בשבע 142: מדינת משטרה (ושב"כ)

נתן אנגלסמן, חבר מוכר במרכז הליכוד, הוזמן לחקירה בשב"כ בגלל ש"צילם יותר מדי" בטקס ביד ושם ●

אריאל כהנא , כ"א בחשון תשמ"ח

התלונה השקרית נגד ד"ר דוד בוקעי ממשיכה לרדוף אותו, אבל אילן פפה, עמיתו לאוניברסיטה, המחזיק בדעות אנטי-ציוניות, שהיה בין יוזמי החרם האקדמי, יצא בזול

כשהעלתה סופיה אנגלסמן את משואת הזיכרון ביד ושם נצמדו שני שוטרים לבנה, נתן. הם עקבו אחרי כל צעד מצעדיו ומיהרו לזנק כשנדמה היה להם שהוא מעורר את חשדם. למשקיף מן הצד לא ברור למה. ארבעה ימים לאחר הטקס הוזמן אנגלסמן, לא פחות ולא יותר, לחקירת שב"כ. החוקר, מ', הציג את עצמו כקצין המודיעין במשטרת כפר סבא. אנגלסמן, חבר מוכר במרכז הליכוד וממתנגדי ההתנתקות הבולטים במפלגה, מיעט לדבר. בפיו של מ' היתה האשמה חריפה: "ההתנהגות שלך בטקס היתה חריגה. צילמת יותר מדי. מבחינתנו כל סוג של פרובוקציה הוא אסור – גם הרמת שלט אינה לגיטימית".
אנגלסמן חיכה למשפט מהסוג הזה. "החקירה הזו היא פוליטית, ומה שלא לגיטימי הוא גירוש היהודים", השיב למ'. "הרי עמדותיי, כל מעשיי וכל פעולותיי ידועות. אני רואה את ראש הממשלה ובכירים אחרים באינספור הזדמנויות ולא צריך את האירוע הזה, אילו חס וחלילה, רציתי לעשות משהו. מ', לא ויתר. "שתדע, אנחנו פוקחים עליך עין".
מי אמר פעם ששרון יזרוק את מתנגדיו למחנות מעצר?

מה שמותר לפפה - אסור לבוקעי
הם משמשים כמרצים באותה האוניברסיטה, באותו החוג, אפילו באותו בית הספר. שניהם מחזיקים בתואר דוקטור ובעגה המקובלת נקראים מזרחנים. חומר הלימוד שלהם משיק, לעתים מקביל. שניהם מחזיקים בעמדות קיצוניות, אולי הכי קיצוניות שיש, רחוקות מאוד מה"תקינות הפוליטית" ('פוליטיקלי קורקט' בלעז). העמדות הללו חוללו לאחרונה, בנפרד, סערות אקדמיות עזות. במקביל להן התפזרו גלי הדף תקשורתיים, על פי רוב ביקורתיים. כלפי שניהם נטען כי גישתם האקדמית היא מסווה לתפישה פוליטית. רק באקורד הסיום נפער שוני בין השניים. לא סתם שוני אלא הבדל ענק. האחד ממשיך בשגרת חייו. האחר ייאלץ לתת דין וחשבון על דעותיו לחוקרי המשטרה.

דוד בוקעי ולהבדיל אילן פפה הגיעו לאוניברסיטת חיפה לפני כעשרים שנה. הם מלמדים בקורסים ובסמינרים מטעם בית הספר למדעי המדינה השוכן בחוג למדעי החברה. הסכסוך הערבי-ישראלי עובר כחוט השני בהרצאותיהם. התוכן, איך לומר, לא לגמרי זהה. בוקעי קוטל את התרבות והאופי הערביים. גם פפה קוטל. הקורבן שלו היא מדינת ישראל.

"בשנת 1967 זכתה הציונות והשתלטה על כל פלשתין וקצת מסוריה, ממצרים ומירדן – כי אין גבול לתיאבון. בשנת 1982 גם הוסיפה נתח מלבנון", מתמצת פפה את 57 שנות עצמאותנו. הטרמינולוגיה שלו מזדהית לחלוטין עם הצד הפלשתיני. כמו בעיתונות הערבית גם אצל פפה אין "מדינת ישראל" או "ארץ ישראל". את מקומן תופסות "המדינה הציונית" ו"פלשתין". תקומת מדינת ישראל היא בשפתו "הקמה של מובלעת לבנה בלב העולם הערבי". במאמר התובע את כניסת הפליטים לארץ הוא כותב: "מי שתומך (בטענת השיבה) יודע את הפער בין עוצמת הפשע שבוצע בשנת 1948 לחולשת תאוות הנקם הפלשתינית". הנימוק הוא ש"הסוגייה היא הרבה יותר מאשר שאלה של פתרון נכון או לא נכון לטיהור האתני שביצעה ישראל בשנת 1948". מחיקת האופי היהודי של המדינה היא אם כל מטרותיו. זהו, אליבא דפפה, השלום בהתגלמותו. הציטוטים הבלתי נתפשים הללו לא הקימו על פפה את הסערה. הוא אמנם לא אהוד, אפילו לא בקהילה האקדמית הישראלית, אך חרם לא הוטל עליו. לפחות לא עד היום. פפה הצליח לקומם עליו אחדים מן המצדדים בדעותיו רק כשהביא בעשר אצבעות להטלת חרם ארגון המרצים הבריטי. העובדה שפפה יורק לבאר ובה בעת שותה ממנה הרגיזה עליו רבים. נשיא האוניברסיטה, פרופ' אהרון בן זאב קרא לו להתפטר ו"ליישם בעצמו את החרם". לפטר את פפה לא ניתן משום שהוא בעל קביעות. הפרשה תפסה כותרות. 'מעריב' קרע את פפה לגזרים וקרא להחרימו, אך במוסף' הארץ' קיבל כתבה מפרגנת. הכתב, מירון רפופורט, העמיד לרשות פפה במה נרחבת בה הצהיר ש"המיליה שלי הוא פלשתיני" וגולל אוסף האשמות כלפי האקדמיה והתקשורת הישראלית. בכך מבחינתו מסתיימת הפרשה. לא נעים לא נורא.
הסערה שנקשרה לשמו של בוקעי נפרשה בעיתון לפני כחודשיים. פאדי אבו יונס, אחד מתלמידיו שהוא גם יו"ר תא הסטודנטים הערביים, ייחס לבוקעי את המשפטים: "צריך לירות לערבים בראש", "הערבים טיפשים" או ש"הערבים זה רק אלכוהול ומין". בירור משמעתי שערכו מאז ראשי האוניברסיטה אישר את גרסת בוקעי כי הציטוטים לא היו ולא נבראו. אבו יונס הורחק מהאוניברסיטה ובכך הגיעה לכלל סיום חלקה האקדמי של הפרשה. לא כך חלקה התקשורתי. אף ששמו של בוקעי נוקה ויונס התגלה כשקרן, נזהרת העיתונות שלא לתת לעובדות לבלבל אותה. מקומוני חיפה ממשיכים להציג את המרצה כמי שהפסיד בעימות. העיתונות הערבית מוסיפה לאזכר את הציטטות כאילו היו אותנטיות. הגדיל לעשות אותו מוסף 'הארץ' שהקדיש לפרשה, לפני שבועיים, את הכתבה הפותחת. אותו הכתב השמיע הפעם זמירות אחרות. הוא לא הסתיר את סלידתו מבוקעי בעת המפגש ביניהם ולאורך הכתבה שתל רמזים כאילו אינו דובר אמת. מנגד הוצג אבו יונס כאחד שרק אוהב את אור הזרקורים.
הפרסום המחודש החזיר את בוקעי למגננה. "הסמסטר נגמר בינואר ועדיין מפרסמים עליי דברי זוועה מסולפים. ממחזרים את אותן הסיסמאות עד שאתה לא יודע מה לעשות. הסיוט הזה נמשך כבר שבועות וחודשים. זה משהו מטורף לחלוטין". אכן מטורף, משום שהסיפור של בוקעי, שלא כמו אצל פפה, רושם פרק נוסף. מבין השניים, מצאה לנכון מערכת המשפט הישראלית לזמן דווקא אותו לחקירה משטרתית. העו"ד שי ניצן, הממונה מטעם המדינה על המאבק המשפטי במתנגדי ההתנתקות, הורה לזמן את בוקעי לחקירה במשטרה. ההנחיה התעכבה קצת בצינורות הביורוקרטיה אך בקרוב תיושם. החשדות, אפשר לשער, יהיו משהו בנוסח הסתה לגזענות. בוקעי, נאיבי שכמותו, "מייחל לחקירת משטרה כדי שתטהר את שמי".

דגל כפול
אף על פי כן. מעוז, השכן שלי, תלה השנה שני דגלי ישראל. אחד בכל קצה של הבית. שכולם יראו ויראו היטב. "כן, בכוונה. נכון, הניסיון קשה אבל צריך לעמוד בו. מה קרה? פתאום גילינו שהמדינה היא לא בדיוק מה שחשבנו? פתאום היא לא ראשית צמיחת גאולתנו? מה? נהיינו חרדים? מי שאומר זאת כנראה לא הקשיב טוב לרבותיו. עוד מחכים לנו קרבות הרבה יותר קשים. הנה, אני שומע ברכב שיעור מלפני עשר שנים של הרב אבינר והוא אומר שאנחנו עוד נילחם על ירושלים ולא מפני הערבים. זה מה שיהיה. מי שנשבר עכשיו הוא חלש".