בשבע 141: מהודו ועד גוש

כשבני מנשה ששבו ליהדות עשו את כל הדרך מהודו הרחוקה אל יישובי גוש קטיף, הם לא חשבו שיום אחד הממשלה תבקש לעקור את היישובים שקלטו אותם.

יואל יעקובי , כ"ו בניסן תשס"ה

בני השבט המתייחס לעשרת השבטים האבודים מצטיינים בצניעותם ובאמונתם התמימה, נושאים בעול הביטחוני, דוחים את חיזורי מנהלת ההתנתקות ומייחלים לביטול התכנית. בכל מקרה, מבטיחים להם בגוש, אתם תמשיכו להיות חלק מאיתנו .

בית משפחת בויטלונג בנווה דקלים. השעה: קרוב לעשר בלילה. בסמוך נמצא המקווה החדש שבנייתו נעצרה. בהמשך הדרך כיכר בתי הכנסת של נווה דקלים, בתי כנסת מפוארים שחרב חדה מונחת על צווארם. גם כאן ישנו מבנה שהופסקה בנייתו: בית הכנסת התימני.

בבית נמצאים מלבד פנחס, בעל הבית, גם חמותו, דינה. שני הילדים הגדולים ישנים. אליהו הקטן עדיין ער, ומחפש חבר למשחק. אמו עדיין לא חזרה מהעבודה. היא עובדת במפעל הירקות 'ביכורי קטיף' שבמושב קטיף. בערב פסח העבודה מסביב לשעון, כדי שלבית ישראל תגיע החסה בזמן וללא תולעים לליל הסדר. הסבתא דינה, שמתגוררת בסמוך, עוזרת בינתיים בבית ועם הילדים.

אם תנסו להתחקות אחר המוצא העדתי של שם המשפחה בויטלונג, מן הסתם תתקשו. משפחה זו היא אחת מכמאתיים משפחות בני מנשה, צאצאי עשרת השבטים, שחזרו ליהדות ועלו לארץ. מתוכן, כחמישים משפחות מתגוררות בנווה דקלים. הן מוסיפות נופך מיוחד במינו לישוב, שדומה שלא זכה לסיקור התקשורתי הראוי. זהו עוד איבר חי ברקמת החיים המיוחדת כאן, בגוש קטיף.

תורה ועבודה
פנחס נולד ב-1961 במדינת מיזורם שבצפון מזרח הודו. משפחתו התפרנסה מגידול אורז וירקות. הוריו החלו בתהליך השיבה ליהדות ושמרו שבתות וחגים, אך נפטרו עוד לפני שידעו כיצד לחיות חיים יהודיים מלאים. בארץ יש לו אחות נשואה שמתגוררת בקריית ארבע.

בן 31 עלה פנחס, עם קבוצה שמנתה 32 צעירים וצעירות. בתחילה שהו כמה חודשים בגן אור ובמדרשת הדרום, אחר-כך עלו לירושלים לישיבת 'נחלת צבי' של הרב יעקב שמעון, שם למדו עברית ויהדות לקראת גיור. לאחר לימודיו חזר פנחס לנווה דקלים, ומאז הוא כאן.

תקופה קצרה עבד ב'עלי קטיף', אחר-כך עבר לעבוד בתלמוד תורה עצמונה, בתחזוקה ובניקיון. בשלוש השנים האחרונות הוא קיצץ בשעות עבודתו כדי שיוכל ללמוד בבקרים בישיבת 'תורת החיים'. תקופה מסוימת היתה בישיבה מסגרת לימוד מסודרת לבני מנשה.

אשתו, רבקה, עלתה לפני שבע שנים ולמדה ב'מעיין בינה', ממוסדות 'נחלת צבי'. כשנה לאחר עלייתה היא נישאה לפנחס, והוא הביא אותה לנווה דקלים. נולדו להם שלושה ילדים, שהגדול ביניהם בן חמש.
פנחס אדם ביישן, תכונה אופיינית לבני מנשה. הוא לא ממש רצה להתראיין. רק אחרי הפצרות מרובות הסכים. גם אז, כשביקשתי ממנו לומר את דעתו על המצב הוא התפלא, מדוע דעתו חשובה.

על הפצמ"רים הוא אומר: "התרגלנו. כבר שלוש פעמים נפלו לנו פצמ"רים כשבעה מטרים מהבית, כל פעם באותו מקום. הפעם האחרונה היתה בהתקפה של שבת 'תזריע'. בפעם השנייה אחד הילדים חשב שהפצמ"ר פגע בו, אבל ברוך ה' לא קרה כלום".

מה דעתך על המצב?
"אנחנו לא מבינים את כל הפוליטיקה בארץ", עונה פנחס. "סובלים כל הזמן בלי להגיב. רק מחכים ולא עושים כלום. מרחמים על האויבים. אנחנו חשבנו שהישראלים חזקים ומנצחים, ולא שותקים על מה שעושים להם. זה אמנם נכון שהישראלים חזקים, אבל למה לא עושים כלום? במיוחד אנחנו עם ישראל, שאנחנו עם מיוחד, לא כמו הסינים, היפנים והאמריקנים".

פנחס כועס מאוד על חוסר האונים של צה"ל: "אם באמת לא מתכוונים לעשות כלום, ורק סומכים על הנסים שה' עושה לנו בכמויות, אולי באמת אין ברירה אלא ההתנתקות. אני לא יודע... מה ההלכה אומרת על זה?"

גם בני מנשה אחרים ששוחחתי איתם לא מבינים את המדיניות הישראלית. הם מספרים על ההינדים רודפי השלום (עיין ערך מהטמה גנדי), שאם יש אצלם חשש קל לבעיות מצד המוסלמים, מיד הם משסים בהם את הצבא. פנחס כמובן חושב שצריך להתפלל שלא תהיה התנתקות. עם זאת, צריך לדעתו גם להתכונן למקרה של פינוי.

סבתא דינה מבקשת לומר משהו. היא מדברת בשפת המיזו, ופנחס מתרגם: "בקשר למצב הבטחוני – ה' שומר עלינו, אבל לגבי ההתנתקות: בהתחלה התפללתי ממש בדמעות שה' יבטל את הגזרה הזאת, אבל עכשיו אני לא יודעת מה צריך לעשות".

פנחס מוצא צורך לדבר גם על התושבים בגוש. "אמנם לא הסתובבתי בהרבה מקומות בארץ, אבל בכל זאת הייתי בכמה מקומות. אני יכול לומר שהציבור פה מאוד נעים, ובכל הסביבה אנשים עוסקים במצוות. זה ממש נורא לפרק את הציבור הקדוש הזה. אפשר לראות פה הרבה דברים מאירים. אין כמו נווה דקלים".

פנחס מדגיש שוב ושוב ש"גם אם חלילה תהיה עקירה, צריך מאוד להיזהר שלא נגיע לשנאת חינם, כי זה מה שהשטן רוצה. בכל מקרה אנחנו צריכים לחזק את האהבה בינינו, ולא הפוך חלילה".

עתיד בערפל
לפני כעשר שנים החלו להגיע הקבוצות הראשונות של בני מנשה לנווה דקלים. למרות שהם מגיעים משתי מדינות שונות בהודו, מיזורם ומניפור, הם מגובשים לקבוצה אחת. בארץ הם עובדים בדרך כלל ב'עבודות שחורות', כפי שמגדיר זאת יואל אילן, יו"ר מועצת בני מנשה הארצית ותושב נווה דקלים: גינון, ניקיון, עבודה במפעלי הגוש וכדומה – למרות שיש מהם שהגיעו מהודו עם תארים אקדמיים.
ישנה קבוצה די גדולה של מבוגרים (בני חמישים ומעלה) שעובדים במרכז השיקומי. המבוגרים יותר לא עובדים, והם כמו פנסיונרים אחרים – עוזרים בשמירה על הנכדים ועוד.

"המצב המדיני לא פשוט עבורם", אומרת אילנה הרשטיק, רכזת בני מנשה מטעם מזכירות נווה דקלים, "הם מודאגים יותר, אין להם לאן ללכת. אי הוודאות אצלם גבוהה יותר. לפני ההתנתקות לא היו אצלם בעיות מיוחדות, למרות שהיו פגיעות של פצמ"רים אצלם. אחד מבני מנשה גם נפצע קשה.
"הם אמנם לא הפכו להיות לגמרי חלק מאיתנו, אבל זה לא מראה בהכרח שהקליטה שלהם לא טובה. טוב להם ביחד, והם מרגישים בנווה דקלים בבית. בעיר הם היו הולכים לאיבוד. יש פה אווירה חמימה, שבה כולם מכירים את כולם. כשהם יוצאים לעיר הם מרגישים חריגים, אנשים מסתכלים עליהם. פה ביישוב כבר רגילים אליהם, והם לא מעוררים תשומת לב מיוחדת".

כל זה כמובן רק ביחס למבוגרים. ילדים שנולדו בארץ, או שעלו כילדים קטנים, מתערים בחברה באופן מלא. הם לומדים בד"כ בבית הספר האזורי הממ"ד 'נאות קטיף'. לאחרונה החלו חלק מההורים לשלוח את ילדיהם לתלמוד התורה של 'תורת החיים'.

אלו הכנות עושים לקראת פינוי, חלילה?
"אני מכינה אותם כמו שאני מכינה את עצמי. אני מרגיעה אותם כמו שאני מרגיעה את עצמי, בהבנה שיש אנשים שנבחרו להנהגת הגוש, והם דואגים לעתיד התושבים. ארגנו להם גם מפגש עם הרב גבי קדוש – הרב של גני טל, ויו"ר המזכירות של נווה דקלים".

במפגש העלו האנשים חשש שאם תהיה עקירה, לרוב התושבים יהיה לאן ללכת, שהרי יש להם משפחות במקומות אחרים, בעוד שלבני מנשה לא תמיד יש קרובים בארץ. יו"ר המזכירות הרגיע אותם ואמר שדואגים להם כמו לכל שאר תושבי היישוב, ואיש לא ייזרק לרחוב.

במקרה של עקירה, המשבר שלהם יהיה כמו של שאר התושבים?
"לדעתי חמור יותר", אומרת הרשטיק. "צריך לזכור שהאנשים האלה כבר עברו משבר אחד, עצם העלייה לארץ. אורח החיים שלהם השתנה מן הקצה אל הקצה. המבוגרים דואגים יותר: הם שומעים חדשות, אבל פחות מעורים ופחות יכולים לבדוק מה קורה בפועל".

קליט נעימה בנווה דקלים
יואל אילן חושש פחות מהמשבר שייגרם לבני מנשה אם וכאשר יתרחש פינוי. הוא בכלל מאמין שבסוף לא תהיה התנתקות. בכל מקרה, הוא מזכיר לחבריו הדואגים שלפני כמה שנים "באנו לכאן עם מזוודה אחת וכמה דולרים, ואנשים פה עזרו לנו. גם אם יקרה הגרוע מכל, אנחנו לא צריכים לפחד".

אילן, בן 34, מכהן כאמור כיו"ר מועצת בני מנשה הארצית. לפני שעלה ארצה במסגרת הקבוצה השנייה של בני מנשה, בתשנ"ב, הוא הספיק ללמד שנתיים בבית ספר בהודו, ולהתחיל תואר ראשון בגיאוגרפיה, שאותו לא סיים בגלל העלייה. בקבוצה שבה עלה היו עוד עשרה חברים, בנים ובנות. הם למדו עברית ויהדות ב'נחלת צבי', כחלק מאולפן גיור.

בשנת תשנ"ד חזר אילן להודו עם הרב אליהו אביחיל כדי להכין קבוצה חדשה לעלייה, ונשאר שם שלושה חודשים. בקבוצה זו היתה גם מי שעתידה להיות אשתו, נאווה. כעבור שנה, כשעלתה לארץ, הם נישאו, ונולדו להם חמישה ילדים.

אחרי החתונה התגורר הזוג הצעיר בסוסיא, ויואל למד בישיבת עתניאל במשך חצי שנה. החיים שם היו קשים; לא היה להם כמעט כלום. כיוון שהיה תלוי בטרמפים, שיצאו מאוחר וחזרו מוקדם, הוא לא יכול היה ללמוד יום שלם בישיבה, ולכן גם לא קיבל מלגה מלאה. בהתייעצות עם הרב אביחיל, אביהם הרוחני של בני מנשה בארץ, הם החליטו לעבור לגוש קטיף. כאן עובד אילן כמשגיח כשרות ב'עלי קטיף'.

איך לדעתך נקלטו בני מנשה בגוש?
"הקליטה בגוש היא בסך הכל די טובה. האנשים בנווה דקלים הם אנשים טובים, והם עזרו לנו להקים את הבית, למצוא דברים בסיסיים: מיטות, רהיטים וארונות. לכל משפחה שמקימה בית הם נותנים בהתחלה הכל. אנחנו נותנים לנווה דקלים במיוחד קרדיט גדול".

גם קולות שמעלים הצעה לפנות למנהלת ההתנתקות דוחה אילן בתוקף: "באנו לאנשים טובים, שדאגו לנו לבית ולכל יתר הדברים, וגם ללימוד השפה. מדוע לבגוד בהם?" בכל מקרה עומדים חברי ההנהגה המקומית בקשר עם המועצה והמזכירות לכל תרחיש אפשרי.

מה לגבי השתתפות במאבק?
"להפגנות אנחנו הולכים, אך בדברים שדורשים רכב, זמן וידיעה טובה של עברית קשה לאנשים להשתתף".

כמו כמעט כל תושב בנווה דקלים, מספר אילן על נס שארע לו: "לפני שנתיים יצאנו לבדוק ירקות בחממות של גדיד. היינו חמישה אנשים בגמלון (קימור של חממה), כשלפתע החל מטח, ושמענו פצמ"ר שנכנס לתוך הגמלון שלנו, 3 4 מטר מאיתנו. בנס, הרסיס פנה דווקא לכיוון שבו לא היה אף אחד. אמנם נבהלנו כהוגן, אבל אף אחד לא נפגע. אשתי אומרת שלמרות הפחד, הנסים מחזקים באמונה ומזכירים שהקב"ה איתנו. לפעמים בגלל החיזוק באמונה כמעט שוכחים שפצמ"ר פוגע".

קהילה חזקה
כחלק מחיזוקם הרוחני של בני מנשה הוחלט לפני כשנה וחצי, בעצת הרב אביחיל, למנות רב מקומי לבני מנשה שבגוש קטיף. לתפקיד מונה הרב ידידיה גרשנזון, המוכר יותר בשם הרב דידי.
הרב דידי הוא איש רב פעלים, שמלבד היותו הרב המקומי של בני מנשה מכהן גם כר"מ בישיבת 'תורת החיים', נהג אמבולנס מתנדב וחבר מזכירות נווה דקלים. הוא מספר על תפקידו כרבם של בני מנשה:
"התפקיד כולל דאגה לצרכים הרוחניים של בני מנשה בגוש, מתן שיעורים, ליווי בשלבים האחרונים של הגיור, וכמובן להוות כתובת לשאלות הלכתיות שנשאלות. יש הרבה שאלות, בוודאי בחגים, אך גם בנושאים כמו אבלות, הכנה לחתונה, כשרות הבית וכדומה".

מה ההבדל בין רב של ציבור ישראלי רגיל לבין רב של בני מנשה?
"יש להם יתרון גדול, שבניגוד לישראלים הם יודעים שהם לא יודעים. אין להם מסורת מבית אבא, וממילא אין להם מסורות מוטעות. מצד שני יש גם חיסרון, שמה שלא תלמד הם לא ידעו. מדהים שבשיעורי ההלכה שאני נותן לצעירים, אתה יכול לשמוע שאלות הלכתיות פרטניות ביותר, שלפעמים מגיעות מחבר'ה שבחוץ מסתובבים אפילו בלי כיפה".

יש הרבה בעיות עם הצעירים?
"אין הרבה בעיות, אבל יש בעיות. יכול להיות שבחוץ זה בכלל לא נחשב כבעיות, רק בחברה שלנו. הבעיה היא שכאן זה הרבה יותר ממוקד, כי רואים אותם כציבור. לדוגמה, אם השכן שלי היה עושה משהו – לא היו באים אלי בטענות. אך בנוגע לבני מנשה ישנה הכללה. לפעמים אני מקבל טלפון עם צעקות: 'תראה את בני מנשה, ראיתי את פלוני שעשה כך וכך', אז זה לא כל בני מנשה, זה מישהו אחד, ואם הוא עשה משהו – נטפל בזה באופן פרטני. כבר אמר משה רבנו: 'האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?'

"יש בעיות אובייקטיביות שנובעות מזה שהם באו מתרבות אחרת לגמרי. אצל הצעירים יש בעיות של צניעות, משום שהם לא מודעים להרבה דברים. הם הרי לא בני ישיבות, שברגע שאתה אומר להם 'אסור' הם נמנעים מכך מיד".

אלו שיעורים אתה מעביר להם?
"יש שיעורים למבוגרים ולצעירים, או במילים אחרות שיעורים עם תרגום ובלי תרגום. ישנם שני שיעורי הלכה, לצעירים ולמבוגרים. יש גם שיעור באמונה, שבו ישנה השתתפות ערה. לאחרונה סיימנו את דרך ה' והתחלנו כוזרי. בשבת ישנם שני שיעורים בנושאים סביב פרשת השבוע, לצעירים ולמבוגרים, ויש גם כמה שיעורים עם חבר'ה מהישיבה".

על המצב הביטחוני מספר הרב דידי כי "הם חטפו שוק אחרי שנהרגה תפארת טרטנר הי"ד. היא גרה בשכונה המזרחית מוכת הפצמ"רים, שם גרות גם משפחות רבות של בני מנשה, כך שהיו שהכירו אותה היטב. רק אז בעצם קלטו מה פצמ"ר יכול לעשות. זה זעזע מאוד. הנושא של מיגון הבתים שעלה אז עזר להרגיע אותם".

היה גם פצוע קשה כתוצאה מפצמ"ר מבני מנשה.
"נכון, דונלד בנימין. בכל אופן, המקרה של תפארת, שם נהרג אדם, זעזע אותם יותר".
החפיפה בין עיסוקיו השונים של הרב דידי באה לידי ביטוי בסיפור הבא: כשדונלד נפצע, הרב דידי הוזנק למקום כנהג אמבולנס. אחד מבני מנשה התקשר אליו להודיע לו על המקרה. הרב דידי, שחשב שהמתקשר רוצה לשוחח איתו בעניינים שגרתיים, אמר לו בקצרה "אני בדרך לאירוע", והוריד אותו מהקו. מאוחר יותר התברר לו כי האיש רצה לדווח לו על האירוע.

צומת נוסף שבו נפגשים עיסוקיו השונים של הרב דידי הוא ההתמודדות מול תכנית ההתנתקות, כחבר מזכירות היישוב. "כשהתחילה התכנית הם היו בלחץ", הוא מספר. "הם שומעים חדשות, אבל בשל קשיי השפה הם לא באים לכינוסים, שנועדו לעדכן את התושבים בנעשה. לכן ארגנו להם מפגשים עם ראש המטה, עם ראש המועצה, עם יו"ר מזכירות היישוב ועם ח"כ צבי הנדל, שנתנו להם סקירה פוליטית על המצב".

"גורמים הקשורים למנהלת ההתנתקות ניסו לעקוף את מטה הגוש ואת ההנהגה המקומית של העדה, וליצור סדק בחזית האחידה של התושבים על-ידי פנייה למשפחות תמימות של בני מנשה. ניסו לרשום אותם לסיור בגליל. ברגע שהדבר נודע להנהגה המקומית, הם חתכו את זה מיד. הם גם נפנפו מישהי ממרכז הקליטה בנתיבות שבאה עם מגמה דומה. מובן שכמו בכל הציבור, יש גם כאן חזקים יותר וחזקים פחות. ההנהגה המקומית מחזקת על-ידי שיחות מוטיבציה והסברים".

געגועים לאורז
לא כל בני מנשה שבגוש קטיף מתגוררים בנווה דקלים. שלוש משפחות מהוותיקות יותר מתגוררות במושב גן אור, דרומית לנווה דקלים. המשפחות הללו הן חברות מושב ומחזיקות משק. אחת מאותן משפחות היא משפחת בנימין. אני מגיע אל בית המשפחה ופוגש שם את אבי המשפחה, שרון.
"את הבית הזה העבירו עוד מימית", הוא מספר. "אנחנו גרים בו מאז שהגענו לגן אור. לפני שנה קנינו אותו, ובגלל מצבו הוא עלה רק ארבעים אלף שקלים".

בגלל שהילדים בבית ("ארבעה בלי עין הרע, שתי בנות ושני בנים"), אנחנו מחליטים לשוחח בחממות. שם נמצא רק עובד אחד שממיין את העירית. שרון מראה לי את החממות. הפריחה הסגולה המרהיבה מזכירה שאנחנו עכשיו באביב.

את העירית הוא משווק לאירופה דרך אגרסקו. "לפעמים הם יותר מחמירים מ'עלי קטיף', בגלל דרישות האיכות". הוא מראה לי עירית שיש עליה סימנים לבנים. "אתה רואה, אלו סימנים של תריפס. התריפס עצמו אמנם כבר איננו, אבל אם יש חמישה אחוזים של פגם כזה, הסחורה נפסלת לשיווק".
החממות דומות מאוד לכל חממה אחרת בגוש. כמו לחקלאים אחרים באזור, גם לשרון יש עבר משפחתי בחקלאות, אך בשונה מהם, הניסיון שלו הוא בעיקר בגידול אורז. "היו לנו שטחים ענקיים בהרים, בג'ונגלים בהודו", הוא מספר בנוסטלגיה. "כל שנה היינו זורעים במקום אחר. רק אחת לעשר שנים היינו חוזרים לזרוע באותו מקום".

אני מבין שבארץ אי אפשר לגדל אורז.
"אני דווקא רוצה לנסות. צריכים להגיע אלי זרעים בקרוב, ואני מתכוון לזרוע".

הלכו אחרי החלום
הרקע המשפחתי של שרון, בן 42, חשוב מאוד להבנת חזרתם ליהדות של בני מנשה. אביו, יליד שנת 1900 (שנפטר בגיל 99 לפני מספר שנים), עוד לא נולד כנוצרי. הסב, אביו של האב, היה כהן של דת בני מנשה שקדמה לנצרות. בדת זו היו שרידים בולטים של סימני יהדות (ראה מסגרת). לכהן היו תפקידים שונים בתפילה ובהקרבת הקרבנות של השבט.

הסב נפטר כשאביו של שרון היה ילד קטן. רק בסביבות גיל עשרים הצטרף האב לנצרות, שהלכה וכבשה את מקומה של הדת הקודמת. פחות או יותר במקביל לקום המדינה, חלם אחד מחשובי המנהיגים של השבט, מר צ'אלה, חלום שבו נאמר לבני מנשה שעליהם לעלות לארץ ישראל. אז החלה חזרה ליהדות, וגם משפחתו של שרון הצטרפה לחוזרים. הם האמינו בכל מאודם שהם צאצאי שבט מנשה.

החזרה המשמעותית ליהדות החלה באמצע שנות השבעים. כך קרה שהאב בן ה-78 עשה יחד עם בנו שרון, בן ה-13.5, ברית מילה. כיוון שלא היה שם מוהל יהודי, עשה את הברית רופא גוי (שלא כהלכה, אך הם לא ידעו זאת).

שרון עלה לארץ עם הקבוצה הראשונה של בני מנשה, בנובמבר 1989, כשהיה בן 26. בקבוצה היו תשעה צעירים וצעירות. הם שהו כמה ימים בירושלים, ואחר-כך התגוררו במשך חודשיים בכפר עציון. שלוש שנים שרון למד במכון מאיר. בשנת 92' התחתן עם אשתו, סוזן, שעלתה בקבוצה עמו.
בתחילה הם התגוררו בבית אל, אך המועצה האזורית חוף עזה חיזרה אחריו כדי שיבוא להיות עם הקבוצה השלישית (שבה היה חבר גם פנחס בויטלונג) שעלתה מהודו והגיעה לגוש קטיף. כשבני הקבוצה החלו ללמוד ב'נחלת צבי' כדי להשלים את תהליך הגיור, נשארה משפחת בנימין בגוש. לאחר השתלמות חקלאית בבדולח הם עברו לגן אור ובנו חממות בסיוע הסוכנות, "כמו כולם".
על אנשי גן אור יש לו רק דברים טובים להגיד, והוא מציין את העובדה שתוך שנה מאז שהחלו לגור במקום הם התקבלו להיות חברי מושב לכל החיים, "גם אם נעבור לאמריקה", דבר שמעיד על האמון הרב שרחשו אנשי המושב לחבריהם החדשים.
12
הדונמים שמגדל שרון שתולים. ב-8 דונמים שתולות עיריות, ובארבעה נוספים הוא זרע לאחרונה שעועית ולוביה. יש לציין שכמחצית מיצוא העיריות מהארץ מגיע מהגוש. אם תבוצע ההתנתקות, צפוי מחסור חמור בתבלינים ליצוא.

שרון סומך על הרב מרדכי אליהו, שאמר שלא תהיה התנתקות. "אבל גם אם חלילה נצטרך ללכת, אנחנו צריכים לשמוח בכל מה שהקב"ה גוזר עלינו", הוא אומר. "יכול להיות שזה חבלי משיח, ואולי ככל שיהיה יותר קשה המשיח יבוא מוקדם יותר. תמיד אני אומר שגם אם ה' לא ישמע את התפילה שלי ושל החבר שלי, הוא בוודאי ישמע את התפילה של הרב טל ושל הצדיקים האחרים, והגזרה תתבטל". אמן כן יהי רצון.

דרישת שלום מהאחים האבודים
הרב אליהו אביחיל, העוסק מאז שנת 1961 בחקר עשרת השבטים, מספר: "עם השינלונג, שממנו הגיעו בני מנשה, מונה כמיליון ורבע נפש. הם שוכנים בשתי מדינות אוטונומיות בתוך הפדרציה של הודו: מיזורם (שם הם הרוב השולט) ומניפור. ישנם מבני העם הזה או קרובים לו בבורמה.

"בעקבות חלום שחלם אדם בשם צ'אלה, שנחשב בעיניהם לנביא, החלו לחזור ליהדות אנשים מהשינלונג. הם פנו למנהיגים ציונים בבקשה שיעזרו להם לעלות לארץ, אך לא נענו. במשך הזמן הבינו שלא יוכלו לחזור לארץ בלי חזרה מלאה ליהדות, והחלו לשמור מצוות מרכזיות כמו ברית מילה, שבת וחגים. בערך בשנת 73' 74' החלו לשמור תורה ומצוות בצורה מלאה. כיום ישנם 800 בני מנשה בארץ, ועוד 7000 בהודו, שממתינים לעלייה.

"בדת הקודמת, לפני שהגיעה אליהם הנצרות, היו סימנים יהודיים רבים, כמו ברית מילה ביום השמיני, ייבום, נידה, מעין עיר מקלט לרוצח בשוגג, צרעת ועוד. ככל הנראה היה גם קרבן מיוחד לפסח שנקרא 'הלנקל', שפירושו 'לפסוח'. קרבן זה אכלו בלא לשבור עצם. גם היתה להם מסורת שהם מצאצאי מנשה (בהיגוי שלהם 'מנסה')".

בשנת 1979 נודע לרב אביחיל במקרה על עדת בני מנשה, ומאז הוא עושה מאמצים להדריך אותם בדרך התורה והמצוות ולהעלותם לארץ.
"על-פי התלמוד הבבלי והירושלמי", מסביר הרב אביחיל, "וכנראה גם על-פי התנ"ך, למרות שהם צאצאי עשרת השבטים עליהם להתגייר. למרות שהם התחתנו לרוב בינם לבין עצמם, עדיין יש חשש לנישואי תערובת. גם לרוב המוחלט של עם השינלונג, שנשאר נוצרי, יש לעזור להתקרב ליהדות, אך לא בצורה מיסיונרית. בסופו של דבר, גם אלו שנשארו נוצרים מאמינים שהם צאצאי מנשה, השייכים לעם ישראל".

הרב אביחיל יודע לספר על "שקרים שמפיץ משרד החוץ הישראלי, כאילו ממשלת הודו מתנגדת לעלייתם של בני מנשה". הוא טוען כי אנשי משרד החוץ הודו בפניו שזהו שקר.
אחת הטענות שמעלים נגד יוזמותיו של הרב אביחיל היא שהוא מביא את בני מנשה על מנת ליישבם ביישובי יש"ע. הרב דוחה את הטענות בתוקף, וטוען שבהתחלה הוא ניסה לשכנע קיבוצים דתיים בתוך הקו הירוק שיסכימו לקלוט את בני מנשה, אך הם סירבו, אלא אם יקבלו תוספת תקציב עבור זה. רק ביש"ע שמחו לקבלם.

האמונה התמימה היא מאפיין בולט של בני העדה. הרב אביחיל מספר על בנות מהעדה שנישאו לחילוניים, ישראלים או עולים מארצות המערב, והחזירו את בעליהן בתשובה.

לפני שבועות אחדים הגיעה לסיומה בדיקה שערך הרב הראשי הספרדי הרב שלמה עמאר. הוא שלח שני דיינים להודו על מנת שיתהו על קנקנה של עדת בני מנשה. הרב עמאר השתכנע כי יש לגיירם בהודו ולהביאם לארץ.

מעניין לציין כי בפרקי דרבי אליעזר, אכן נזכר כי שבט מנשה יהיה השבט הראשון שיחזור לארץ בזמן קיבוץ גלויות, בשכר זה שדאגו להביא את שאול ובניו לקבר ישראל.

הודו בכתום
בערב פסח פורסמה בעלון פנימי של גוש קטיף, 'פצמרתון', הידיעה הבאה (שמקורה באתר Ynet מתאריך 17.5.05):
"השבט האבוד עם גוש קטיף
ארבי קהינייט, בת 20, עוזרת לדודתה בנקיונות לקראת סדר הפסח ההולך וקרב. דודה, אליעזר, הוא החזן בבית הכנסת הסמוך, שלום ציון.
למרות שהיא מעולם לא יצאה ממיזוראם, שטח הנמצא בשליטה הודית בין בורמה לבנגלדש, לבה נמצא כאן בישראל. את המבקרים היא מברכת ב'שלום' והיא עונדת סביב צווארה תליון של מגן דוד.
היא אינה מסתפקת בכך, ואף מגלה הזדהות פוליטית עדכנית נגד ההתנתקות, בלובשה חולצה כתומה שעליה נכתב 'גוש קטיף – זה הבית שלי'".