בשבע 139: בשבע עיניים

, ה' בניסן תשס"ה

סנוב, בושם לחתול כבר קנית?
חגית ריטרמן

שמתם לב פעם כמה מוצרים בלתי חיוניים מוצעים לנו לרכישה? מייבש לק לציפורניים, קולף שום, כורסא קטנה להנחת הטלפון הנייד. מה הם חושבים, אלה שמייצרים זאת, שהנייד שלנו עייף? ומה עם המתלה הזה, 'ונוס לטבעות', שאפשר לתלות עליו בדיוק שתי טבעות? מי בדיוק קונה את זה?
אני זוכרת שבילדותי ראיתי קופסאות קטנות שנמכרות לצליינים שהגיעו לטבריה ריקות, כשעליהן הכיתוב "אוויר מארץ הקודש". אחלה עסק, למכור אוויר. אגב, יכול להיות שזה מה שנקרא לופט גשעפט?

תארו לכם, האיש חוזר הביתה לאחר נסיעה לארץ הקודש, ומגיש לרעייתו מתנה עטופה בנייר וקשורה בסרטים ססגוניים. היא פותחת את הקופסא בהתרגשות – 'מה יש כאן?' היא מנסה לנחש בלבה, 'תכשיט? גמל מעץ?' – ומה היא רואה? אוויר. "מה, אני אוויר בשבילך?", האישה אומרת. "אבל למה פתחת את הקופסא?!", הוא קורא בקול מאוכזב, "עכשיו כל האוויר יצא!".

השבוע פורסם כי בתערוכת החתולים הבינלאומית שתתקיים בעוד מספר ימים בקיבוץ שפיים, יוצג בושם לחתולים. כן, כן, בו-שם ל-ח-תו-לים. למעשה, לא בושם אחד כי אם קולקציית בשמים. כשקראתי את הידיעה הזאת, חיפשתי את תאריך הפרסום. איכשהו, בושם לחתולים נשמע לי כמו מתיחה של האחד באפריל. אבל לא, העשרה באפריל, היצרנית היא חברה אמריקנית, ובמסגרת התערוכה תיערך תחרות יופי. בעליהן של קיטי ומיצי יוכלו, אם כן, להזליף עליהן ניחוחות אביב.

אך אם יש תופעה משונה יותר מפרסום מוצרים מיותרים, הרי זו תופעת פרסום המוצרים שאנחנו לא מסוגלים לקנות וגם אין לנו כוונה לעשות מאמץ בכיוון הזה. לא מזמן פרסם אחד מאתרי האינטרנט החדשותיים כתבה במדור הכלכלה על טירות באירופה שמוצעות למכירה. מחירים לדוגמא: עשרה מיליון יורו וחצי, ארבעה מיליון דולר וחצי. הנכסים, כך דווח לקונים הפוטנציאליים בישראל, כוללים יערות, בריכות מחוממות, מגרשי טניס, חוות סוסים ואפילו תיאטרון פרטי.

ההצעה לקנות טירה באסטוניה דווקא קסמה לי. למה לא, חמישה מיליון יורו, ויש לי 32 חדרי אמבטיה. ירדתי מהרעיון רק כשהבנתי שלא אוכל לעמוד באספקת השמפו.
גם עיתוני נשים מציעים לנו, צבעוני על-גבי כרומו, מיני חפצים שאין היד משגת, ובמקרים מסוימים טוב שכך. תיק ב-700 שקל, נעליים ב-1200, שש צלחות ב-300 וכסא בודד בעיצוב צרפתי במחיר המשכורת הממוצעת במשק.

למען האמת, חובבי עיצוב הננו, אבל חברים יקרים: אם כבר אתם מראים לנו צילומים מרהיבים כאלה, אנא הימנעו מלפרסם לצדם מחירים. אנו נסתפק בתמונות הנאות כשלצדן הכיתוב "הנה משהו יפה שאתם לא יכולים לקנות, תשטפו את העיניים". זה קצת יותר הגיוני.@
hagit_14@walla.co.il


מדי שבת בשבתו
איתם הנקין

בפעם הראשונה שהגעתי לתפילת-שבת בבית הכנסת היישובי, הבחנתי מייד בתופעה אנתרופולוגית משונה. עם כניסת המתפלל לבית הכנסת, נקלעות לעיניו שתי שורות מקבילות: מצד שמאל יש את הסידורים הסטנדרטיים והאפורים, ואילו מצד ימין ניצבת שורה נוצצת של כחמש-עשרה תיבות קבועות בקיר, שבכל אחת מהם מונח עלון פרשת-שבוע מסוג אחר, כשהם מסודרים מהממלכתי ביותר ועד האנטי-ציוני. המלכודת היא, שכדי להגיע אל מקומו חייב המתפלל לעבור בצד שורת העלונים – ולעבור סתם, בלי לקחת חצי תריסר עלונים, אי אפשר.

כך, בכל פעם שנכנס מתפלל, מתקיים לו מחזה פאתטי עד אימה. ניקח למשל את גולדברגר. בצעדים קלילים הוא נכנס אל בית הכנסת; תחילה הוא בוחר סידור, אחר כך חומש. הוא עושה זאת באיטיות מרובה, אבל דבר לא יציל אותו מהגורל שהוכתב על ידי האחראים: כדי להגיע אל מושבו הוא חייב לעבור אצל העלונים. תוך שיגור מבטים לכל עבר ובדיקה שאין אברם קורצנבאך או יוסק'ה גוטנהיימר צופים במחזה, הוא חופן בחשאי כתריסר עלונים, מסדרם לפי כמות סיפורי החסידים שבהם, וחומק במבט מושפל אל מקומו, שם יבלה גולדברגר את שארית התפילה בנשנוש העלונים בזה אחר זה.

לאחר מנחה קטנה תפסתי אותו ביציאה, והעמדתי אותו על המגוחך שבדבר. גולדברגר, קבלתי בפניו, מוכרחים לתקן את המעוות! אמנם להדיח את האחראים אי אפשר, אבל שערוריה איזורית בכל אופן צריך להקים...
הרגע, חמור, השיב לי גולדברגר. עד שאתה מתלונן על עלוני פרשת השבוע, אתה זונח את הבעיה החמורה של קריאת עיתוני חול בשבת. האין תופעה זו ראויה לטיפול הולם? אמנם העיתונים לציבור הדתי מקדימים את הוצאתם כבר ליום חמישי, אך ידוע שכולם קוראים אותם רק בשבת...

לא בלעתי את ניסיון ההסחה שלו. מה אתה רוצה מהעיתונים הדתיים – הטחתי בו – הרי לפחות כשרים הם לקריאה! עד שאתה בא להוציא אותם מהבתים, תן לכל האנשים מן היישוב המחללים את כבוד התורה וקוראים בשבת נבלות וטריפות למהדרין כ'ידיעות אחרונות' או 'מעריב'! אם כבר, הרי שבהם ראוי להתחיל!

באותו רגע, בעצם, עלה בי הפיתרון. כך היום, אצלנו ביישוב, בכל יום שישי מחולקים עלוני השבת ישירות לבתים, ואילו את 'מעריב' ו'ידיעות' המונחים להם בתיבות הנוצצות שבבית הכנסת, תחת עינו הפקוחה של הרב, אין איש מעיז לקחת. בכל זאת, תפילה ועיתונים לא הולכים ביחד...


באותות ובמופתים
אמציה האיתן

מהקמת המדינה ועד היום הונפקו בצה"ל שישה אותות מלחמה, אשר הוענקו למי שהשתתף באופן פעיל באחת ממלחמות ישראל. האותות נישאים ע"י בוגרי המלחמות בגאווה בלתי מוסתרת, וחלקם אף נושאים בגאון יותר מאות אחד, עדות להשתתפותם במערכות צבא ההגנה לישראל.

בשעה היסטורית זו, אני מציע להנפיק אות חדש לצה"ל – אות מלחמת אחים. האות יוענק לכל מי שהשתתף בתכנית העקירה – שדה הקרב העיקרי של צה"ל, המתוכנן בשנת תשס"ה. האותות הקיימים כיום מורכבים מסיכת בטחון, ועליה פס מתכת מצופה בבד צבעוני, שצבעיו משתנים, בהתאם למלחמה הספציפית. האות החדש יורכב על אטב משרדי במקום על סיכת בטחון, ואת הסיבה תוכלו לשמוע מכל מומחה צבאי שאינו מקבל משכורת ממשרד רה"מ – אין שום קשר בין בטחון לבין תכנית העקירה, פרט לעובדה שהיא פוגעת באופן קריטי בביטחון מדינת ישראל.

הצבע של האות ינוע בין אפור לשחור, בהתאם למידת ההשתתפות של החייל או הקצין בעקירה, או בשפתו הציורית של ח"כ הנדל – כגודל העקירה כך עומק ההשחרה. חייל שיגיע לאיזור הגירוש ורק יחסום את צירי הגישה לגוש או לצפון השומרון, יזכה באות הערכה אפור. החיילים שיעקרו מבתיהם את התושבים ויגררו אותם אל המשאיות, יענדו על בגדם אות שחור, ואלה שייעשו זאת במלא המרץ, ואף יתנדבו להכות את הנשים, הזקנים והילדים יזכו לאות שחור משחור.

אות מיוחד, שצבעו שחור ולבן, יוענק לחיילי הרבנות שיואילו להוציא מקבריהם את מתי גוש קטיף, ואת ספרי התורה בבתי הכנסת המיועדים להריסה.
האותות יוענקו בטקס מכובד, בצומת יד מרדכי, מייד לאחר סיום העקירה, כשתזמורת צה"ל מנגנת ברקע את השיר "שריפה, אחים שריפה". בזמן שראש הממשלה יצמיד את האות לחזם של חיילי וקציני צה"ל, נוכל לראות מאחור את ענני האפר והאבק של בתי הגוש הנטמנים בערימות הדיונות. עם סיום הטקס, יגיעו לאוזנינו מחיאות הכפיים של אנשי גדודי אל אקצה, הצופים במחזה מעל גגות בתי הציבור של הגוש, שנשארו עומדים על תילם. אנשי החמאס יעדיפו שלא להשתתף בטקס, מחשש שיאשימו אותם בשיתוף פעולה עם האויב.

באותה שעה בדיוק, הרחק מקולות ההרס והתשואות, נערוך אנחנו את הטקס האלטרנטיבי – הענקת אות הערכה – לבן ובוהק – לאלה שבחרו שלא להשתתף במלחמה הזו וגורשו משורות צבא ההגנה לישראל.


הכובע קובע
עדי גרסיאל

"גבירתי הנכבדה", אמר האסיר המשוחרר אוסקר ויילד לליידי שבאה לאסוף אותו משערי בית הסוהר, "את כנראה האדם היחיד בממלכה שיודע להתאים כובע לאירוע כזה". חלפה מאז מאה שלמה, אך האובססיה הבריטית לכובעים נותרה כשהיתה. אולי הם מזכירים להם את העבר הרחוק בו היתה בריטניה 'האימפריה שבה השמש לעולם אינה שוקעת', מה שמצריך כמובן כובע הגון להגנה על עורן הצח של הגברות.

ואכן, הדוכסית מוויילס, קמילה פרקר-בולס, התהדרה לחתונתה בכובע הולם. אם כי אני חייב להודות שברגע הראשון שראיתי אותה קמתי ממקומי, שלפתי מהספרייה מגדיר ציפורים וניסיתי לנחש איזה בעל כנף החליט לקנן דווקא על ראשה של גברת מכובדת כל כך, ועוד ביום כה חשוב.
המלכה, ייאמר לזכותה, הלכה על קו סולידי יותר - במונחים בריטיים כמובן – שילוב של צלחת לוויין מוקטנת עם פרח סמלי. חביב.

אבל לא רק לנשים, כובעיהם של ג'נטלמנים אנגלים לא מפגרים בהרבה. קחו למשל את מגבעתו(?) של הנציב העליון לפלשתינה (ראו תמונה). כיסוי הראש הפומפוזי הזה נראה כל כך מתנשא, מפואר שלא לצורך ולא משתלב בסביבה - בדיוק כמו האימפריה השוקעת אותה מייצג מי שמתחתיו. פלא שהם לא הצליחו להחזיק פה אפילו 30 שנה, בזמן שהתורכים עם תרבושיהם המזרחיים סגרו 400?
אם כי, למען הדיוק ההיסטורי חייבים לציין שכשהאנגלים רצו, הם ידעו איך לעבוד: הכלניות, אנשי הדיוויזיה המוטסת השישית הבריטית, חבשו על ראשם כומתות אדומות והטילו את חתתם על היישוב. קמילה, אגב, נצפתה בירח הדבש שלה בסקוטלנד כשלראשה משהו שנראה כמו הכלאה בין 'כלנית' קשוחה לזנב של טווס. אבל זאת כבר בעיה של צ'רלס.

וכל זה היה רק הקדמה לעיסוק בדבר האמיתי - כובע הבוקרים של ג'ורג' דבליו ג'וניור ופדחתו החשופה של עמרי סניור. את בוש עוד אפשר להבין: הכובע הפשוט, חסר העידון והפונקציונלי מתאים בדיוק לתפישה של הנשיא הטקסני, שרואה את העולם בשחור-לבן. אבל מראש ממשלת מדינת היהודים – העם שמתיימר להיות החכם והיצירתי בתבל - אפשר היה לצפות להרבה יותר. על כיפה אני מבין שאין מה לדבר, בכל זאת מאבטח חרוץ מדי עוד עלול להתבלבל, גם לא על מגבעת מעוטרת בנוצות ופרחים. אבל למה לא ללכת על שילוב של בד, מיקרוצ'יפים, ננו-טכנולוגיות, לייזרים וטילי שיוט – הדברים שאנחנו מצטיינים בהם?
ריבונו של עולם, איפה אייל ארד כשבאמת צריכים אותו?