בשבע 141: החיים שאחרי המוות

סופיה אנגלסמן היתה בחורה צעירה כשנלקחה בידי הגרמנים מבית החולים בו עבדה למסע ייסורים ב- 12 מחנות. כשריד יחיד ממשפחתה הקרובה היא עלתה ארצה, הקימה משפחה והיתה למיילדת שהביאה לעולם אלפי ילדים יהודים, ביניהם 20 מנכדיה.

עפרה לקס , כ"ו בניסן תשס"ה

בגילה המתקדם היא לא מוותרת על עמידה בהפגנות למען הארץ , ולא מקבלת את הכעס על מחאת הטלאי הכתום . ביום השואה הזה, שעמד בסימן 'כאב השחרור והחזרה לחיים' , היא נבחרה להדליק משואה ביחד עם נכדתה

באביב תש"ה שוחררו בזה אחר זה מחנות העבודה והמוות שהקימו הנאצים, אך היהודים המעונים והמורעבים שיצאו לחופשי לא תמיד חגגו. עבורם היה זה שינוי קיצוני במציאות הקיימת, ותחילתה של תקופה אחרת, קשה.

"אני לא שמחתי ביום שחרור המחנה. הייתי אדישה. המחלה הקשה שהיתה לי והידיעה מה מצפה לי עכשיו לא נתנו לי לשמוח", מספרת סופיה אנגלסמן-הויסמן, שנושאת גם את שם נעוריה משום שאיש מבני משפחתה לא נותר בחיים.

למרות הכל, קמה סופיה מן העפר והחלה לבנות לעצמה חיים חדשים, כשהיא מנערת מעליה את 12 מחנות הריכוז והמוות שבניהם היטלטלה. היא עלתה לארץ, הקימה משפחה ויילדה אלפי תינוקות יהודיים ב'אסותא', ב'משגב לדך' וגם בבית.

אמש, ב'יד ושם', הדליקה משואה עם נכדתה הבכורה. הטקס, שנשא את המוטו 'כאב השחרור והחזרה לחיים', לא יכול היה להתבטא טוב יותר מאשר בסיפור חייה של סופיה, שהותירה מאחור את האובדן והישירה את פניה אל העתיד.

יילדה עשרים נכדים
בית משפחת אנגלסמן ברמת חן. הדשא מטופח, נקי ומזמין. השושנים מתפרצות אליך בפריחה מדהימה ועל החלון שלט: "תנו לעם להחליט". נקישה בדלת. סופיה פותחת במאור פנים נמרץ. היא כבר אחרי השחייה היומית בבריכה.

אנחנו מתיישבות ליד שולחן קטן, לא לפני שהיא נותנת לי לעיין באלבום של בעלה, יעקב. "בזהירות", היא מבקשת, חרדה לסדר שלו. יעקב, יליד הולנד גם הוא, תיעד את כל קורותיו במלחמת העולם השנייה. טלאי מודבק על הכריכה, בפנים תמונות מהתקופה וכתב יד צפוף.

על השולחן מונח ספר הכנה ללידה שכתבו סופיה ויעקב לפני למעלה מ-20 שנה. "שנים רבות העברתי שיעורים להכנה ללידה, והכל היה כתוב על פתק אחד קטן", היא מספרת. "באיזשהו שלב בעלי שאל למה אני לא כותבת את זה כמו שצריך, ואז החלטנו לכתוב ספר. הוא בעצם כתב את כל הספר, את כל הדברים הטכניים הוא עשה".

יעקב וסופיה קרובים מאוד זה לזה. במהלך שיחתנו היא תזכיר אותו פעם ועוד פעם מתוך הערכה רבה. "יש ביניהם אהבה גדולה וקרבה מאוד מיוחדת", אומרת חברה.
תמונה משפחתית על הקיר. "מאז שצילמו נולדו עוד כמה", אומרת סופיה ומציגה את ארבעת בניה, כלותיה וילדיהם. סופיה יילדה 20 מתוך 21 הנכדים. "את זאת לא", היא מורה על אחת מן המצולמות, "היא נולדה בניתוח קיסרי".

איך זה ליילד כלות שלך?
"אני מיילדת, אז באותם רגעים אני יוצאת מהתפקיד של החמות. אף פעם לא הצעתי את עצמי, הן תמיד שאלו ואני כמובן מאוד שמחתי".

יעקב וסופיה חובקים כבר שני נינים. לקראת הלידה של הנין הבא, היא כבר ארזה תיק קטן. "אמנם יש לנכדה שלי עוד הרבה זמן, אבל היא מפחדת ללדת מוקדם, אז היא כבר ביקשה שאתכונן".
אנחנו מפליגות כעת 60 או 70 שנה אחורה. ניכר שהדיבורים על ההווה קלים יותר לסופיה. היא מנהלת חיים פעילים מאוד: שוחה בבריכה, שרה בשתי מקהלות וכותבת. את העבר היא הותירה הרחק מאחור, והחזרה למחוזות האלה קשה וכואבת.

מבט כואב אל העבר
סופיה נולדה ברוטרדם של לפני 79 שנים, בת שלישית אחרי שני בנים במשפחה אגודאית. אביה היה סוכן נודד של בגדי גברים וילדים ואמה היתה אחות. "רציתי להיות אחות כבר מגיל 5, כי רציתי להיות דומה לאמא", היא נזכרת בערגה. "אבי היה מאוד מכובד בקרב הגויים. אנטישמיות לא היתה, לא הרגשנו. המשפחה שלי היתה משפחה מאושרת".

מלחמת העולם השנייה פרצה ומשפחת הויסמן, שביתה נשרף כליל מההפצצות הגרמניות, נמלטה לחלק אחר של העיר. סופיה בת ה-14 היתה עסוקה ב"כל הדברים שילדה בת 14 עסוקה בהם. הייתי בעולם שלי". אבל מסביב החל השטח לבעור. הגרמנים הטילו גזרה אחר גזרה.

יום אחד הם פרסמו צו שלפיו המשחק עם יהודים אסור. השכנים הגויים של משפחת הויסמן לא צייתו לנאצים. מדי מוצאי שבת היו כולם מתכנסים למשחק 'מונופול' משותף. בהמשך דרשו הנאצים את כספם של היהודים ואת רכושם, ומאוחר יותר החלו להיעלם אנשים מן הרחובות.

"ההורים כל הזמן אמרו: ה' יעזור, ה' יעזור. לאמי היתה סוכרת, וזו היתה סיבה נוספת שבגללה אבי לא רצה שנסתתר. אבל הסיבה העיקרית היתה שהם לא האמינו שזה יהיה, הם כל הזמן אמרו שזה לא יהיה. גם האחים שלי לא חשבו להסתתר".

את כועסת עליהם?
"על ההורים? מה פתאום", היא מתחלחלת מהמחשבה. "מה אני יכולה לכעוס? אין לי שום מחשבות כאלה". אבל בנשימה אחת היא מוסיפה: "בעלי, שגדול ממני בסך הכל בתשעה חודשים, לא התנהג כמו ילד. הוא לא הסכים שההורים שלו יתייצבו לגירוש, והוא והוריו ברחו והסתתרו, וככה כולם ניצלו. הוא גיבור אמיתי".

השנים חלפו. לסופיה מלאו 16 שנים והיא סיימה את חוק לימודיה. חברה טובה של אמה הציעה שהנערה תעבוד בבית חולים יהודי בעיר. כך, חשבו האם והידידה, יש סיכוי שסופיה תינצל. איש לא העלה בדעתו שהנאצים יעוללו דבר לחולים ולצוות הרפואי. סופיה, שאהבה את התחום, נענתה. העבודה היתה קשה, ופטירתה של אחת החולות הותירה בה רושם קשה. היא לא שיערה ולו במעט שהמוות הזה הוא רק פתיח לחוויות ולמראות קשים פי כמה.

בחורף תש"ג לקחו הגרמנים את החולים, את האחיות ואת הרופאים. "זרקו אותנו על אוטו משא, ואני רציתי לקפוץ, לברוח. אמרו לי אל תעשי את זה, את תשברי את הרגליים. אז לא קפצתי. מאז לא ראיתי את המשפחה. לא ראיתי כלום ולא שמעתי מהם. קיבלתי רק מכתב אחד מהאח הגדול".

מה קרה להם?
"כולם הלכו", עיניה של סופיה מתמלאות דמעות והיא מתקשה להמשיך. היא הולכת להביא כוס מים ומתחילה לדבר איתי על לידות. אהבתה הגדולה והדבר הכי חי שיכול להיות.

איך הרגשת כשנודע לך שאת עומדת להדליק משואה ביום הזיכרון?
"זאת היתה הפתעה גמורה, אני בכלל לא חשבתי על זה. יוסי, הבן שלי, הציע אותי. צלצלתי לכל המשפחה, וכולם אמרו לי אותו הדבר, שהם מקבלים צמרמורת. אני לא קיבלתי את זה, כנראה שאני היחידה. עכשיו אנחנו כל-כך עסוקים עם זה, עם התמונות שהייתי צריכה לחפש".

זה מחזיר אותך למקומות שלא רצית לחזור אליהם?
"כן. בוודאי, אבל לא עד כדי כך שאני לא יכולה לישון בלילות, אלא אם מדברים איתי בעשר בלילה. תודה לאל, יש לנו יופי של חיים ואין לי זמן לחשוב הרבה".

אמונה וחברות בזמנים קשים
התלאות והייסורים שעברו על סופיה במהלך שנות המלחמה אינם יכולים לעלות כולם על הכתב. המשאית שהובילה את אנשי בית החולים הביאה אותם לווסטרבורק, ומשם, לאחר שלושה שבועות, לסוביבור, משם ללובלין, מיידנק, מיליוב, לובלין, קראסניק, אושוויץ ועוד ועוד, עד לטרזינשטאט. כנערה צעירה שלא ידעה אי נוחות מימיה, נאלצה סופיה לרעוב ולחיות בתנאים של מחסור והשפלה, עינויי נפש וגוף.

באחד הבקרים הראשונים בלובלין עמדה סופיה במסדר הבוקר והתפללה. איש אס-אס שעבר במקום חטף מידיה את הסידור, והיא לקחה את המעשה בצורה קשה מאוד. במהלך השנים נאלצה לגנוב אוכל, לזרוק רכוש מבעד לגדר כדי לזכות בחתיכת לחם או חמאה ולהחביא מזון בתוך זבל סוסים, הכל כדי לשרוד. סופיה חלתה מספר פעמים והיתה גם פעם אחת שבה המוות הביט ישר לתוך עיניה.
"מישהו גנב בגדים. איש לא ידע מי עשה זאת. קצין גסטאפו רכוב על סוס גדול הגיע ואמר: 'בגלל המעשה הזה חייבים למות עשרים וחמישה איש'". סופיה היתה בקבוצת הנידונים למוות והוכנסה לחדר הקצינים, משם קראו את האנשים לעמוד התלייה. אחד אחד נלקחו הנוכחים, עד שבחדר נותרו חמש בחורות, וסופיה ביניהן. "ברגע האחרון הם אמרו פתאום: 'בסדר, אתן יכולות ללכת'. שבנו אל הצריפים".

זה דבר נורא מפחיד, לעמוד ככה ולחכות למוות. איך הרגשת?
"זה פחד גדול, אבל אני לא כל-כך זוכרת את התחושה המדויקת. זה מדהים".
את היאוש סופיה אולי מעדיפה שלא לזכור, אבל את רוח דיבוק החברות היא לא יכולה לשכוח. הן היו קבוצה של 30 בחורות הולנדיות שעברו יחדיו את כל המסע הארוך. המציאות במחנות היתה שאפילו היהודים חשבו אותן לזרות, גם בשל השפה ("לא ידענו מילה יידיש") וגם בגלל המנטליות. בנות הולנד נשארו כדבוקה אחת, מחולקת לזוגות. מי שלא היתה לה חברה קרובה, סיכויי ההישרדות שלה ירדו פלאים.

"היינו קבוצה קטנה מאוד. ממשלוח של כמה אלפים חזרנו 19 בנות. היינו עליזות, כדי להרגיז את הגרמנים ואת האוקראינים, שהיו עוד יותר גרועים. שרנו שירים בהולנדית שהם לא מבינים, וחברה אחת היתה מספרת לנו סיפורים". באחד המחנות תפקידן של הבנות היה לתפור לגרמנים את המדים. הן היו תופרות את הכיסים הפוך, וסוגרות את תפר המכנס במכוון. "היינו צוחקות. צחקנו הרבה".
כנערה דתית, לא התעוררו אצלך שאלות של אמונה?

"לא", היא עונה בצורה חדה. "היה אופטימיזם, ולא חשבנו על זה בכלל. רק לחיות. רק לחיות ולקבל משהו לאכול, כי הרעב היה גרוע מכל".
החברה שליוותה את סופיה במשך 27 חודשים ("לא רבנו אפילו פעם אחת") היתה טו פולאק, שהיתה מבגרת ממנה בחמש שנים. "היא היתה לי כאם ואני הייתי לה כאחות". פולאק, שחרדה לעדינותה של סופיה, הרחיקה אותה מעבודות קשות במיוחד, נפשית ופיזית. פולאק גוננה עליה, והשתיים דאגו זו לזו לאורך כל הדרך.

חזרה אל ההריסות
בתום חודשים ארוכים הגיע יום השחרור, וסופיה, שהיתה חולה מאוד, נותרה אדישה. היא לא שמחה כלל, כי שיערה מה מחכה לה. האמריקנים, משחררי טרזינשטאט, העבירו את הניצולות במהירות להולנד, ואז הגיע השאלה לאן לחזור.

"אני רציתי לחזור לרוטרדם וחברה שלי רצתה לחזור להאג. למשפחה שלה היה סופרמרקט קטן, והיא רצתה שאלך איתה ואהיה שותפה. אבל אני לא רציתי. הבנתי שצריך לשים נקודה. חשבתי שאם יש לי משפחה אני אחזור אליה ואבנה חיים חדשים".

סופיה שבה לרוטרדם, וראתה עיר גדולה והרוסה. "התחלתי לחפש. זה בטח היה עניין של שעות ולא של ימים עד שהלכתי לדוד שלי, והוא כנראה סיפר לי. יש לי חורים גדולים בזיכרון. כל הזמן שואלים אותי איך היה כשחזרתי. זה בעצם היה הרגע הכי גרוע".

סופיה בוכה ומתרעמת: "את רואה? כל פעם אותו הסיפור, אם אני צריכה לספר אני בוכה, זאת בעיה".
דקות חולפות. היא נרגעת ומנסה להסביר את מנגנוני ההגנה שלה. "את זוכרת את הלידות שלך? לא הכל, נכון? גם אני גם לא זוכרת את הרגע הזה".

דודה של סופיה ואשתו, שהתחבאו בזמן המלחמה וניצלו, לקחו את הבחורה היתומה, שהיתה כעת בת 19, לביתם. "הם פינקו אותי על ימין ועל שמאל והיו לי יופי של שנים. הם היו נהדרים ועודדו אותי ללכת לאנשים שהכרתי מהתקופה שלפני המלחמה".

סופיה נשארה עם שני חלומות: להיות אחות ולעלות לישראל. הדודים לא כל-כך רצו שאחייניתם למודת הסבל תעבוד קשה, ושלחו אותה ללמוד סטנוגרפיה והדפסה. אבל בשנת תש"ט, והיא בת 23, עלתה סופיה ארצה. מאוחר יותר החלה גם ללמוד סיעוד.

לבית שממנו נלקחו הוריה ואחיה אל מותם לא חזרה סופיה מעולם. גם לא בטיול השורשים שערכה עם בני משפחתה לא מזמן. "גם בעלי לא ראה את המקום. אני לא יכולה".
בגילאים 14 עד 19, שנים משמעותיות ביותר מבחינת עיצוב האישיות, עברו עלייך דברים קשים מאוד. איך יכולת להמשיך הלאה ולא להתעסק כל הזמן בזוועות שראית?
"בזמנים מסוימים ובחגים מיוחדים וביזכור זוכרים. אבל ככה אני חייתי, אל תשכחי שלבן אדם בן 19 יש את כל החיים לפניו. אני הייתי בריאה, וגם בנפש. העיקר זה הטבע של הבן אדם".

עובדת בהבאת חיים
סופיה ובעלה יעקב הכירו בהולנד מעט אחרי המלחמה. שניהם היו בני 20, ויעקב למד כלכלה באוניברסיטה ברוטרדם. הם נפגשו, אך נפרדו ואחר-כך נפגשו שוב בישראל, שאליה עלה יעקב בתור מח"לניק במלחמת השחרור. סופיה למדה סיעוד, ובשערי צדק החליטו שהיא תהיה מיילדת. "הם אהבו את המיילדות ההולנדיות, והם גם היפנו אותי לזה בגלל שיחסית לשאר הבנות לא הייתי ילדה כל-כך קטנה. נהניתי מזה מאוד, עד עצם היום הזה".

תוך חמש שנים נולדו לבני הזוג ארבעה בנים, וסופיה נשארה בבית 14 שנים כדי לטפל בהם. אחר-כך היא החלה לעבוד בתל השומר בהתנדבות, משם עברה לטירה, למילוי מקום קצר ("לא ידעתי מילה ערבית. רק 'תדחפי' ו'תנשמי'"). תחנה נוספת היתה בקריה, ואחר-כך 30 שנה באסותא. מאוחר יותר היא עברה למשגב לדך, שם עבדה כ-15 שנה, חלקן בהתנדבות, משום שגיל הפרישה כבר הגיע.
"כל לידה ולידה היתה בשבילי שמחה גדולה. במשך שנים שמרתי פנקסים שבהם כתבתי כל לידה". משגב לדך, שם השתדלו 'לזרום' עם היולדות, היו גם לידות מוזרות. סופיה ניאותה לכל בקשה של יולדת, "בתנאי שאני אוכל לגשת.

"יום אחד היפנו אלי יולדת. אמרו לי: 'סופי, זה מתאים לך'. היולדת רצתה ללדת על הרצפה, כדי להיות קרובה לאדמה. זה שטויות, כי זאת היתה קומה שניה, אבל הם רצו ואני הסכמתי לכל. גם אם האישה רצתה לעמוד על הראש, לא היה לי אכפת. החברות שלי באו לראות והן אמרו שאני משוגעת לגמרי. אחרי שנתיים הבעל והאישה חזרו לעוד לידה, ואז האישה כבר לא כל-כך רצתה ללדת קרוב לאדמה. אבל בעלה כן, אז ככה זה היה שוב".
סופיה תולה את הנכונות לעשות מה שהיולדת רצתה בחיסרון שלה: "רציתי להיות טובה, ואני גם חלשה באופי".

אילנה שמש, מיילדת כבר שנים ארוכות, אומרת דברים אחרים לגמרי. שמש ממש מעריצה את סופיה: "אני חושבת שהיא המיילדת האידיאלית. יש לה חום וגישה אימהית. היא יודעת ללטף ולהשרות רוגע, אבל היא גם מקצועית. למדתי ממנה את סודות המקצוע שלא מלמדים בקורס מיילדות. בעבודה היא היתה חזקה גם נפשית וגם פיזית, והאופטימיות והשירה שלה עם היולדות הן באמת משהו יוצא דופן. הסיבה היחידה שהיא לא מפורסמת היא בגלל שההתברגות במערכת זה דבר שלא עניין אותה. היא פשוט אהבה להיות עם היולדות וליילד".

במשך שנות עבודתה ראתה סופיה דברים שהרתיחו את דמה, בעיקר מצדם של הרופאים שיילדו לידות פרטיות באסותא: רופא אחד שתפר יולדת לאחר שלקח סם ערפול, אחר שנתן זירוז כי מיהר לעבודתו בבית חולים אחר ועוד ועוד. רבים מן הסיפורים האלה היא תיעדה, וכיום היא עובדת על עריכתם.
ייתכן שהתחושה הזו, של שאט נפש מן המערכת הרגילה, הביאה אותה למשגב לדך וגם ליילוד לידות בית. זה התחיל באופן בנאלי: "מישהי ביקשה שאיילד אותה בבית, והסכמתי. זו חוויה לא נורמלית".
זה לא מפחיד?
"לא", היא אומרת בבת צחוק. "כל הסברס שואלים את זה".
בהולנד זה מאוד מקובל.
"מאוד. גם אני נולדתי בבית".
את חושבת שכך יותר טוב ללדת?
"אני מתה על זה. אף אחד לא מתערב לך, אף אחד לא מתחיל להזדרז, לא מתחילים להגיד לך זה לא בסדר וזה לא בסדר ושולחים אותך לחדר ניתוח. אם באמת יש בעיה ואת צריכה חדר ניתוח, את בתוך חדר ניתוח בשמונה דקות. בבית חולים אומרים שדפיקות הלב של העובר לא בסדר, ובבית את עושה דברים אחרים במקום לרוץ לחדר ניתוח. הכל הולך לאט וטבעי".

השואה עלולה לחזור
כמה ימים לפני התקדש חג הפסח קיימו אנשי מרכז הליכוד סיור ביישובי גוש קטיף. מדריך הסיור הסביר שתכנית ההתנתקות אמורה התבצע על-פי החוק, ובאוטובוס של הליכודניקים פרץ ויכוח סוער בין אנשי המפלגה.

נתן אנגלסמן, בנה של סופיה וחבר הנהלת לשכת המפלגה, לא יכול היה לשתוק על קביעה כזו. הוא מספר: "אני אמרתי שגם לפני 60 שנה הכל נעשה על פי חוק. דני נווה, שישב כמה ספסלים לפני, קפץ ואמר: 'אי אפשר להשוות, אל תשווה', ואני אמרתי: 'אני בן לניצולי שואה ואני משווה את חוקי הגירוש של אז ושל היום. כאן אמנם לא מדובר על תאי גזים, אבל פליטים הם פליטים".

"נתן חריף מאוד, וטוב שהוא חריף. אני מזדהה עם הקו שלו" אומרת סופיה על הדברים האלה.
את לא חושבת שבהשוואה בין מעשיהם של הנאצים לאלו של שרון יש משום הגזמה?
"לא, אנחנו מפחדים שזה יחזור. כמו שהצרפתים אומרים: ההיסטוריה חוזרת על עצמה. אנחנו אמנם אופטימיים וחושבים שזה לא יקרה, אבל צריך להיזהר מאוד, כי גם אז היו בהתחלה דברים קטנים, קודם לקחו את זה ואחר-כך לוקחים את זה".

את מאמינה שיהודי יעשה כאלה דברים לאחיו?
"אני מאמינה שהוא מוכר את עצמו לבוש, שהוא מפחד".

ומה את, כניצולת שואה חושבת על סאגת הטלאי הכתום?
"לא הבנתי אז את הכעס, בכלל לא. אני בעצמי חשבתי ללכת עם זה. חשבתי גם ללכת עם המספר שלי על הבטן, למה לא? לא צריכים להיות כל-כך רגישים".

בהתאם למזגה הנמרץ של סופיה, גם כאן היא אינה נשארת בתחום התיאוריה בלבד. היא ובעלה מרבים ללכת להפגנות, להניף בהם שלטים תוצרת בית וכבר פעמיים חוו בשל כך חוויות לא סימפטיות.
סופיה קמה והולכת למחסן שבחצר כדי למצוא את השלטים שהם הרימו אז, באחת ההפגנות בירושלים, כשסדרני מועצת יש"ע חטפו להם אותם והשליכו לרצפה. "בעלי עבד עליהם שעות על גבי שעות", היא אומרת בצער. "בסוף החזירו לנו אותם".

דלת המחסן נפתחת. בפנים שוכבת לה היסטוריה של הפגנות, מימי אוסלו ועד היום: העם עם הגולן, שלט נגד אהוד ברק ועוד משהו על ערפאת. את השלט ההוא, המדובר, היא אינה מוצאת. "נדמה לי שהיה כתוב על זה 'היתה שואה אחת, יכולה להיות עוד אחת'", היא מנסה להיזכר. "זה היה שוק לראות שאת לא יכולה להגיד מה שאת רוצה במדינה שלך".

אבל החוויה הזו אינה מונעת מסופיה ומבעלה להשתתף בהפגנות. הם בהחלט היו חוליה בשרשרת, וגם הגיעו להפגנה הגדולה בירושלים, לפני כמה חודשים. "אני לא מבטיחה לך שאני רצה לגוש קטיף, כי בעלי לא הרגיש כל-כך טוב לאחרונה, אבל צריך להלחם נגד זה. צריך לעצור את זה".
ofralax@walla.co.il