בשבע 142: גוש תקיף

שלושה חודשים לפני מועד הגירוש , מנכ"ל "עלי קטיף" מורה לחקלאים להמשיך לשתול , ומבטיח לקנות מהם את כל התוצרת● תושבי כפר דרום עשו מאמץ וגייסו את הכסף כדי להשלים ולחנוך ביום העצמאות הזה את בית הכנסת במקום

חגית רוטנברג , כ"א בחשון תשמ"ח

* דווקא בשנים האחרונות הכפיל היישוב הקטן והמותקף את אוכלוסייתו ואת שטחו * כפר דרום הפך ליישוב מוביל שתושביו בונים ושותלים , קולטים משפחות , מתארגנים למאבק אקטיבי , ולא מעוניינים לשמוע על תכנית ניצנים

שני שלטי ענק מקדמים את פני הנכנסים בשערי גוש קטיף, בהכרזה "שנית כפר דרום לא תיפול". את הקביעה החד-משמעית הזו מוכיח גם המאבק העיקש על עצם הצבת השלטים, במיקומם הנוכחי מחוץ לשטחי היישוב.

בימים הקרובים יתנוססו ביישוב עצמו שלטים המצטטים: "'רק מילאתי פקודות' (אייכמן)". "מעבר לחיבוקים ולנשיקות, יש פה קטע של מאבק ומלחמה", מסביר עז קדמון את מטרתם של השלטים. קדמון, חבר מזכירות כפר דרום, מגדל כבר 15 שנה את ירקות העלים שלו במשק המתפרש על פני 30 דונם.

"חקלאי שעוזב את אדמתו מרצונו – זה חילול השם נורא", מסביר קדמון תוך כדי טיפול בעלי הבזיליקום. 7 דונם של חממות נהרסו במשק קדמון בעקבות חדירת מחבלים לפני שנה. כעת הסתיים תהליך השיקום, שרק הוביל את המשק קדימה: "שתלנו פה דונם נוסף, חידשנו את הכביש בין החממות ושכללנו את החממות עצמן", אומר קדמון בסיפוק.

אבל זו לא התשובה היחידה שהוא מספק ליונתן בשיא. בדרך חזרה מהחממות, הוא מספר שלא נוצר עדיין כל קשר בינו לבין ה"תליינים", כלשונו. את תכנית ניצנים הוא קוטל בהינף לשון: "סתם פנטזיות, לא יצא מזה כלום. אבל אם זה מחזיק אנשים שלא לעמוד בתור אצל יונתן בשיא – יש בזה משהו טוב. בכל מקרה, עדיף בכלל לא לעסוק בזה: הרי גם אם נפסיד במאבק נחיה במחנה פליטים, אלא שאז יש לנו סיכוי להשיג יותר".

המיקום של ניצנים בכלל לא נראה לו: "מה יש לחפש שם, מתחת לארובות של אשדוד?" גם השאלה אם היה מעדיף על פני ניצנים את כפר מימון, מקום מוצאו, לא מעניינת אותו: "מצטער, זה פשוט לא מעסיק אותי, מבחינתי זה לא רלוונטי".

מה שמעסיק אותו במשרה מלאה הוא פיתוח המשק החקלאי שלו ותכנון המאבק. "בכפר דרום אנשים לא יעלו שמאל ימין על האוטובוסים. יש בתים שבהם יהיו התבצרויות, כמו גם ביישובים נוספים". בימים אלו שוקדים קדמון וחבריו על הכנת תשתיות לקליטת אלפים בכפר דרום בתקופה הקרובה, כולל מים, חשמל, מזון וסככות. "אנחנו מתכוונים להיאבק ובטוחים שננצח", הוא חוזר ואומר.
במוחו מעובדת לפרטי פרטים תכנית המרי האזרחי של מועצת יש"ע, אלא שלחלקה יפה השתיקה. "ברגע שייסגר הגוש – המדינה תושבת. לא ניתן להיכנס ולצאת מנתב"ג. אם סבא לא יוכל לבקר את הנכד שלו בכפר דרום, סבא אחר לא יוכל לנסוע מתל אביב לירושלים. אם פה לא יקבלו מוצרי חלב, בכל הארץ לא ישתו חלב", הוא מתאר. "הקו שמקובל על כולם הוא שצועדים על הכבישים אל גוש קטיף, גם במחיר מעצר. אני אופטימי, כי זה יתפוס ציבור רחב".

הוא מתנסח בזהירות לגבי פעולת החבלה שהיתה באותו בוקר בכלי ההנדסה של צה"ל: "זה לא פוגע במאבק. אני לא מוכן לגנות דברים כאלו, למרות שאני לא עושה אותם. נגד הטרנספר של שרון יש מקום גם למעשים כאלו".

תנופת בנייה
השיחה עם קדמון מתקיימת תוך כדי נסיעה לכיוון המלון בנווה דקלים. המלון, שבו שררה עזובה מוחלטת בשנות המלחמה האחרונות, מתעורר בימים אלו לחיים: כחמש משפחות מאזור גב ההר וחברון נכנסו לדירות, שהוכשרו מחדש למגורים. התנאים עדיין לא מזהירים: קדמון בא לעזור להם עכשיו להתחבר לחשמל, וגם המים עוד לא ממש זורמים.

ילדים מתרוצצים כעת בין המדרגות, וחבלי הכביסה מלאים שוב. "זה הכיוון האקטיבי של המאבק", מצביע עליהם קדמון בסיפוק. בנסיעה חזרה לכפר דרום, הוא מספר על המכתב לחיילים שהפיצה לאחרונה מזכירות היישוב: "המזכירות אמרה שכל חייל שיקבל צו מילואים ידע מה לעשות".

מה הוא ידע לעשות?
"אם הייתי מקבל מכתב, הייתי אומר לכל החיילים בפלוגה שלי ולכל הקרובים שלי שאסור להם להתגייס ולהשתתף בפשע הזה. מי שרוצה יכול גם לעשות את עצמו חולה".

לא בכדי נבחר עז קדמון לפתוח את כתבת הפרופיל על כפר דרום נכון ליום העצמאות תשס"ה. התהפוכות והמשברים שעבר היישוב מאז נוסד לראשונה, לפני 75 שנה, מעניקים גיבוי בכל פעם מחדש למושג 'נחישות' כשם נרדף למקום.

80 יום לפני התאריך שננקב לגירוש, בכפר דרום ממשיכים בתנופה כאילו שרון הוא רק זבוב טורדני: כל החקלאים שותלים ומכשירים קרקעות לקראת העונה הבאה. כעשר משפחות הרחיבו ושיפצו את בתיהן, והתכניות לבניית 20 יחידות דיור נוספות כבר קיימות.

מאז תחילת המלחמה האחרונה הכפיל היישוב את עצמו מ-35 משפחות לכמעט 80. בשבועות האחרונים בלבד הצטרפו ליישוב 20 משפחות חדשות, המתגוררות בקרוונים, ו-10 משפחות נוספות מחכות בתור. בין המצטרפים החדשים: ח"כ אורי אריאל, דובר 'חומת מגן' נועם לבנת ובתו הנשואה, ואבי מעוז, לשעבר מנכ"ל משרד השיכון. שטח הקרקעות של היישוב הוכפל בארבע השנים האחרונות פי חמישה(!), בין השאר על-ידי רכישת קרקעות מערבים. ביום העצמאות ייחנך בית הכנסת החדש והמפואר, שישמש מרכז רוחני של היישוב.

מלבד ההתרחבות הצפויה, ניתן למצוא בכפר דרום תלמוד תורה ובית ספר לבנות המונים 110 תלמידים, שהוקמו בעקבות הפיגוע באוטובוס הילדים בתשס"א. גם ישיבה גבוהה הוקמה שם באלול האחרון, וכולל המונה 35 אברכים. במקום פועלת גם 'מדרשת התורה והארץ' ו'מכון התורה והארץ', העוסק בחקר המצוות התלויות בארץ. כמו כן ממוקם ביישוב מפעל 'עלי קטיף' לייצור ירקות ללא תולעים.

בית הכנסת החדש, שבנייתו התעכבה 10 שנים עקב בעיות תקציב, ייחנך כאמור ביום העצמאות וייקרא על שם הרוגי כפר דרום מתש"ח ועד היום. דווקא לאור המצב, החליטו התושבים להתגייס ולהשקיע מכספם למען סיום הבנייה. בטקס ישתתף גם אברהם דיאמנט, שהיה מפקד כפר דרום בקרב בתש"ח ושומר עד היום על קשר אמיץ עם היישוב.

היסטוריה של נחישות
דובר היישוב, אשר מבצרי, מדגיש את סמליותו ההיסטורית של כפר דרום לחזרתו של עם ישראל אל המקום שממנו גורש. הכפר היה קיים כבר בתקופת התלמוד, אך חידוש היישוב היהודי בו התרחש לפני כ-75 שנה, על-ידי הפרדסן טוביה מילר, שקנה כ-260 דונם של פרדס סמוך לדיר אל-בלאח – שיבוש של כפר דרום. בפרעות תרצ"ו ותרצ"ט נהרס הפרדס וננטש.

המקום נרכש על-ידי קק"ל, ובמוצאי יום הכיפורים תש"ז יושב על-ידי גרעין דתי במסגרת הקמת י"א הנקודות בנגב. במלחמת העצמאות התנהלה בכפר דרום מערכת גבורה של קומץ לוחמים מול הצבא המצרי, שנמשכה שלושה חודשים. עמידתם הנחושה הקנתה למדינת ישראל הצעירה את היכולת להתארגן כדי להגן על מרכז הארץ.

לימים העריך משה נצר, מפקד הגדוד השני של הפלמ"ח, את עמידתם של אנשי כפר דרום, וקבע: "ידענו שאם לא תעמוד כפר דרום והאויב יגיע ליד מרדכי, תל אביב בסכנה. רק ההיסטוריה תדע להעריך נכונה את תרומתה של כפר דרום למלחמת הקוממיות".

הלוחמים פונו בהוראת המטכ"ל, והמקום נכבש על-ידי הצבא המצרי. לאחר מלחמת ששת הימים הוקמה היאחזות נח"ל כפר דרום, ולאחר מלחמת יום כיפור אוזרח המקום על-ידי תושבי גוש קטיף, אך היה עדיין בגדר בסיס מעבר.

בתש"ן עלה גרעין הקבע, שמנה אז כ-12 משפחות. היישוב סבל מהתקפות בלתי פוסקות: בשנים הראשונות נרצחו שלושה מתושביו: רב הישוב, הרב שמעון בירן, דורון שורשן שנרצח בדרכו מהחממות ואפי איובי שנרצח באזור יהודה כנהגו של הרב חיים דרוקמן.

בחשוון תשס"א ספג היישוב מהלומה קשה, שהכתה את העולם כולו בתדהמה: בפיגוע באוטובוס הילדים נרצחו מירי אמיתי וגבי ביטון תושבי הישוב, ונפצעו שבעה, בהם שלושת ילדי משפחת כהן שרגליהם נקטעו. תגובתו של היישוב לכל אירוע כזה היא תוספת קליטה ובנייה.

על רקע תכניות הגירוש התשובה הזו רק מתחזקת: "אנשים השקיעו כספם בבנייה, וזה לא קל, אבל בדרך זו אנו מבטאים את הנחישות לעשות הכל כדי להישאר פה", אומר מבצרי. "אם שרון מגייס את הכלל לצורך האינטרסים האישיים שלו, אנחנו נותנים תשובה הפוכה: התושבים מקריבים מרכושם הפרטי למען הכלל. זה מה שטוב עכשיו לעם ישראל".

אגב כך מזכיר מבצרי גם את עניין הערבות ההדדית: לדבריו, הממשלה מתחילה 'לסגור ברזים', והמצב הזה עלול להחמיר. כרגע מתבטא הדבר במיוחד בבית הספר: תקציב החינוך מפסיק לזרום, וההורים צריכים לשאת בנטל כבד. מבצרי חושש כי בהמשך יפגע הדבר גם במלגות לאברכים ובשאר הפעילויות השוטפות של היישוב, ולבסוף גם באספקת החשמל. הוא קורא לציבור להתגייס למען המשך תפקודו של בית הספר, שהוקם ביוזמת ראש הממשלה דאז אהוד ברק, ומציג הצלחות לימודיות וחינוכיות רבות.

החיילים השתכנעו
העבודות האחרונות לקראת חנוכת בית הכנסת נמשכות, וברחבת הכניסה אני פוגשת שלושה חיילי גבעתי המשרתים בכפר דרום. כולם מלאי אהבה לתושבים ומציינים את היחס החם שלו הם זוכים. השיחה בינינו מתגלגלת בעקבות התעניינות השלושה, היכן ניתן להשיג את הצמידים הכתומים של גוש קטיף. "ביקשנו כבר מהמפקד, אבל הוא אמר שאין לו", הם אומרים.

אחד החיילים, מאור, מספר על השינוי שחל בו: "לפני שהגעתי לכאן, אמרתי לעצמי: למה צריך את המקום הזה, עם כל הפיגועים והערבים, יאללה לצאת משם. עכשיו, כשאני רואה את הבתים והאנשים, אני חושב שאסור לעזוב את המקום הזה. אנחנו עומדים כל הלילה בשמירה", הוא מתאר, "לא מתקלחים ולא ישנים. עומדים שלוש שעות בקור. לפעמים אני חושב: למה לי לעמוד בקור הזה רק בגלל שמישהו רוצה לגור פה? אבל מצד שני – זו הציונות שלנו. זה מחזק את עם ישראל".
הם מעריכים כי כ-150 חיילים מהגדוד שלהם יסרבו לפקודת הפינוי, ואחרים יוציאו גימ"לים. "אף אחד פה לא בעד הפינוי", אומר אחד מהם. "אם אני צריך לעמוד מול משפחה ולהוציא אותה – אני מסרב". הוא מספר גם שהמפקדים יודעים על כוונות הסירוב, ולכן יצא עונש מטכ"לי העומד על 56 ימים בכלא למי שיסרב.

החיילים חוזרים למוצב, ולבית הכנסת מגיע רב היישוב, הרב אברהם יעקב שרייבר. הרב שרייבר הוא אדם עדין ונחבא אל הכלים, שמסרב אפילו להצטלם. הוא הגיע לראשונה לכפר דרום כאברך בישיבת מרכז הרב, לאחר רצח הרב שמעון בירן. לאחר שנה חזר לירושלים. בעקבות הרצח של אפי איובי החליטו הרב ומשפחתו לחזור לכפר דרום לצמיתות, ולאחר זמן קצר התמנה לרב היישוב. כיום הוא עומד גם בראש הישיבה הגבוהה, המונה כ-15 בחורים בשיעור א'.

"זו זכות בשבילי לגור כאן", הוא אומר. את הנחישות הוא מרגיש מכל אבן ביישוב: "יש פה אנשים עם עוצמות אמונה גדולות. הם הקריבו בחיים האישיים בצורה שלא תתואר, והוכיחו שהאמונה איננה מן השפה ולחוץ". את מדיניות הבנייה הוא סומך על דברי גדולים: "הגר"א אומר שהרחבה והחרבה הן אותן אותיות בשינוי הסדר. כשיש סכנת החרבה, צריך ליצור הרחבה בכל המובנים".

הרב שרייבר מספר על רוח האמונה של חיי הישוב, החל בבית הספר, שבו מתרוצצים הילדים בשמחת חיים אחרי לילות ארוכים של פצמ"רים, חלקם בני משפחות שכולות, וכלה במערך שיעורי התורה הרחב, שכולם משדרים אמונה בצדקת הדרך. "בדמייך חיי מתקיים כאן פשוטו כמשמעו. מתוך כל הייסורים רק נבנינו והתחזקנו".

כשמגיעים לפרק המעשי במאבק, אומר הרב כי אין להרחיב על כך מעל דפי העיתון. עם זאת, הוא רואה בקליטה של מסות אנשים ליישוב צעד מבורך, ואומר כי היישוב נכון לבצע זאת. על תכנית ניצנים לא מדברים פה, הוא קובע: "זו תכנית שטובה לקליטת עולים מחו"ל או למי שנקעה נפשו מהעיר ורוצה לצאת לחיק הטבע. אנשים פה מתרכזים בשאלה איך להשאיר את גוש קטיף בידיהם, והדיבורים על ניצנים לא עוזרים לכך".

על סירוב פקודה אומר הרב שרייבר בפשטות כי הוא נשמע לפסקיו של הרב שפירא, כגדול הפוסקים בציבור הדתי.

ביום העצמאות יאמרו הלל בבית הכנסת של כפר דרום?
"בהחלט נאמר הלל", הוא משיב. "אמנם המציאות השתנתה, לא מפטירין כדאשתקד. ההנהגה גורמת לזיקה ליהדות להיחלש, ולצה"ל לעקור יהודים במקום לכבוש את ארץ ישראל. אדרבה, תפקידנו מתעצם – למלא בתוכן את מה שנקרא מדינת ישראל, לגדל דור שינהל אותה טוב יותר, לא מתוך אינטרסים יצריים אלא לטובת עם ישראל, מתוך נאמנות לתורה ומצוות".

מפעל פורח
חיי הרוח וחיי המעשה דרים בכפיפה אחת בכפר דרום: במפעל 'עלי קטיף' נמשכת העבודה במרץ: באולם הייצור הענק נארזים עלי החסה בניילונים, לאחר שטיפתם. בשעה זו יושבים חלק מהעובדים לארוחת הצהריים ואחרים ממשיכים במשמרתם. בחדרו של אליעזר בראט, העומד בראש המפעל, מתקיימות פגישות עבודה מסביב לשעון. המפעל מעסיק כ-200 עובדים, רובם יהודים תושבי הדרום ומיעוטם עובדים זרים. מלבד ירקות העלים הרגילים משווק המפעל גם פסי ייצור של ירקות מצוננים וירקות חתוכים. בין הלקוחות הגדולים שלהם ניתן למנות את 'תנובה', 'שופר-סל', 'קו אופ צפון' ו'ברגר קינג', וכן מיועד חלק מהסחורה לייצוא.

בראט, דמות מרכזית בכפר דרום, נוטה לשמור על שתיקה תקשורתית. המבחנים בפתח, הוא אומר, גורמים לו לחרוג הפעם ממנהגו. הוא נותן את תשובתם של החקלאים לאריק שרון: "עשרות החקלאים שעובדים בשבילנו ממשיכים לשתול כרגיל. רק מאז פסח נשתלו כמאה דונם חממות בשביל המפעל. כל החקלאים שלנו מביעים חשש, וכולם ממשיכים לשתול. כשהם באים להתייעץ איתנו אנחנו אומרים: 'תמשיכו, אנחנו נקנה מכם את כל התוצרת'".

בראט קובע כי מי ששותל היום לוף יקטוף אותו ככרתי לראש השנה, ומי ששותל היום סלרי יקטוף אותו גם אחרי 'התאריך הקובע'. "זה מסוג הגזרות שאסור להן ואינן יכולות להתקיים", הוא אומר. "שפכנו הרבה דם, יזע ודמעות על המקום", הוא רומז למחיר האישי ששילם בעצמו: אשתו חנה נפצעה בפיגוע ירי לפני כשנתיים, ושותקה ברגליה.

גם ב'עלי קטיף', שאותו הוא מטפח כמעט 20 שנה, הוא נאלץ לשלם מחירים דרך קבע: בארבע השנים וחצי האחרונות עבד המפעל בתנאי מלחמה, ושיווק כאילו עסקים כרגיל. "הלקוח שלנו בתל אביב לא רוצה לדעת כמה קשה כאן ומה האילוצים שלנו". עובדים ונהגי משאיות הובלה שנאלצו לחכות במחסומים קיבלו בכל פעם פיצויים מהמפעל על השעות האבודות.

כשרק החלה המלחמה, הותקנה מערכת קירור בשווי מיליוני דולרים במפעל. בעקבות תקלה שאירעה במערכת הוזעקו טכנאים לתיקון. בעל החברה הודיע לבראט כי לא ישלח את עובדיו למקום מסוכן שכזה. אי תיקונה של התקלה גרם לנזק כספי עצום למפעל, ומאז הוקם צוות אחזקה פנימי, כדי לא להסתמך על אנשים מבחוץ.

"יכולנו לכתוב ספר על כל האילוצים שעברנו", אומר בראט. "ולמרות הכל הצלחנו להתקדם ולהתפתח כלכלית. מצדנו אין אפילו הווא אמינא להתארגן אחרת בעקבות המצב. מובן שאנו גם מחויבים להמשיך לספק את הסחורה ללקוחות בכל מצב ובכל מחיר".

"נשבית את המדינה"
וממנהל המפעל, עובר בראט לדבר בכובע של תושב כפר דרום, בנחישות האופיינית. ראשית, הוא מסביר, גם מתוך ראיית המציאות הוא אינו חושש מהבאות: "בפועל, אין שום התארגנות מעשית להגליית יהודים. יש ערכות שפתונים וקרם שיזוף לשוטרים, אבל אין פתרונות למשפחה ולפרט. הם הרי לא הקצו דונם אחד לחקלאי שיוכל לשתול בחוץ. לא נבנה בית אחד, אין תשתית לקרוון אחד. צריך לומר את הדברים, וכל זאת כשאנו 80 יום לפני תאריך היעד. אישית", הוא מציין "לא קיבלתי אף פנייה לגבי המפעל שלי, ולא שאני מחכה לכזו", הוא מחייך.

מה דעתך על המגעים לגבי תכנית ניצנים?
"רע מאוד. ניצנים זה מקום רע, מקום של חול. אני לא צריך לחשוף את הילדים שלי לכל הפסטיבלים שם בקיץ. אני גם לא עוסק בזה בכלל, זה לא רלוונטי ואין על מה לשאול אותי בנושא". לדבריו, זו הדעה גם בגוש קטיף כולו, מלבד מיעוט שבמיעוט.

בראט מעורה היטב בתכניות הפעולה לקראת המאבק. הוא משרטט את תכנית שלושת המעגלים: בתוך גוש קטיף, מבצע מכפיל 5, כלומר הבאת כמות אנשים שתעמוד ביחס 1:5 לכוחות הביטחון. במעגל השני יחסמו אנשים את הגדרות סביב הגוש, באופן שלא יתאפשר מעבר משאיות וכלי רכב בכל מחיר, כולל שכיבה על הכבישים. המעגל השלישי יתבצע ברמה הארצית: השבתת המדינה במגוון דרכים. לגבי כפר דרום עצמו, הוא מבטיח הרבה מסירות והקרבה של התושבים, והרבים שיצטרפו אליהם.

"לצערנו, הדרך היחידה להוציא את הדברים מכלל טירוף היא על-ידי הפגנת כוח. בדיוק כמו בנמלים, וכמו שעושה עמיר פרץ בכל פעם שמשהו מפריע לו".

אם יגיע היום והגוש ייחסם – זה ירפה את רוחכם?
"אנחנו לא חיים בסרט, צפוי שזה יקרה. ירפה את רוחנו רק דבר אחד: אם לא יהיו מספיק אנשים שיירתמו למאבק, ואנו משוכנעים שהציבור לא ירפה את רוחנו. אנחנו קוראים לאנשים להיערך, לקחת שבועיים חופש מהעבודה. אלו המילואים שלנו בשנה הקשה הזו".

אתה מקבל את החבלה בכלי ההנדסה של צה"ל כדרך לגיטימית במאבק?
"כל קבלן שמתכוון להיות שותף בפשע הזה צריך לקחת בחשבון את התוצאות, שעלולות להיות גם כאלו". בראט תומך גם בסירוב פקודה, אם כי לדעתו המושג עצמו אינו מדויק: "ראשית, זהו כלי הכרחי במאבק. שנית, כיוון שמדובר במעשה לא חוקי, לפי החוק אסור לציית לו, לכן אין פה סירוב. האם יש מישהו בעולם שיכול לקחת את ביתי, מפעל חיי והשורשים שהכיתי כאן בדם, ולומר לי שזה מעשה חוקי?" שואל בראט בכאב.

המסר המרכזי שהוא מבקש להעביר הוא הצורך בשידור נחרצות: "אם נהיה מספיק נחרצים, וידעו שאנחנו הולכים להילחם, לא ישחקו איתנו. אם נהיה מסכנים – יבזו אותנו".

בית עם נסים
לא הרחק מהמפעל שוכן ביתה החדש של משפחת בראט. הבית היפהפה בולט בגודלו ובממדיו המיוחדים, שהותאמו לצורך תפקודה של חנה בבית, על כיסא גלגלים. חנה מקבלת אותי במאור פנים, ועל הרצפה זוחל עמיחי ישראל הבלונדי בן השנה, שנולד ביום שבו הכריז שרון על תכנית העקירה. כשעמיחי ישראל נולד עוררה לידתו גלי התרגשות בציבור, בעקבות אומץ לבה של האם המשותקת ללדת ילד. חנה מראה לי קלסר מלא בברכות שהתקבלו בביתם מאנשים לא מוכרים, ואת גיליון 'ידיעות אחרונות' שבו מופיעה בכותרת הראשית תכנית שרון, ומתחתיה תמונתו של עמיחי ישראל, כ"תשובה לטרור" של חנה בראט.

איך את מתמודדת עם גידול שמונה ילדים וניהול משק הבית?
"הקב"ה עוזר. אחריו – בני המשפחה. גם הבית שתוכנן היטב מוכיח את עצמו ומקל על החיים. יש לי עוד שליחים טובים שהקב"ה שלח לי. אני מחנכת את החשיבה שלי לשים לב לדברים החשובים: איך להתייחס לילדים, לתת להם תשומת לב, ופחות לדברים השוליים, שהם הדברים שמפריעים לי טכנית".
לגבי מחשבות על הגירוש המיועד, היא עונה תוך כדי הצבעה על לוח קיר: "יש לנו לוח ספירת העומר, אין לנו לוח ספירה לאחור". אל בית משפחת בראט מגיעים מבקרים רבים שחנה מספרת להם את סיפורה ומסבירה להם על חשיבות העמידה בכפר דרום. היא מראה להם את הספרים שהיו במכוניתם כשירו עליהם, ואת החורים שיצרו הכדורים.

לאחר מכן היא שולפת מקופסה את הגופייה של הבת הקטנה מאותו פיגוע, ספוגה בדם ומחוררת אף היא מכדור. באותה קופסה היא גם שומרת רסיסי פצמ"רים שנחתו בביתה. "ואף על פי כן אנו מרגישים פה תחת כנפי השכינה", היא אומרת בשלווה. "רק מהנסים שראינו בבית הזה במשך שנה..." היא מצביעה על חלון המטבח, הגג, חדר הילדים – בכל המקומות האלו נפלו רסיסי פגזים או פגיעות ישירות. גם קירות המחסן וחלונות הרכב ספגו רסיסים, וזאת מלבד האירועים בבית הישן והפיגוע שבו נפצעה. "אז אי אפשר להתכחש לכך שה' נמצא איתנו כאן", היא מסכמת.

כל מה שעברתם לא גורם להרהורי כפירה לגבי המגורים בכפר דרום?
"ביום שבו חזרתי מתל השומר, ישבנו עם הילדים ושאלנו איפה הם רוצים שנבנה את הבית החדש. התשובה היתה חד-משמעית. אף אחד לא גמגם: כפר דרום. זה שלנו ואנחנו צריכים להיות כאן".
מה תעשה משפחת בראט ביום שבו ידפקו החיילים בדלת?
"אנחנו לא ננהג באלימות, אבל בכלל לא יהיה קל להוציא אותנו מפה", היא מבטיחה.

עלייה בלתי לגאלית
נשים אמיצות לא חסרות בכפר דרום. שכנתה של חנה בראט היא ימימה איובי-כהן, מהגרעין המייסד של הישוב. גם מסכת חייה קשורה בדם למקום. בשעת צהריים זו משחקים הילדים בסלון וימימה מכינה ארוחת צהריים. שבעת הילדים שבביתה אינם שייכים לאב אחד: חמשת הגדולים נולדו מנישואיה הראשונים לאפי איובי, שנרצח לפני 11 שנים.

היא החליטה להישאר בכפר דרום עם הילדים: "זו ההמשכיות של אפי, להמשיך את החלום שלו. יחד עם זה היתה חשובה לי בריאותם הנפשית של הילדים, והמדד שלי היה השמחה: ראיתי שלמרות האבדן הם שמחים, מביאים חברים וטוב להם פה. גם התושבים עזרו לי מאוד, ואני לא יודעת איפה עוד הייתי מוצאת חבורה כזו". לאחר חמש וחצי שנות אלמנות, נישאה בשנית ליוסי כהן, ולבני הזוג נולדו שני ילדים נוספים. "הילדים הגדולים שלי צריכים להרגיש שהם חלק מהעשייה למען גוש קטיף", היא מספרת על התמודדותם עם המצב. "הם לא מרשים להעלות על דל שפתינו מה יקרה אם יהיה פינוי. כרגע אנחנו פה, ונעשה הכל כדי להישאר".

היא מספרת על שלומיאליות הגובלת בחוסר רגישות בוטה מצד פקידוניו של יונתן בשיא: "קיבלנו מכתב שממוען לי ולאבא של בעלי. המכתב הראשון שקיבלנו יועד לאפי הי"ד, והודיע לו כי הוא מיועד להתפנות. אבל כל עוד רק שולחים לנו מכתבים – זה בסדר, אנחנו ממשיכים כרגיל".

בפאתי היישוב ממוקמת שכונת הקרוונים. חמישה כוכבים זה לא, אבל נראה שהתושבים החדשים לא חיפשו פה בית מלון. בקרוונים הללו התמקמו המשפחות החדשות שנקלטו למגורי קבע ביישוב בשבועות האחרונים. אחת המשפחות היא משפחת תאנה. יוסף ונחמה הם זוג צעיר, שהגיעו לכאן עם יסכה בת החצי שנה, כי זה היה הדבר הכי טבעי בעיניהם לעשות עכשיו. הם הגיעו מבית וגן. יוסף הוא אברך בישיבת 'הר המור' ונחמה לומדת בתכנית ההוראה של מדרשת הרובע. "כשרוצים לעקור, הדבר הכי טבעי זה לחזק את הקשר למקום", מסבירה נחמה.

הבחירה בכפר דרום נפלה די במקרה, אך בדיעבד הם מרוצים מאוד, כיוון ששניהם חשים הזדהות עם הקו האקטיביסטי של היישוב: "המטרה פה היא להביא כמה שיותר אנשים, אפילו שיגורו באוהלים, וזה נראה לנו נכון מאוד". הם עצמם הגיעו באישון לילה: הצבא לא מאפשר למשאיות הובלה להיכנס ליישובים, אך אביה של נחמה העביר אותם ברכבו הגדול. כשנכנסו, החיילים כנראה היו עייפים מכדי להבחין במשהו חשוד. רק ביציאה נשאל האב מה העביר ברכב, אך התכולה כבר רוקנה בקרוון. מסתבר שחיידק הנחישות של כפר דרום מדביק גם את החדשים, ותרופת הנגד טרם נמצאה, אפילו לא במשרדה של ציפי לבני.