הבנתו, והם צריכים לדאוג רק שלצ'ק שהוא מקבל בתחילת החודש יהיה כיסוי.

ניתוח מפוכח יותר יוליך למסקנות מציאותיות יותר. בן גוריון אמר בזמנו: מה זה בעצם עיתון? אדם קונה דפוס, שוכר עיתונאים ומדפיס את דעותיו. עד כמה שהדבר נשמע מופרך למי שגדלו על הדיבר של חופש העיתונות, מבחינתם של המשקיעים יש בכך היגיון. הרי מי שמקים מפעל לנעליים לא יסכים שהפועלים יכתיבו לו מתי להפסיק לייצר סנדלים ולעבור למגפיים, ובאלו צבעים לצבוע אותם. באותו אופן, מי שמייסד עיתון עושה זאת בדרך כלל כדי להביע את השקפת עולמו ולהשפיע על המציאות. גם לעיתונות המסחרית, שלכאורה כפופה רק לרייטינג, יש אג'נדה.

ומכאן המסקנה, שאם אי אפשר לכפות על הבעלים השונים של כלי התקשורת להביא תמונה מאוזנת של העולם ולחשוף את שחיתויות השלטון, הפתרון נמצא במקום אחר – ריבוי ערוצים. אם כל מי שירצה לפתוח עיתון, תחנת רדיו או טלוויזיה יוכל לעשות זאת בקלות, ייווצר פלורליזם תקשורתי שיביא לאיזון טוב יותר בין מוקדי הכוח. אלא שלברוני התקשורת אין אינטרס לאפשר פתיחות כזו, שתפגע בהכנסותיהם ובהשפעתם. גם השלטון לא ירוויח מכך. כתוצאה מהלך רוח כזה מתעכב הטיפול ברדיו הדיגיטלי, שעשוי לאפשר את חזרתו של ערוץ 7 לאוויר.

אז מה עושים? מרבעים את המשולש. מוסיפים לו צלע רביעית – הציבור. תתפלאו, אבל יש לכם השפעה על כל אחד מהקודקודים, גם אם הם לא ששים להראות אותה. לחץ ציבורי תמידי על התקשורת כבר הביא ליתר איזון, לפחות למראית העין. הפוליטיקאים בוודאי לא צריכים הוכחות על רגישות ל'רחוב' ולמרכז המפלגה. וגם בעלי ההון אוהבים בדרך כלל למשוך בחוטים, אך משתדלים להימנע מהזרקורים הלא מחמיאים. יש מה לעשות.