בשבע 139: בחזרה לקו האש

אם לא נעצור את התתקרנפות הכללית של כל זרועות השלטון, תהיהי ההתנקות רק חלק קטן מתכנית העל של שרון לחזרה לגבולות 48'

ד"ר חיים משגב , ה' בניסן תשס"ה

כבר לא נעים לגור כאן. העצים הם אותם עצים, גם היערות, גם ההרים. רק האנשים כבר לא אותם אנשים. השנאה של כה רבים לכל מה שהיה פעם יקר לרבים כל-כך, בשנים שבהם העם היהודי ידע לשם מה הוא עורג למקום הזה, לארץ ישראל, פשוט גורמת לי ולשכמותי הרגשה של מיאוס. רצון לקום ולברוח מן המערכה, ולהשאיר את המקום הזה לכל אלה שחושבים שהיהודים הגיעו לכאן במקרה, ושהרצון לבנות ולהיבנות בארצנו צריך אישור של אומות העולם, או של טליה ששון, או של 'פורום חוות הכבשים'.

אין זה מקרה, כמובן, שראש הממשלה בחר בטליה ששון, מי שעמדה בראש 'המחלקה היהודית' בפרקליטות המדינה, כשזו העסיקה את אבישי רביב. היה זה, ללא ספק, המביש שבצעדים שננקטו אי-פעם בחברה דמוקרטית נגד קבוצה גדולה מאוד של אזרחים. במה שהוא עומד לעולל ליהודים המתגוררים בגוש קטיף כבר לא די לו, לאריאל שרון. המשך ישיבתו על כיסא ראש הממשלה נראית לפחות לא מוסרית, ולא רק בגלל תיקי השוחד שהיועץ המשפטי לממשלה הואיל לסגור לו בדרך נפתלת. כעת הוא מתכונן, מן הסתם, להמשיך בפעולות ה'טיהור' שלו גם ביהודה ובשומרון, לאחר שסיים לשדרג את כל מי שתמך בו בממשלה ובכנסת.

סדר היום הפוליטי שלו, של האיש הנחוש-כביכול שלא להיכנע לטרור, היה הפוך מזה של עמרם מצנע. המוני הבוחרים העדיפו בבחירות האחרונות את הנחרצות המדומה, צריך להודות היום, של גיבור מלחמת יום הכיפורים. אולם כל זה לא הפריע למלך העירום להוליך מהלך פוליטי הזוי, כשהוא נוקט בשיטות בולשביקיות מובהקות. דה-לגיטימציה של ציבור גדול מאוד של אזרחים, כדי שניתן יהיה אחר כך לשלול ממנו זכויות אזרח, לנשלו מרכושו או להעמידו בחזקת פושע בגלל שהוא נשאר בביתו, בנחלת אבותיו, מזכירה בוודאי משטרים אפלים, ובעיקר מאוסים.

אבל דבר אחד, לפחות, אפשר בכל זאת להגיד לטובת ראש הממשלה: הוא אף פעם לא חטא באמירת אמת. לא בימיו של דוד בן גוריון, שאותו הוליך שולל בימי 'פעולות התגמול', לא בימיה של גולדה מאיר ולא בימיו של מנחם בגין, שאותו גרר להרפתקה הלבנונית העקובה מדם. זו היתה דרכו מאז ומעולם. גם כשקרא לאלפי יהודים ישרי דרך לרוץ ולתפוס את הגבעות ביהודה ובשומרון וגם כאשר הוא ישב עם ידידיו-כביכול כדי לתכנן את 'מפת היישובים', זו שתסכל, לדבריו, את הקמתה של מדינה פלשתינית ממערב לירדן.

כעת כבר ברור לחלוטין שלאריאל שרון יש גם תכנית-על. הוא לא מתכוון לעצור לאחר שההתנתקות תצא לפועל, אם חלילה תצא. גדר ההפרדה שהוא מקים על הקו הירוק היא ללא ספק עוד ציון דרך. האמריקנים והאירופים כבר רואים בגדר גבול של המדינה הפלשתינית. הערבים רואים בה קו גבול זמני בלבד. הם לא שכחו, קרוב לוודאי, את כיבושי 48' שמחקו מאות יישובים ערביים או את ה'מאחזים' שהוקמו על חורבותיהם.

המלחמה עכשיו היא על הבית ממש. לא רק של אלה שמתגוררים בגוש קטיף ובצפון השומרון. הנסיגה לגבולות 67', שבעצם נקבעו ב-1949 בהסכמי שביתת הנשק עם מדינות ערב, אלה שצבאותיהן פלשו לארצנו מיד לאחר שדוד בן גוריון הכריז על הקמתה של מדינת ישראל, תציב את כולנו בקו האש.
אז נכון שכרגע אין בכפר סבא, למשל, רבים שדואגים ל'יום שאחרי' – אבל הוא יבוא. הנסיגה מגוש קטיף וגירוש היהודים מבתיהם שם תביא בעקבותיה דרישות לנסיגות נוספות, והן יבואו. אחר-כך ידרשו הערבים את מה שנכבש מידיהם במלחמת השחרור – וגם זה יבוא. לאחר מכן כבר לא יהיה למדינה היהודית כוח להתנגד לדרישה הבאה: סילוק כל היישובים שהוקמו על קרקעותיהם של הערבים שברחו מפה בשנות המלחמה ההיא והחזרת הבורחים למקומות שמהם ברחו.

זה אינו חזון אפוקליפטי. אם ממשלת האין-אונים הנוכחית תישאר על כנה, זאת תהיה המציאות. אריאל שרון ושותפיו לדרך מוליכים לקראתה מתוך עיוורון גמור, או מתוך טמטום ואבדן עשתונות. אין דרך אחרת להסביר את מה שקורה כיום בצמתים המרכזיים של חיינו: בתקשורת, בפרקליטות, בבית המשפט העליון, במשרד היועץ המשפטי לממשלה, בצמרת הצבא, בשב"כ, במשטרה. אין דמוקרטיה של ממש. הזכות לחופש הביטוי נגוזה כלא היתה. כל ביקורת נתפסת מיד כהסתה – והמוביל אותה מוקע מיד כמי שעבר עברה פלילית, לא פחות.

עננה של התקרנפות כללית ירדה על הארץ. ממש כמו במדינות הכי פחות דמוקרטיות. אין שום פלורליזם מחשבתי. הדעה האחרת לא נשמעת. שרים מפוטרים מן הממשלה בברוטליות, הרמטכ"ל מודח מתפקידו שנה לפני המועד המקובל, ראש השב"כ מוחלף. רק מי שתומך בתכנית ההזויה של ראש הממשלה נשאר על כנו, ואף מקבל קידום.

זאב ז'בוטינסקי דיבר על 'קיר הברזל' במאמרו המונומנטלי לפני עשרות שנים. זוהי השעה לחזור לתורתו. יש לעצור – לפני שיהיה מאוחר מדי.