בשבע 141: דמו הסמוק של האויב

המוסר חולני של נהלי הקרב בצה"ל עלה לנו כבר בחיי חיילים רבים. דווקא מפקדים שהפרו את ההוראות והשתמשו בשכלם הרגיעו את השטח וחסכו פגיעות

בעז העצני , כ"ו בניסן תשס"ה

לוחם השייטת מורן ורדי הי"ד, שנפל בקרב בשכם בשנה שעברה, קיבל צל"ש על אומץ לבו ותפקודו בקרב. מורן נפל כשחש לטפל בלוחם שנפצע במהלך הסתערות על בית שבו הסתתר מבוקש. למשפחתו לא היו כל טענות כלפי צה"ל, עד שהגיע לידיה תחקיר הקרב, שממנו עולה כי מפקדים בכירים אסרו לירות טיל אל הבית והעדיפו להסתער ולסכן את הלוחמים ביודעם שהמחבל חי.
המשפחה פנתה אל ראש אגף מבצעים, האלוף ישראל זיו, האחראי בתוקף תפקידו על נהלי הפתיחה באש. בפגישה עם האלוף נדהמה המשפחה לשמוע שירי הטיל לא אושר כי "אזרחי האויב חשובים לא פחות מחיילי צה"ל". לא התנצלות, לא הודאה בטעות, אף לא התירוץ של לחץ בינלאומי. רק נימוק אידיאולוגי של מוסר חולני.

מעבר לנימוק המעוות ולחוסר התבונה באופן הצגתו הבוטה, טוענת המשפחה השכולה ליחס מזלזל מצד האלוף זיו. תגובת צה"ל היתה שהשיחה היתה רצופה באי הבנות.
"תדע כל אם עברייה שמסרה את גורל בניה לידי המפקדים הראויים לכך". דבריו אלו של דוד בן גוריון נשמעים כחלום רחוק נוכח העובדה שאדם כזה ממשיך לשרת ולקבל גיבוי.

אין זה מקרה חריג. הממשלות וצמרת צה"ל יוצאות מגדרן פעם אחר פעם כדי למנוע עוגמת נפש מהאויב. לא קשה להרכיב רשימת הרוגים שנפלו כתוצאה בלתי נמנעת מההקלות הישראליות. להלן כמה דוגמאות מייצגות: פינת הזיכרון בתחנת קו 20 בקריית מנחם בירושלים מטופחת עד היום על-ידי משפחות הנרצחים של פיגוע האוטובוס, שהיה תוצאה של יוזמת 'בית לחם תחילה' מלפני כשנתיים.
'יהודה תחילה' עלתה בחייהם של כ-20 חיילים ואזרחים בחברון, וגם החייל ארז אשכנזי נפל בפעולה בעזה שעליה הודיעה ישראל ברוב אצילותה מראש לאויב. מדחת יוסף הופקר לדמם למוות בקבר יוסף, לאחר שהרמטכ"ל מופז ציית להוראת אהוד ברק שלא לחלץ אותו, הרב בנימין הרלינג נהרג בקרב בהר עיבל, שצה"ל נצטווה שלא לקחת בו חלק. ישראל מקפידה תמיד להושיט יד לאויביה, לבל יובסו צבאית וכלכלית, על חשבון אזרחיה וחייליה.

לפיכך ניתן לנסח את הגדרתו של בן גוריון מחדש ולהתאימה לימינו: "תדע כל אם עברייה שבמסרה את גורל בניה לידי מפקדים שלא כולם ראויים לכך, היא מהמרת על חייהם".

מכאן ניתן לגלוש בקלות למסקנה שכדאי להתרחק מהתנדבות לתפקידים קרביים בצבא המזלזל בחיי חייליו ומגבה קצינים כמו ישראל זיו, אלא שכפי שאמר יצחק שמיר "הים אותו ים והערבים אותם ערבים". הם אינם מתרשמים מהמחוות האציליות של זיו וחבריו, ועדיין מתעקשים להשמידנו. צה"ל, על כל מגרעותיו, עדיין מהווה חיץ בינינו לבין שואה.

בקרבות מנהרת הכותל ב-1996 נפלו 16 חיילים וקצינים, שחייהם לא היו שקולים כנגד השמירה על הסכם השלום עם ערפאת. הקרבות התפתחו מתהלוכות שהתקדמו לעבר עמדות צה"ל, והחיילים נצטוו על איפוק גם כשהתברר כי התהלוכות משמשות כמחסה לצלפים.
אלא שהיו גם מקרים אחרים. משיחות עם חיילים עולה כי בכל מקום שבו לא נכחו קצינים בכירים, פתחו החיילים באש ללא היסוס. הערבים הבינו את הרמז ועצרו את המהומות בתחילתן. האבדות היו במקומות שבהם נכפה איפוק חולני.

אין אלו המקרים היחידים. במקרים רבים פועלים מפקדים וחיילים על דעת עצמם ומטפלים ביעילות במצבים מסוכנים, בניגוד להוראות המפקירות אותם.
הערבים ביש"ע נוהגים להשתעשע בהנחת שקית זבל על כבישים ראשיים. ההוראות הרשמיות של צה"ל מחייבות את עצירת התנועה וקריאה לחבלן. שעה ארוכה עוברת עד שהחבלן מגיע, כשפקק גדול משתרך על הכביש, וכבר קרה שמטען דמה נוצל להצבת מארב ירי לשיירה שנעצרה.

אך ישנם מקרים שבהם מפקדים מוצאים 'מתנדב' ערבי המפנה במהירות את השקית. במקרים כאלו לא רק שהבעיה נפתרת מיד, אלא שהשיטה מונעת את חזרת התרגיל. גם במקרים של ידויי אבנים ישנם מפקדים שהגיעו מנסיונם למסקנה כי לאש חיה יש השפעה מרגיעה, המשכינה שלום בגזרה לאורך זמן.

קיימים מפקדים וחיילים שחינוכם נכשל כנראה, והם מעדיפים להסתכן בעמידה לדין ובמאסר כדי למנוע את המפגש המר של משפחותיהם עם קצינים כגון האלוף ישראל זיו.