בשבע 141: לקט חמץ שעבר עליו הפסח

אבי סגל , כ"ו בניסן תשס"ה

א. בבוקרו של אסרו חג, בעת שפתחתי את ארון המטבח לצורכי נשנוש, הופיעה הפדיחה במלוא תפארתה: מן המדף השני חייכה אליי שקית שלמה של פירורי לחם לאפייה וטיגון. בהנחה ששום גמד לא הצליח לפרוץ לבית במהלך הפסח, נראה כי השקית פשוט נשכחה שם מלפני החג, מה שמעמיד בסימן שאלה את המקצועיות שלי בתחום בדיקת החמץ. לאחר שטיפלתי בפירורי הלחם הסוררים כדרך שאריאל שרון מטפל בתושבי גוש קטיף, התפניתי להרהר בעוד עניינים שעבר עליהם הפסח ועדיין הם מחמיצים אותי בזה אחר זה.

ב. לא ניצלתי את חול המועד לביקור בגוש קטיף. גם לא בצפון השומרון. במקום זה, אודה ואבוש, הלכתי לבקר בגן החיות האוסטרלי שליד גן השלושה, כאילו הקנגורו והקקדו הם שעומדים להימסר בקרוב לידי הפלשתינים. אני מתנצל בפני תושבי הגוש, וכולי תקווה שאוכל להגיע לשם בפסח הבא.
ג. מרוב טיולים, אירועים וסעודות בבית מלון, כמעט לא היה לי פנאי להיחשף לחדשות בכלי התקשורת השונים. למעשה, בימי הפסח האזנתי לחדשות או צפיתי בהם שלוש פעמים בלבד. בפעם הראשונה פתח הקריין את המהדורה בהכרזה כי צה"ל העלה את הכוננות בגלל החג. בפעם השנייה הוא פתח ואמר שצה"ל שוב העלה את הכוננות בגלל החג, ובפעם השלישית הודיע הקריין שעזר ויצמן נפטר, ושצה"ל העלה את הכוננות בגלל החג.

ד. "הנשיא עזר ויצמן הלך לעולמו", נכתב בתחתית המסך ב'חדשות 10'. יכול להיות שבערוץ 10 עדיין לא הפנימו את בחירתו של משה קצב לתפקיד? והאם קריין החדשות בערוץ, שהודיע על פטירתו של "נשיאנו האהוב", שכח שבמדינה דמוקרטית לא כולם חייבים לאהוב את הנשיא?

ה. "אכלנו כמה דברים טובים, שתינו כמה דברים טובים", הספיד עזר ויצמן את יצחק רבין, ובשמאל הקטנוני והנקמני לא נתנו למשפט הדי-טריוויאלי הזה להישכח. גם לא כעת, אחרי פטירתו של הנשיא לשעבר. מדוע בשמאל כועסים כל כך על ההתבטאות של ויצמן? משום שהיא נגעה בנקודה הרגישה, בחומר הנפץ הדליק ביותר בתעמולה הימנית נגד רבין - הרגלי השתייה שלו. אם ויצמן היה אומר את הדברים על, נאמר, משה דיין – נדמה לי שההספד היה נשכח ברגע.

ו. ציטוט: "אם יהודי מכה יהודי, העולם הזה מושחת ומגעיל". (צעיר שהוכה בסוף השבוע במועדון, בהתבטאות שצריכה להיכנס לחומר הלימוד בבית הספר.)

ז. פירורי הלחם לא היו ה"בל יימצא" היחיד אצלנו בבית. שבוע לפני החג, בעוד המוני בית ישראל מנגבים את החמץ מאחורי הארון ומעל המנורה, חובר מכשיר הטלוויזיה שלי לשידורי חברת 'יס'. לזכותי ייאמר, שהתחברתי מחדש ללוויין באי רצון ולצורכי עבודה חדשה בלבד. אבל העיתוי, העיתוי...

ח. באחד העיתונים הגדולים, שאני מקבל ממנו משכורת ולכן לא אהיה אידיוט לנקוב בשמו, הופיעה כותרת דרמטית על שליש עמוד: "המתנחלים נגד מג"ד הצנחנים". כותרת כזאת אף פעם לא עושה לי טוב. באופן כללי, אני אוהב את תושבי יש"ע, אבל ממש לא נראה לי הוגן שרבע מיליון מתנחלים ייצאו נגד מג"ד צנחנים אחד מסכן.
ט. הממ... ברור לכולם שזאת אירוניה?
י. אני לא אוהב את הטרנד החדש של העלאת ספרים ברשת האינטרנט. ספרים בלי כריכה, דפי נייר ואצבע מדפדפת משולים בעיניי ללחם כשר לפסח.
י"א. ואם כבר חזרתי לפסח, אז מכל ההלכות המיוחדות לחג, לא כולל ביעור פירורי לחם מארון המטבח, קשה היה לי במיוחד עם ברכת 'שהכול' על עוגות מקמח תפוחי אדמה. מצטער, אבל לברך 'שהכול' על עוגת שוקולד זה פשוט לא מסתדר לי בראש.

י"ב. לו אני ראש איגוד נהגי המוניות, אני מכריז מלחמת חרמה על הפרסומות של מפעל הפיס, שהופכות את נהג המונית לדמות הכי נודניקית ובעלת הקול הכי מעצבן ברדיו שלכם.
י"ג. ציטוט: "למדתי לאורך השנים שאת האויב מחפשים רק מלפנים... בשלב מסוים אתה צריך לחפש ב-360 מעלות את האויב". (הרמטכ"ל בוגי יעלון על שרון ומופז, הסבר שנכון גם לתהליך הנסיגה הצפוי מחבל עזה, כשחיילינו יראו לאויב את הגב.)
י"ד. השבוע גם שמענו את אמנון אברמוביץ'.
ט"ו. בערב שביעי של פסח נסעה משפחתי המצומצמת מאזור הגליל שבצפון ועד חבל לכיש שבדרום. הצמתים שעברנו בדרך נחלקו לשניים: אלה עם דוכני הפיתות והבייגלה לפסח, ואלה שמכרו בהם דגלי ארה"ב ליום העצמאות.
ט"ז. מה שמזכיר לי כי בשבוע הבא נחגוג כולנו את יום העצמאות, אלא אם ג'ורג' בוש יגיד שלא.
י"ז. זהו, נפטרתי סופית מהחמץ שעבר עליו הפסח, וכבר הגיע זמן קריאת שמע של שחרית. (באמת!) בשבוע הבא אשתדל להביא מדור אופטימי קצת יותר, אלא אם ג'ורג' בוש יגיד שלא.

יודע את מקומי

כמעט כולם עוברים את זה: אתם מגדלים ילד, אוהבים אותו, שומרים עליו בצמר גפן שלא ייפגע, מנסים לתת לו את היחס הטוב ביותר, את החינוך הטוב ביותר, נמצאים לצדו ותומכים בו בכל צעד ושעל. ואז מגיע היום הגורלי, שבו פורש הגוזל כנפיים ומתחיל לעוף. וכשאני כותב לעוף, לזה בדיוק אני מתכוון. אותו יום נורא, שהחיים אחריו כבר לא יחזרו להיות אותו דבר, הוא היום שבו מגלה הילד את הג'ימבורי.
למבוגרים שבין הקוראים, אלה שג'ימבורי מצלצל להם כמו כינוי החיבה של ג'ים בואטרייט או כמו להיט עבר של ציפי שביט, הנה הסבר קצר: הג'ימבורי הוא גרסת הקטנטנים לריקודי הפוגו הידועים לשמצה. מדובר במתקן גומי ענק ודקורטיבי, שאליו נכנסים ילדים לשתי מטרות עיקריות: לקפוץ ולשרוד. חוקי הג'ימבורי שונים לגמרי מאלה שאנו מקפידים עליהם בבית: מותר להשתולל, לדחוף ילדים אחרים, לנגוח בקירות ולקפוץ מגובה של ארבעה מטרים. מותר ואף רצוי להיתלות בקירות המתקן, להוריד אותם עד לקרקע ולמעוך באמצעותם ילדים רבים ורכים ככל האפשר.

עד כמה שזה יישמע מוזר, הילדים המוכים והנמעכים נהנים מכל רגע. חלקם בוכים מעט, אבל רק מיעוט שולי וקיצוני מתוכם מוכן לצאת מהמתקן לאחר שחטף מכה. הילדים, מתברר, מתרגלים במהירות לחוקי המערב הפרוע. בעת שצפיתי בעניין בבני יחידי כשהוא סופג בעיטות וחבטות מכל עבר, גיליתי כי הוא פשוט מתמוגג בכל רגע, עד שלרגע תהיתי אם אנחנו מגוננים עליו יותר מדי או שהוא פשוט נולד מזוכיסט.

אם חשבתי בתחילה כי הג'ימבורי עשוי לחשל את הילד, טעיתי – המתקנים האלה חישלו בעיקר אותי. ככל שחלפו הימים, למדתי לתת ליורש מרחב פעולה, לאפשר לו ליפול לבד ולקום לבד, בלי שאצטרך להתערב בכל רגע, בלי לקחת אותו מהמקום או לצעוק על ילדים אחרים שמעכו אותו בכוונה או ברשלנות. זה לקח קצת זמן, ובדרך התעמתתי עם ילדים והורים אחרים, אבל לבסוף למדתי להשלים עם המצב, להניח לילדים לשחק את משחקי הילדים ולקוות שבסוף היום יחזור אליי היורש שמח, טוב לב ובחלק אחד.