בשבע 141: הוי ארצי:

חגי סגל , כ"ו בניסן תשס"ה

עולם הפוך

לא ברור מדוע המשטרה נתבעת לספק הסברים לטלוויזיה על גל החיסולים במועדונים. בכל מה שקשור להוויה המועדונית הרבה יותר הגיוני שהטלוויזיה תספק הסברים למשטרה.

פרישה מרצון

שעת בוקר מוקדמת, טרמפיאדה ליד ישוב יהודי באזור רמאללה. קצין חובש כיפה בדרגת סגן, לאו דווקא תושב האזור, מבקש הסעה לשפלה. למזלו אני נוסע בכיוון. תוך כדי נסיעה ופטפוט מתברר שהוא בדרך לבקו"ם. הרבה זמן התלבט אם להמשיך בקריירה צבאית, עד שההתנתקות גאלה אותו מספקותיו. אחרי שש שנים ארוכות במדים גמלה בו החלטה להשתחרר.יחידתו המובחרת אמורה להשתתף בפינוי צפון השומרון, והוא מעדיף לא להיות שם כשזה יקרה. למיטב ידיעתו, ביחידה יש עוד כמה קצינים ותיקים שינהגו בדרך דומה. הם לא יסרבו, הם יפרשו.

לפני כמה חודשים השתתפה אותה יחידה בפינוי מאחז בשומרון, ובקושי נרשמו סירובי פקודה, אבל הפינוי הותיר בלבבות החיילים מועקה כבדה. הטרמפיסט שלי טוען שרובם, דתיים ולא דתיים, יוותרו בשמחה על משימה דומה הקיץ. אם בכל זאת תוטל עליהם, הם כנראה יפגשו אותו בצד השני.

זכות יוצרים

עם כל הכבוד לאריה אלדד, המנהיג הכי אמיץ היום בימין הפוליטי, אין לו זכות יוצרים על מרי אזרחי. כמו הרבה תכניות פעולה עכשוויות של הימין, השמאל חשב עליהן קודם. כבר בשנת 1987, חצי שנה לפני האינתיפאדה הראשונה, הטיף ח"כ יוסי שריד למרי אזרחי במסגרת מאמר שפירסם בה'ארץ', "מדריך למיגור הכיבוש הישראלי". שנתיים אחר-כך חזר על הדברים מעל דוכן הכנסת. ב-23.1.89 עמד שריד על הדוכן והצהיר שאינו חוזר בו מהמאמר. רק שנים-שלושה ח"כים מהליכוד ומהתחיה התרגשו קלות כשהוא הסביר איך אפשר למגר את הכיבוש באמצעות מרי אזרחי. שריד דיבר אז בערגה על יציאה לרחובות של 100 אלף איש, והעריך שהשלטונות לא יוכלו לעמוד מולם. "אני הקטן", אמר, "הצעתי להם (לפלשתינים – ח"ס) לעבור למה שנקרא מרי אזרחי. זה איום מכל איום. מרי אזרחי בלי אלימות, בלי אלימות, כי זה המרשם למיגור הכיבוש הישראלי".

זיכרון קצר

חברי התנועה לעצירת הנסיגה נשבעו על חורבות ימית, נשבעו ממש, לא לשכוח את ימית ובנותיה. אבל ככל שנקפו השנים התמעטו הטקסים השנתיים לזכרה. ביארצייט הראשון היה טקס גדול בנווה-דקלים, ונתלה אפילו שלט גדול, 'בזכירה סוד הגאולה'. אבל כבר אחרי שנתיים הסתמנה שיכחה רבתי. מדי שנה בסוף חודש ניסן התקיים כנס בישיבת הסדר בנווה דקלים, וזה הכל. על הפינוי עצמו נכתבו ארבעה-חמישה ספרים בקושי, מספר עלוב ביחס לנפח הארוע. פליטי ימית ושאר מוקירי זכרה לא טרחו לייצר סרטים על הפינוי או להעלות קווים לדמותו בבימות תיאטרון. בשום מקום בארץ, למעט בגוש קטיף, אין אנדרטת זיכרון משמעותית לציון העקירה. רק פרנסי מעלה אדומים טרחו לקרוא רחובות על שם שלל ישובי החבל המנוחים.

עכשיו תארו לכם, שבמקום חבל ימית, בגין ושרון היו מפנים, נניח, את סכנין ואת שפרעם. השמאל והערבים היו ממלאים חנויות ספרים עם הטראומה הנוראה הזאת. תעשיית הקולנוע והתיאטרון שלהם היתה מנפיקה מדי שנה-שנתיים סרט סוחף או מחזה מצמרר על הזוועה. יגאל תומרקין היה מציב בכיכר רבין גלעד בצורת כלוב. שלום חנוך, חוה אלברשטיין ויונתן גפן היו טורחים למלא את גלי האתר בשירים מפעימים לזכר הגירוש הכוחני. עצרת ענק מעוצבת היטב היתה מתארגנת מדי שנה ביום הזיכרון, כי ככה חוקקים טראומה על לוח לבו של העם השכחן.

אבל הימין, כמנהגו מימים ימימה, השקיע את רוב תעצומות היצירה שלו בסדנאות אחרות. דווקא הוא, שבדרך כלל מצטיין בזיכרון ארוך, העדיף לשכוח. הוא האמין שמדובר באסון חד פעמי, ולא הבין שכדי להבטיח חד פעמיות של אסונות מסוימים מוכרחים לתעד אותם ולחטט בהם בכל האמצעים האמנותיים האפשריים. ספרים, מחזות, סרטים ושירים הם גורם הרתעה משמעותי פי כמה מחסימות כבישים ומעתירות לבג"ץ. בגין פינה את ימית כי השתוקק להיכנס להיסטוריה כעושה שלום. שרון לא היה מנסה לחקות אותו עכשיו, אילו הימין והמתנחלים היו טורחים לכתוב את ההיסטוריה במו ידיהם. האם ילמדו הפעם את הלקח?

נתיבי אהרן

מזנון קטן, בלתי חוקי כנראה, מעכב את העבודות להקמת מחלף עילי בצומת גלילות. מפעיליו ביקשו וקיבלו מבית המשפט המחוזי בתל-אביב צו מניעה נגד המשך העבודות, בטענה שאלו עלולות לפגוע בזכויותיהם. חברת נתיבי איילון, אשר מקימה את המחלף בעלות של 100 מיליון ש"ח, טוענת שהעיכוב גורם נזקים כבדים למדינת ישראל. ואולם, לפחות לפי שעה זכויות בעלי המזנון גוברות על זכויות המדינה. לעומתם, 9,000 המתנחלים בגוש קטיף וצפון השומרון לא זכו לקבל סעד דומה ממערכת המשפט. ברוב של 10 שופטים חילוניים נגד שופט דתי אחד נדחתה בקשתם לעיכוב ההתנתקות עד לסיום הדיון בבג"ץ בעתירות נגד הפינוי. בנאום הפומבי הקרוב שלו, או בנאום שאחריו, יטען כבוד הנשיא אהרן ברק, שאין שחר לטענות כאילו מערכת המשפט מפלה לרעה מגזר זה או אחר.

מנחם נגד מנחם

יותר ממאה שנה אחרי הרצל, ועדיין אין הכרעה בוויכוח הקשה בין המגזר האמוני לבין עצמו על טיבו של המפעל הציוני. בגליון ערב פסח של עלון תלמידי הרב קוק, מעט מן האור, כתב הרב מנחם פליקס מאלון-מורה: "ככל שהאומה הולכת ומתבגרת, שוב אין היא נישאת על כפיים ואין נעשים לה נסים גלויים". ואילו בעלון חב"ד, שיחת השבוע, קבע הרב מנחם ברוד בשביעי של פסח: "כיום כולנו נושאים עיניים למרומים בתפילה לישועה נסית".