בשבע 142: על דעת עצמי

אבי סגל , כ"א בחשון תשמ"ח

מצב פוליטי הפיך

רק 54 אחוז תומכים בהתנתקות, כך מגלה סקר שפורסם בסוף השבוע במעריב. מכיוון שאנשי ימין אנחנו, כלומר מעריצים מושבעים של הפתגם 'מדבר סקר תרחק', זהו לא העיתוי הנכון לצאת בשמחה ובמחולות. אבל לפחות לשיטת אנשי השמאל, אותם אנשים המתייחסים לסקרים כהלכה למשה מסיני, יש סיבה טובה להיות מודאגים. הסקר החדש מבהיר את מה שאנחנו יודעים כבר מזמן: אין קונסנזוס סביב "היציאה מעזה", ולא רק חובשי כיפות מתנגדים לתוכנית העקירה.

אז בעוד הסקרים הולכים ומתקרבים לעולם המציאות, לא מן הנמנע שבקרוב תעודכן אחת האקסיומות האהובות עלינו במיוחד בפוליטיקה הישראלית. אם תימשך מגמת הירידה בתמיכה הציבורית בנסיגה, ובהנחה שאריאל שרון או אחד מממשיכי דרכו המדינית ימשיכו לשלוט כאן, בעוד זמן לא רב אנו עלולים לגלות כי הימין תמיד מנצח בסקרים, אבל השמאל הוא שמנצח בבחירות.

רגע, אריק!

"אה, פיני?"
"מי זה, אריק???"
"כן, מדבר ראש הממשלה".
"רגע, אריק! חכה! אמא, הבאנו גביע!"
"פיני, אני מברך אותך על ההישג. אתם גדולים!".
"טוב, זה נכון".
"הלו???"
"רגע, אריק! רגע! רגע, אריק! שתוק שניה!"
"אבל אני לא אומר שום דבר".
"עכשיו לא, אבל אני שומע אותך בדיליי".
"מה? עמרי, על מה הוא מדבר?"
"יש בינינו הפרשי זמנים, אריק. זה עניין טכני, לא משהו שאתה מוכשר בו. בדיוק כמו משא ומתן מדיני".
"פיני..."
"אני אוהב אותך, אריק".
"גם אני אוהב אותך, פיני, אפילו שאתה חבר של חב"דניקים עם תסביך של משיחויות".
"טוב, אני צריך לרוץ מכאן – מושון קצב עומד כאן וכל הזמן מנסה לחבק אותי. ביי, אריק, בהצלחה בתפקידך כראש האופוזיציה".
"אני לא ראש האופוזיציה, אני ראש הממשלה!"
"אוי... אמרתי שיש בינינו הפרשי זמנים, לא?"

לא נומרו אונו

ערב הפיינל פור האירופי, התארח הנומרולוג שוקי גבאי בתוכנית הרדיו של ג'ודי ניר שלום מוזס (אני חף מפשע, אדוני השופט, נהגתי ברכב והאלטרנטיבה הרדיופונית היחידה היתה 'קולה של אמא'). גבאי, שהתפרסם בשנה האחרונה כמי שעובד עם קבוצות וספורטאים, סיפר על עבודתו עם המאמן פיני גרשון, ולא חסך במילים כדי לשבח את יכולת הניבוי של עצמו, כולל דוגמאות עסיסיות מהעבר.
אלא שכדרכם של עובדי אליל – וסליחה מכל המאמינים והמאמינות – סירב הנומרולוג הדגול להתחייב על תוצאת הפיינל פור השנה. עם זאת, הצהיר גבאי כי אין הוא אופטימי באשר לסיכוייה של מכבי. לטענתו, המספרים מוכיחים כי מכבי בבעיה, טענה שנשמעה אז – כשצסק"א עוד היתה בתמונה – הגיונית למדי.

מדוע אני מספר את כל זה? כי באותו ראיון הבטיח מר גבאי שאחרי ההתנתקות, מדינת ישראל תצעד לקראת התחזקות. לא יודע מה אתכם, אבל בהתחשב בתוצאות הנבואה האחרת שלו, אני כבר מכין את המקלטים.

חמסה עלינו

א. לא ברור לי על מה המהומה. שמעתי את 'ירושלים של זהב', שמעתי את השיר הבאסקי, ולמרות דמיון מסוים בחלק מהתווים (אם כי לא בקצב), ההשוואה קובעת: 'ירושלים של זהב' הוא לחן מופלא, מפעים, מושלם, שלא לדבר על המלים והביצוע. והשיר הבאסקי? סתם שיר באסקי.

ב. ביום ו', בעוד צסק"א שוב אוכלת אותה, שודר בערוץ 2 (לפחות על פי לוח המשדרים) הסרט 'תיאום כוונות' על פי ספרו הרב סבתו. סליחה? סרט על דתיים בליל שבת קודש? ועוד מול הפיינל פור? לא עדיף שישימו מסך כחול וזהו? אין ספק, משהו בקבלת ההחלטות של אנשי טלעד דורש תיאום כוונות מיידי.

ג. מלה טובה לאלי סהר, שלא עשה לעצמו הקלות הלכתיות (ע"ע יודע את מקומי) ונמנע מלפרשן את חצי גמר היורוליג ששודר בארץ בליל שבת. ועוד מלה אחת טובה לסהר, אחרי צפייה בשידור החוזר של המשחק: חסרונו הורגש.

ד. הנה עוד מיתוס אופנתי שהגיע הזמן לשבור, ולפיו הומור של משחקי מילים הוא מיושן ולא מצחיק. תוכנית המערכונים 'קצרים' מוכיחה את ההפך – כשהמבצעים טובים והתזמון מדויק, גם בדיחות כפל-לשון יכולות לעבוד.

ה. הבטחתי ולכן אקיים: למרות שהמוסיקה של אריאל זילבר היא לא בדיוק כוס הקפה-נמס-עם-בראוניס שלי, רכשתי את דיסק ההופעה שלו, ואפילו הקשבתי לו, ואפילו לא סבלתי. בהזדמנות זו, אני שוב מתחייב לרכוש כל דיסק של אמן ידוע שיתעלם מסכנת הטרור (התקשורתי) ויופיע באחד מיישובי גוש קטיף.

יודע את מקומי
כשהתקרבתי אל בית הכנסת, הבנתי שבערב שבת כזה אסור היה לי לאחר. שני גברתנים צעירים עמדו בפתח בתנוחה של מאבטחים, עיניהם בוחנות אותי בחשדנות. "עכשיו באים?" אמר אחד מהם בקול מלא תקווה.

"שמונה הפרש במחצית", עניתי בעצבנות קלה. הבריון השני נשף בבוז והפנה לי את הגב. "חכם גדול", אמר, "את זה כולם יודעים".
נכנסתי פנימה. הציבור כבר החל לשיר את 'ידיד נפש'. בזווית עיני ראיתי כי עוד שלושה אנשים נכנסו אחריי לבית הכנסת והצטרפו לתפילה. לכל אחד מהם נצמד מתפלל והחל לתחקר אותו על תוצאת משחקה של מכבי. כל השלושה הניעו ראשיהם לשלילה.

כשהגענו ל'לכה דודי', עברו המתפללים מאחור לשמור על המאחרים שניים אישית ושמונה אזורית. ב'לא תבושי' נכנס אדם נוסף עם שני ילדים. הוא ניסה לעבור לחלק הקדמי של בית הכנסת, אבל זכה לחסימה מרהיבה מצד היושבים ליד הבימה. "עשר הפרש ברבע השלישי", לחשו זה לזה אוחזי הסידור (המלה 'מתפללים' נראית יומרנית מדי בשלב זה). בין "איש בער לא יידע" לבין "וכסיל לא יבין את זאת" ירד ההפרש לשש בלבד.

מאותו רגע עד לסיום התפילה חי ציבור המתפללים בין תקווה לחוסר ודאות. במו עיניי ראיתי מספר אנשים מתגנבים החוצה לפני סוף התפילה. לימדתי עליהם זכות: אולי הם חששו מפקקי תנועה ביציאה. אלה שנשארו עד לסיום זכו לראות צעדים של הש"ץ בסיום תפילת העמידה, השתטחות מרהיבה שלו ב'ברכו', וניהול מניין מבריק של הגבאי בשניות ההכרעה. ("פוט דה סידורים אין דה מקום, או-קיי?")
גם מחוץ לבית הכנסת נמשכה המהומה, כשמספר מתפללים ניסו למצוא ברחוב איזה חילוני של שבת שיעדכן אותם בתוצאת המשחק. לאחד המתפללים המבוגרים, יהודי מזוקן והדור פנים עם כיפת בד גדולה, כל העניין פשוט נמאס. "אתם לא מתביישים?" גער בחבורת אוהדי הכדורסל שיצאו עמו מבית הכנסת, "מתעסקים במכבי במקום להתפלל כמו שצריך? מה, אתם חבורה של תינוקות?"

זה היה הרגע הנשגב של הערב. כל אלה שהיו שם, כולל אנשים שאין להם מושג בכדורסל ושחושבים כי פארקר הוא סוג של עט, השפילו ראשיהם במבוכה. איש לא העז לומר מלה על הפיינל פור, או לנסות לברר מה היתה התוצאה. המזוקן המשיך לנעוץ מבט נוקב בפני הנוכחים, ואז פנה והלך לדרכו. בזמן שהתרחק, עוד יכולנו לשמוע אותו ממלמל לעצמו:
"מתעסקים לי בכדורסל באמצע התפילה. באמת... נו, אפשר לחשוב שהיוונים באמת יכולים לנצח את הפיק-אנד-רול של שאראס וניקולה".