בשבע 141: רגע האמת של המהפכה החוקתית

העתירות נגד העקירה משתמשות בעקרונות המשפטיים שהוביל נשיא בית המשפט העליון עצמו. למרות זאת, סיכויי ההצלחה זעומים ● על מה דיברו השופט ברק ואפי איתם בפגישה סודית לפני מספר שבועות

אריאל כהנא , כ"ו בניסן תשס"ה

המרתון המשפטי נמשך חצי יממה. בזה אחר זה תקפו עורכי הדין את 'חוק יישום תכנית ההתנתקות'. יצחק מירון זעק "הרצחת וגם ירשת". יעקב נאמן הגדיר אותו כ"חוק לפינוי ללא פיצוי על פי החוק", ובאנדרסטייטמנט קבע שאינו אלא "לעג לרש תרתי משמע". אבי הר זהב דיבר על "דיני נפשות ממש" בשם החקלאים שמפעל חייהם עומד להיהרס. איתי הכהן הסביר ש"מבחינה משפטית דין אשקלון כדין אלי סיני וניסנית".

בשיא האמוציונאלי של היום הותר לשני תושבים מנצר-חזני, בנימין יפת ושמואל הילברג, לומר את דברם. שניהם אבות לחיילים שנהרגו ובניהם נטמנו בבית העלמין של הגוש. בנימין יפת, אביו של איתמר ז"ל, התמקד בדרך ללא מוצא שלו ושל חקלאי הגוש. הילברג סיפר בקול חנוק על ההחלטה לקבור את יוחנן ז"ל בגוש קטיף. "אם הייתי יודע שזה זמני לא הייתי קובר פה את הבן שלי. הצבא לא אמר לנו שום דבר כשקברנו את יוחנן". אחר כף הוסיף: "שיפצתי את הבית לפני שנתיים בארבע מאות אלף שקל. קיבלתי את כל האישורים מהצבא וסיוע של משרד הביטחון. עכשיו הממשלה אומרת: 'הם היו צריכים לדעת שיפנו אותם'. מאיפה היינו צריכים לדעת?" דבריהם קרעו את לב היושבים באולם. פני השופטים נותרו חתומות.

יש משהו מתיש, אפילו מתסכל, בהופעה בפני בית המשפט העליון. הריחוק הפיזי מהשופטים, שתיקתם המתמשכת לאורך רוב שעות הדיון ומעל לכל, עצם הידיעה שהם הפוסקים האחרונים בהחלט, מקנות תחושה שהדיון אינו אלא הצגה, או אולי אודישן לבחינת כישוריהם הרטוריים של עורכי הדין. השופטים נבלעים בכורסאותיהם הענקיות וכמעט שאינם זזים. לעתים זורק אחד מהם הערה שקוטלת את קו הטיעונים של העומד מולם. ראש ההרכב, במקרה זה אהרון ברק, קוצב את זמן הנאום וקורא מיד לדובר הבא. כשמסיים העורך דין לדבר אין לו מושג האם שכנע או שמא הרחיק את השופטים מעמדתו. גם קריאות הביניים של השופטים אינן מלמדות בדרך כלל על החלטתם הסופית.

את שתים עשרה העתירות שהוגשו לבג"ץ - מרביתן באמצעות הפורום המשפטי למען א"י - ניתן לחלק לשניים. העתירות העקרוניות מבקשות לקבוע שהממשלה כלל אינה רשאית לפנות אזרחים מביתם. העתירות האחרות נועדו להציל את המעט שניתן, כלומר, למלט יישובים אחדים מגזירת הפינוי או להורות על הגדלה משמעותית של הפיצויים. אלה ואלה מושתתות על עקרונות המהפכה החוקתית מבית מדרשו של אהרון ברק. דהיינו על חוקי היסוד: כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק. אלמלא הנורמות המשפטיות שהנהיג ברק בעשור האחרון העתירות – לכל הפחות הכבדות שבהן – לא היו באות לעולם.

את העתירות נגד ההתנתקות אפשר להכתיר בתואר המבחן של כל הזמנים למהפכת ברק. אחרי אינספור פסיקות למורת רוחו של הימין-הדתי, למן הכשרת משפחות שלא כדרך הטבע ועד האיסור להרוס מחסות מחבלים בציר כיסופים, נפתחת כעת לפני ברק כעת אפשרות חד פעמית להראות שאין משוא פנים בדין העליון. מיועדי הפינוי, שברק ועקרונותיו מן הסתם אינם חביבים עליהם ביום יום, מבקשים כעת את סעדו. את אותם הכללים שהנחלת למערכת המשפטית ולמדינה כולה, הם אומרים לו, החל עלינו.

ברק מודע היטב לציפיות האדירות שתולים בו המפונים, כמו גם להזדמנות שנקרתה בפניו להשיב משהו מן האמון האבוד של בית המשפט. הוא נקט בשורת מהלכים המעידים כי בעיניו הסוגיה אכן כבדת משקל. הוא מינה הרכב ענק של אחד עשר שופטים, הביע נכונות לצאת לסיור בשטח, קיים שני ימי דיונים ארוכים, התיר למגישי העתירות לדבר בפני השופטים ודחה עשרות תיקים אחרים המונחים על שולחנות השופטים. אלא שהצעדים הללו סמליים בלבד. ספק רב אם יגע במהות. ההערכה הרווחת היא שבג"ץ לכל היותר, יתערב בסוגיית הפיצויים. את ההתנתקות הוא לא יבטל. אפילו לא ידחה. כל החלטה אחרת תהיה בגדר הפתעה.

בג"ץ כמגן הדתיים?
לפני כארבע שנים זימן השופט ברק מפגש נדיר מסוגו עם קבוצת עיתונאים דתיים וכאלה המסקרים את המגזר החרדי-דתי. הרקע למפגש היה המפגן הענק של החרדים נגד בג"ץ - מפגן שהותיר בברק רשמים עזים. דרך העיתונאים ביקש ברק לשמוע ולהשמיע דברים העשויים להפיג את המתיחות. לאחר ששמע בסבלנות ביקורת קשה שהוטחה בו אמר כדברים האלה: משמעות המושג דמוקרטיה היא לא רק 'הרוב קובע'. דמוקרטיה כוללת גם זכויות בסיסיות השמורות לכל אדם באשר הוא כזה – זכויות שהרוב אינו רשאי לפגוע בהן ואשר על בית המשפט מוטלת החובה לשמר אותן. לכן, הוסיף, דווקא לדתיים צריך להיות עניין לחזק את כוחו של בית המשפט העליון. אתם, כלומר הדתיים, מיעוט. רק בית המשפט העליון מופקד ומסוגל להגן על המיעוט מפני דורסנות הרוב. אנחנו נהיה המשענת של המיעוט ביום פקודה. דבריו נחקקו בלבי. לאחר המפגש הזדמן לי לשמוע אותו שב על משנתו.
כעת מגיע יום הפקודה, וברק יודע שכך רואים את הדברים המפונים ומנהיגיהם. הוא שמע את הדברים ברחל בתך הקטנה בפגישה – סודית ובלתי שגרתית גם היא - שקיים לפני כחודשיים עם אפי איתם. כמעט שעה דיברו. לייתר דיוק איתם דיבר וברק שתק. "זו שעתו של ביהמ"ש העליון ועליו לומר את דברו", אמר איתם לברק. הוא העלה חמישה טיעונים: הונאת הבוחרים; הפגיעה ברכוש המפונים ובזכויות האדם שלהם; מהירות התהליך והשימוש הפסול בצבא - "ביהמ"ש עצר את בניית גדר ההפרדה כשהיה צריך לאפשר לערבי להגיע לחלקתו. פה הדבר הרבה יותר חמור. זורקים אנשים מהבית. תעצרו את התהליך לפחות עד שיהיו חלופות", דחק איתם בברק. ברק, כמתחייב, לא הגיב עניינית. "הכל מונח על שולחננו", אמר. איתם הוסיף משפט. "בעיני רבים מאתנו זו אולי הזדמנות אחרונה של ביהמ"ש העליון להוכיח שאינו מנותק ואינו נוהג באיפה ואיפה. אם זה לא יקרה, ביהמ"ש יאבד את מעמדו כאינסטנציה הבלתי תלויה לצדק".

טעות במספר
בימים הטרופים העוברים על גוש קטיף מתחוללים גם אירועים הזויים. שיחת טלפון הבאה הגיעה שלשום אל המועצה הדתית בנוה דקלים. "שלום, מדבר פלוני מהיישוב כך וכך. לאחרונה סיימנו בניית בית כנסת חדש ואנו מתקשים למצוא מימון לרכישת ריהוט. אולי תסכימו להעביר אלינו את הריהוט של אחד מבתי הכנסת שלכם?"
מזכיר המועצה, אם צריך לומר, זרק את בן שיחו מכל המדרגות. המטלפן לפחות הבין את טעותו והתנצל.