חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 141ראשיהפצה

בוא שם עברי - בגליון השבוע

איפה נמצא כלא גטו? למה נקרא כך צומת מסובים? ואיך הצליחו אנשי חרות להנציח את חד-נס של ז'בוטינסקי למרות בן גוריון?
05/05/05, 00:00
עדי גרסיאל

יהודה זיו, חבר בוועדת השמות הממלכתית ומטייל ותיק, מוציא בימים אלה ספר בנושא, "רגע של מקום". בראיון עמו הוא מספר את הסיפורים שמאחורי השמות, וגם על היותו לבעל שם טוב

תושבי המושב זרעית שבגבול הצפון לא ידעו אם לצחוק או לבכות כשקיבלו את ההודעה מהקרן הקיימת: מעתה, הבהירו להם אנשי קק"ל, לא ייקרא שמכם עוד זרעית, כי אם 'כפר רוזנוואלד', על שם התורם הנדיב, מר רוזנוואלד.

התושבים החליטו שלא להשלים עם רוע הגזרה, במיוחד כששלושת המושבים שסביבם: אדמית, שתולה ונטועה, נקראים אף הם בשמות חקלאיים. הם עקרו שלטים עם השם החדש, החזירו דברי דואר שמוענו לכפר רוזנוואלד ואף איימו להחזיר לקרן את סכום התרומה של אותו נדיב ולהתנתק ממנה כליל.

מי יודע לאן היה המשבר מתפתח, אלמלא צץ במוחו של יהודה זיו פתרון יצירתי: להפוך את שם היישוב לנוטריקון. זרעית, אם חושבים על כך לרגע, הוא בעצם ראשי תיבות של זכר רוזנוואלד עמנו יהיה תמיד. גרשיים, זה כל מה שהיה צריך ליישוב המשבר.

לא רק ראשי תיבות מפתיעים אפשר למצוא כשבוחנים שמות של אתרים. גם גימטריות. כך למשל, הר מתת בצפון נקרא כך כיוון שגובהו הוא 840 מטר, ובגימטריה מתת. ואילו הכלא הצבאי המפורסם, כלא 6, כונה תחילה בשם המטריד 'כלא גטו' – גימטריה של הספרות שהרכיבו את מספרו הסידורי של המקום כשעוד היה מחנה צבא בריטי – 396.

אז מי אמר שלהיות בוועדת השמות הממלכתית (סליחה על משחק המלים) זה עסק משמים?
יהודה זיו הוא לא רק יושב ראש הוועדה לשמות יישובים מזה שלושה עשורים, הוא בעיקר איש ידיעת הארץ, אנציקלופדיה מהלכת של מסלולים, יישובים ונופים. "אין אבן במדינה שזיו לא מכיר", העיד עליו ארכיאולוג בכיר. בספרו החדש, 'רגע של מקום' (הוצאת צבעונים), קיבץ זיו יותר מ-300 סיפורים על מקורם של שמות מקומות בארץ.

איך שם נולד
איך בעצם קובעים שם ליישוב חדש? עוד בראשית תכנונו של היישוב, מסביר זיו, פונים הגופים המיישבים לוועדת השמות בבקשה להעניק שם למקום. הוועדה, המשויכת למשרד ראש הממשלה, מנסה תחילה למצוא את שמו הקדום של המקום. לא אחת מסייעים לה בכך שמות של כפרים ערביים בסביבה, המשמרים (לעתים בשיבוש ניכר) את השם המקורי. אם לא נמצא שם כזה, תנסה הוועדה בדרך כלל להעניק שם הולם מהתנ"ך, המשנה או התלמוד.

לא תמיד זה מצליח. היישוב 'אפרתה' בגוש עציון, למשל, מוכר יותר כ'אפרת', למרות שבתנ"ך מוזכרת אפרת רק פעם אחת (ככינוי לבית לחם), בעוד שבכל שאר הפעמים מכונה בית לחם 'אפרתה'. ואילו העיר בני ברק של היום מרוחקת ממקומה ההיסטורי, שמזוהה באזור חירייה, והיא נקראת בשם זה רק משום שאדמותיה נרכשו מתושבי כפר ערבי ששכן סמוך לחירייה של היום. ובכל זאת, הצומת הסמוך לחירייה, מסובים, שומר בצורה כלשהי על זיקה ליישוב: "מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי עקיבא... שהיו מסובין בבני ברק".

אחד הקריטריונים שלפיהם נבחנת הצעה לשם חדש נקרא 'כללו של דוור'. המבחן, שנולד עוד בתקופה שבה טרם הונהגה שיטת המיקוד, נועד למנוע בלבול בין שמות דומים. כך למשל, נקרא תחילה היישוב היהודי הראשון במזרח השומרון בשם 'בוקע'. אלא שאז הביעו אנשי משרד הדואר (היה פעם מיניסטריון כזה) את החשש מפני החלפה עם המושב בקוע שבפרוזדור ירושלים, והוועדה שינתה את השם ל'בקעות'.

הכלל הזה לא תמיד תופס, במיוחד כשמולו עומד עורך דין שגובה תשלום מפולפל: בחבל מודיעין הוקם יישוב קהילתי. זיו הציע לקרוא לו 'מנורה', גם כיוון שהשם מתקשר לחשמונאים וגם בשל היותו סמוך ליישוב לפיד. בנוסף, בסמוך לו נערך קרב במלחמת העצמאות בו נהרגו 45 חיילים מחטיבת יפתח. האותיות הראשונה והאחרונה, מ"ה, יוצרות את הגימטריה 45.

אלא שהתושבים לא התלהבו מהשם, שכנראה נשמע להם ארכאי, ופנו לבית המשפט. הם דרשו לשנות את השם ל'גבעת אורנים'. אנשי ועדת שמות טענו שבסמוך נמצא יישוב בשם דומה, אורנית, שלא לדבר על בית אורן וסמינר אורנים. אלא שעורך הדין הממולח עשה את שיעורי הבית שלנו ושלף טיעון נגדי – גם השם מנורה אינו עובר את המבחן, כיוון שהוא כמעט זהה למנרה שבגליל. השופט פסק לטובת תושבי גבעת אורנים. "בינתיים", מעיד זיו, "שמעתי שעם התרחבות היישוב הם כרתו את כל האורנים שהיו בסביבה. הם יצאו קרחים מכאן ומכאן".

על 'כללו של דוור' הזה ירצה זיו בכנס מחקרי מכללת יהודה ושומרון באריאל. זיו הוא משתתף קבוע בכנס שנתי זה כבר שש שנים.

תולדות ה'אישובים'
את ספרו פותח זיו בטענה המפתיעה שהמקצוע העתיק ביותר בעולם הוא דווקא קריאת שמות, שהרי כבר ביום השישי לבריאה קרא האדם בשמות לכל החיות ועופות השמים. בהמשך בנה קין עיר וקרא לה על שם חנוך בנו.

אלא שלאחר צאת הספר התקשר אליו מורה לתנ"ך ממודיעין והעמיד אותו על טעותו: מסתבר שברוב התלהבותו החמיץ זיו מקצוע שקדם בכמה פסוקים – חקלאות, "ויקח ה' אלוקים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה" (בראשית ב טו).

זיו אינו נעלב מתיקונים והשלמות מסוג זה. להיפך, חלק מהסיפורים היפים ביותר מגיעים אליו באמצעות מכתבים וטלפונים מקוראים. אחת מהם הזכירה לו סיפור ישן על העיר אילת.
השגריר הראשון בארה"ב, אליהו אפשטיין, עברת את שמו בפקודת בן גוריון לאילת. במבצע עובדה (מרץ 1949) נכבשה אום-רשרש, הלוא היא העיר אילת. שר החוץ, משה שרת, מיהר לעדכן את השגריר בוושינגטון על החדשה. מברקים המכילים מידע רגיש מסוג זה נדרשו להיות מוצפנים. שרת החליט להצפין בשיטה שלו, וכך כתב: "לאליהו אילת, אפשטיין בידינו".

פרק שלא תמצאו בספר הנוכחי, ואולי ייכלל בספר הבא שזיו כבר אוסף את החומר לקראתו, עוסק ביישובים על שם אישים, או כמו שזיו מכנה זאת: 'אישובים'. יותר מדי רחובות ויישובים, הוא טוען, נקראים על שם אנשים שכבר מזמן נשתכחו. לא אצל זיו כמובן. הוא, בסבלנות של מורה מהדור הישן, מוכן לחזור ולהזכיר, וכל שם מוליך לסיפור אחר שמזכיר שם אחר וחוזר חלילה.

"נסעתי בקו 400 לתל אביב וראיתי ליד הנהג שלט 'ארלוזרוב ישיר'. אמרתי לו: 'אתה יודע שארלוזרוב כבר לא יכול לשיר, וגם לא לרקוד'. הוא הסתכל עלי בתמיהה – בשבילו ארלוזרוב זה מסוף של אוטובוסים, לא יותר. בתי, שעובדת שנים רבות באל-על, הביאה לי סטיקר שהדביקו בטרמינל בנתב"ג, כולל בחדרי השירותים: 'אני אוהב את בן גוריון נקי'. נכון שזה מקובל בכל נמלי התעופה העולם, אבל זה בכל זאת צורם, כי בן גוריון סירב בעקשנות שינציחו אותו. פעם אחת הצליחו לרמות אותו: גרשון זק, אחד מנערי בן גוריון, הקים את כפר הירוק. ירוק הוא 'גרין', שמו המקורי של הזקן. אלא שעם הזמן הטריק הזה נשכח, לשם הוסיפו ה"א הידיעה, ועל השלט בכניסה כתוב כיום: 'הכפר הירוק, על שם לוי אשכול'".

המורה של מצנע
יהודה זיו נולד ברוסיה לפני 79 שנה והגיע ארצה בגיל שנתיים. אביו, שהיה מורה ומנהל, נדד בין בתי ספר שונים בטבריה, שפייה ורעננה. בית הספר 'זיו' ברעננה נקרא על שמו. יהודה זיו גויס לפלמ"ח בשנת 43' ושימש כסייר. "שם בעצם החלה הקריירה שלי בידיעת הארץ", הוא מעיד. אחרי השירות החל בלימודים בסמינר למורים בירושלים. מלחמת העצמאות קטעה את לימודיו, והוא חזר לפלמ"ח כאיש מילואים ושימש כמלווה שיירות. זיו היה אמור להיות אחד מאנשי מחלקת הל"ה, אך בשל פציעה ברגלו לא נשלח.

אחרי המלחמה הפך זיו למורה. את רוב שנות ההוראה שלו עשה בכפר ויתקין (על שם יוסף ויתקין, מהוגי תנועת העבודה, מחבר 'הקול הקורא'). בין תלמידיו היו האלופים במיל' עמרם מצנע ויוסי בן חנן. "שני פראי אדם", הוא מעיד עליהם. "אבל מעניין שמבין כל התלמידים הרבים שלי במהלך השנים, הקשר הכי חזק הוא דווקא עם הפרחחים האלה. שניהם אוהבים להיזכר בטיולים איתי".

זיו, שלא אהב את המורים שלימדו אותו, רצה להיות מורה מסוג שונה. את שיטת הציונים, למשל, לא אהב. במקום להסתפק בדירוג הרגיל: מבלתי מספיק, דרך טוב ועד טוב מאוד, פיתח זיו סקלה של פרחים. הציון הנמוך היה חרצית, פרח מצוי במיוחד, כמעט טוב מאוד היה נרקיס ומצוין היה כתר. עד היום זוכרים לו תלמידיו את השיטה הייחודית. בערב השקה של הספר בכפר ויתקין הגיע אחד התלמידים עם מבחנים ישנים שמנוקדים בפרחים.

בכפר ויתקין הקים זיו חוג לידיעת הארץ, ושם גם כתב את ספרו הראשון על השרון: 'השרון'. הספר נועד בעצם למורים, אך נקנה בעיקר על-ידי מדריכי טיולים. במהרה התפרסם זיו כמומחה למתודיקה של ידיעת הארץ. הוא לקח פסק זמן מההוראה ועבד כמה שנים ברשות שמורות הטבע, שם עשה סקר נוף בסיני, לאחר כיבושו במלחמת ששת הימים.

"המטרה היתה לעלות על כל הר בסיני ולראות אם שווה שגם אנשים אחרים יעלו עליו", נזכר זיו. לאחר מלחמת יום הכיפורים עזב זיו את הרשות וניסה את כוחו באקדמיה. הוא למד לתואר שני בגיאוגרפיה של תקופת המקרא באוניברסיטת תל אביב והיה עוזר של פרופ' יוחנן אהרוני. מותו של הפרופסור הנערץ הותיר את זיו בחלל ריק, ואז הגיע טלפון מפתיע מהצבא: צה"ל קורא לך, בוא ועמוד בראש המדור לידיעת הארץ. זיו לא מצטער על התשובה החיובית שקטעה את לימודי הדוקטורט שלו: "החברים שלי באוניברסיטאות אומרים לי שאני לא איש אקדמיה, אני איש של סיפורים. קשה לי להכניס את עצמי לתוך המילה 'דיסציפלינה'".

זיו המשיך בצבא, וכשמונה רפול לרמטכ"ל הוא פתח בפניו את כל ברזי התקציב. "רפול תמיד נהג לומר: בשביל מה צריך להקות צבאיות, שכל אחד ישיר את השירים שלו. אבל ידיעת הארץ היתה בדמו". סא"ל זיו שימש בתפקיד תשע שנים, וביוזמתו שודר חידון צה"ל בידיעת הארץ בטלוויזיה. במקביל לא חדל זיו מכתיבת מאמרים וספרים. ספרו 'בשביל המטיילים', שיצא בראשית שנות ה-80 בהוצאת משרד הביטחון, הודפס במאות אלפי עותקים וחולק לכל חיילי צה"ל (זיו לא מפרט בדיוק כמה, מטעמים של סודיות צבאית). בעקבותיו יצאו 'תרמיל צד' ו'ילקוט גב'. החברים היו בטוחים שהספר הנוכחי ייקרא צ'ימידן, מתבדח זיו.

צדיקים וערבים
למרות ששוחרר מהצבא בשנת 85', ממשיך זיו לכהן בוועדת השמות כנציג צה"ל, כמינוי מיוחד של הרמטכ"ל.
כששואלים אותו מדוע הוא מתלהב כל-כך משמות ומהסיפורים שקשורים בהם, שולף זיו את אילן היוחסין שלו – מצד אמו הוא צאצא של הבעל שם טוב. אמו של זיו, חנה, נקראה על שם אשתו של הבעש"ט, וסבתו, הודל, על שם בתו של הצדיק. זיו אינו חובש כיפה, אך הוא מגדיר את עצמו כמי שספג מנעוריו יידישקייט ומסורת. יש לו זיכרון מיוחד מהקשר לצדיק:
"כשנה לפני קום המדינה עבדה אמא שלי בלול. היא לקתה במחלה מסתורית, שבה נדבקה כנראה מהעופות. פרופ' שיבא, שעל שמו נקרא אחר-כך בית החולים, טיפל בה כמיטב יכולתו. לילה אחד יצא מחדרה של אמי ואמר לנו: השתמשתי בכל מה שהרפואה יודעת על המחלה, ועכשיו אשב אתכם יחד ונתפלל. באותו לילה יצאה אמא מכלל סכנה. לימים סיפרה שפתאום ראתה אור בחדר וליד מיטתה עומד יהודי מאיר פנים עם זקן לבן. 'אני הבעש"ט', אמר לה, ובאתי לעזור לך. הוא הניח את ידו על מצחה ובאותו רגע הבינה אמא שהמשבר חלף. לא צריך להיות יהודי דתי כדי להאמין".

לפני ארבע שנים נפגעה רגלו של זיו בתאונת דרכים, ומאז הוא מעיד על עצמו שאינו טייל כפי שהיה. אבל מעז יצא מתוק, וזיו התפנה לאיסוף החומרים שמהם נולד 'רגע של מקום'. העדפתי להעביר את נושא השמות באמצעות סיפורים, ולא דרך מאמרים אקדמיים מעייפים, אומר זיו, ומכמות התגובות אני לומד שעשיתי בחוכמה. לפעמים אנשים לא יודעים אפילו מה המקור לשמו של היישוב שבו הם מתגוררים.

המושב חבצלת השרון שליד נתניה, לדוגמה, נקרא לכאורה על שם חבצלת החוף הפורחת בסביבה. אולם למעשה, מגלה זיו, היישוב נקרא על שמה של הגב' לילי פריימן מקנדה ('לילי' היא חבצלת באנגלית). בעלה, אהרון פריימן, עמד בראש ההסתדרות הציונית בקנדה וסייע ליהושע חנקין ברכישת אדמות האזור. המושב הסמוך, ביתן אהרון, נקרא על שם הבעל.

עם קום המדינה הוקם באזור מושב עולים שנקרא שושנת העמקים, בעקבות הפסוק משירי השירים: "אני חבצלת השרון, שושנת העמקים". מי שחולף בכביש החוף על פני היישובים הללו, מסכם זיו, לא מתאר לעצמו איזה סיפור מסתתר מאחורי השם הפשוט לכאורה.

מאחורי המושב חד נס שבצפון מסתתר סיפור מורכב יותר: במשך שנים ניסו אנשי תנועת החרות להקים יישוב בשם זה, שינציח את אחד מהעקרונות החשובים שטבע זאב ז'בוטינסקי: חד נס, כלומר דגל אחד שיהווה משקל נגד לדגל האדום שהונף בזמנו על-ידי ההתיישבות העובדת. אולם כל הניסיונות נבלמו על-ידי דוד בן גוריון, ששלט ביד רמה במדינה בשנותיה הראשונות. בסופו של דבר הצליחו אנשי חרות-בית"ר להתחכם, והקימו לאחר פינוי סיני את חד נס כראשי תיבות של שלושת היישובים שמהם פונו מייסדי המושב: חרובית, דקלה ונאות סיני.

זיו הוא חסיד של שימור שמות ערביים ליישובים. לא בגלל אנטי ציונות חלילה, אלא כיוון שהם משמרים את השמות העבריים הקדומים. הכפרים הערביים ג'בע ומחמאס שמרו על גבע ומכמש, שביניהן נערך הקרב בין שאול לפלישתים. "לא תמיד אנחנו יודעים לאיזה יישוב עברי קדום רומז השם הערבי, לכן לא כדאי למחוק אותו".

לפעמים השם הערבי רק 'מתכתב' עם המקור, כמו למשל השם טייבה שהוענק לכמה יישובים ערכיים בארץ. הסיבה: בסמוך אליהם נמצא יישוב עברי ששמו מהשורש ע-פ-ר, כגון עפרת אבי העזרי (מקום הולדת גדעון), עפריים או עפרה. בערבית 'עפרית' הוא שד רע, ואיזה מוסלמי שמכבד את עצמו יגור ליד שד כזה? כדי לנטרל אותו נקרא המקום הסמוך טייבה, מלשון טוב.

תזכור שאנשי העליות הראשונות התייחסו אל הערבים כאל ממשיכיהם של אבותינו. אנשי הפלמ"ח גם סיגלו לעצמם מילים ערביות, כמו פינג'אן וצ'יזבאט, שלא לדבר על אהלן. האוזן הערבית, שבסופו של דבר קרובה לאחותה העברית, הצילה שרידים היסטוריים רבים שכמעט נמחקו במשך שנות השלטון הרומי והביזנטי.

החברים של זיו
חבר מפתיע של זיו, לפחות במחשבה ראשונה, היה השדרן והבמאי אדיר זיק ז"ל. מה לפלמ"חניק בדימוס – ופלמ"חניקים נשארים כאלה גם אחרי שהמדינה חוגגת יובל – ול'מסית הלאומי'? הם נפגשו באוניברסיטה העברית במחלקה לגיאוגרפיה, שם למדו לתואר ראשון. באותם ימים קיבלו כל שני סטודנטים ארונית משותפת. זיו וזיק, ששמותיהם סמוכים לפי סדר הא"ב, חילקו ביניהם תא. בהמשך קיבלו חדר משותף במעונות הסטודנטים, והידידות ביניהם פרחה. זיו: "אדיר היה קורא לזיווג שלנו 'זיו-זיק'. שנינו משוגעים על הארץ הזאת. אבל לכל אחד יש נקודת מבט שונה. כאב לי הלב כשנפטר. הוא היה כל-כך מוכשר".

ידיד אחר של זיו הוא הד"ר אבשלום קור, מומחה לשמות בזכות עצמו, שנוהג לצטט לא אחת את זיו בפינותיו ברדיו ובטלוויזיה. "קור טוען שאני המצאתי את האמרה שבארץ הזאת חובה לטייל יחפים, כי כל הזמן דורכים על פסוקי תנ"ך. אני לא בטוח שאני אכן אבי המימרה, אבל הוא כנראה יודע מה הוא אומר".
זיו, המתגורר בעשרים השנים האחרונות בירושלים, נשוי בשנית לפנינה ויש לו שלוש בנות ובן ושבעה נכדים.
טיילתי בחול המועד פסח בכמה שמורות טבע וממדגם בלתי מייצג התרשמתי שרוב המטיילים דתיים. איך אתה מסביר זאת?
זיו זע בכיסאו באי נוחות מסוימת, וממהר להחזיר את הכדור לצד השני של המגרש: "אחד החסרונות של טיולים של בחורי ישיבות, למשל, הוא שהם לא מתכננים את המסלול ולא מתכוננים, ולעתים נגרמים גם אסונות. אבל על אהבת הטיולים של הציבור הדתי אני כמובן מברך".