בשבע 142: לוחמי עציון ומגיני ציון

גוש עציון שימש למעשה כמוצב הקדמי בהגנת ירושלים. ואולם משום מה, ספרי ההיסטוריה ומורשת הקרב מתעלמים מכך .

עדי גרסיאל , כ"א בחשון תשמ"ח

אברהם רטנר, אחד ממגני הגוש שנפל בשבי הירדני, שתק במשך חמישים שנה, וכעת מתאר בספר חדש את הלחימה, הנפילה בשבי והשיבה לגוש

חמישים שנה, לא פחות, נצר אברהם רטנר בלבו את קולות המלחמה, ריח אבק השרפה והגופות. רטנר, מלוחמי עין צורים שבגוש עציון, נפל בשבי הלגיון ושוחרר כעבור תשעה חודשים.

לפני שבע שנים הסכר נפתח והכל התפרץ, מספרת דרורה אשתו. את הדחיפה קיבל רטנר כשקרא ראיון ב'מקור ראשון' במלאות 50 שנה למדינת ישראל. הראיון נערך עם רפאל איתן ז"ל, שהיה מפקד מחלקה בקרב סן סימון, ועם יורם קניוק, שהיה חייל באותו קרב.

סן סימון הוא מנזר בשכונת קטמון, שאותו ניסו לכבוש לוחמי הפלמ"ח בשביעי של פסח תש"ח (שבועיים לפני הכרזת העצמאות), באחד הקרבות הקשים של מלחמת השחרור. "הם סיפרו על הלחימה ועל חשיבותו של הקרב להגנת ירושלים", מתרעם רטנר, "אבל לא הזכירו אפילו במילה אחת את תרומתם של לוחמי הגוש, שפעולתם בכביש ירושלים-חברון מנעה הבאת תגבורת לכוחות האויב, דבר שגרם למפלתם.

"גם בספר 'הקרב על סן סימון – קרב מופת שהכריע גורל ירושלים', שכתב אריה חשביה, לא מוזכרת תרומתם של לוחמי הגוש להצלחת הקרב. התקשרתי לחשביה ושאלתי אותו מדוע הוא לא הזכיר את חלקו של גוש עציון. הוא נדהם משאלתי וביקש שאסביר למה כוונתי. סיפרתי לו את מה שידוע לי על מה שעשינו. תשובתו היתה שהוא לא ידע על כך דבר. זה מה שדרבן אותי לחקור ולכתוב על הנושא".

הקו הקדמי של ירושלים
רטנר, שזוכר עד היום בצורה חדה את אירועי אותם ימים, כולל מהלכי כל אחד מהקרבות ("דני מט עמד כאן, בעמדה הקדמית עם המקלע, ואני שני מטר מעליו, יורה מעל לראש שלו"), החל לרשום על פתקים את זיכרונותיו. הוא נבר בארכיונים, קרא את הספרים הרבים שפורסמו על נפילת הגוש, כולל ספר זיכרונות של אחד ממפקדי הלגיון, ושוחח עם היסטוריונים ולוחמים ותיקים. לעתים התעורר באמצע הלילה, קם והוסיף הערה לאחד מהפתקים, וחזר לישון.
התוצאה: הספר 'גוש עציון, עמדה קדמית של ירושלים', היוצא השבוע.
שמו של הספר כבר מעיד על החידוש העיקרי שבו: גוש עציון, לטענת רטנר, שימש למעשה כמוצב של ירושלים לכל דבר. מסמכים ועדויות שאסף במהלך עבודתו על הספר מעידים, לדבריו, שגוש קטיף בעצם 'שכב על הגדר' למען ירושלים.

אתה טוען למעשה שהגוש הוקרב כדי להציל את ירושלים. איזה הוכחות יש לך לטענה חמורה כל-כך?
"אני מסתמך בין השאר על מברקים ששלח דוד שאלתיאל, מפקד אזור ירושלים. בסוף מרץ 48' קיבל שאלתיאל משימה בלתי אפשרית: להגן על ירושלים ועל יישובי הסביבה. היו לו כאלפיים לוחמים וכ-700 כלי נשק, כולל אקדחים. ב-27 באותו חודש הוא שלח מברק סודי לבן גוריון, ובו כתב: 'מחובתי להודיע לכם שאם לא נפנה את המקומות המנותקים ואם לא תשלחו הנה גם תגבורת... לא תחזיק ירושלים מעמד עד ה-15 במאי (תום המנדט הבריטי)'.

"בשישי לאפריל אותה שנה קיבלנו פקודה לתפוס מכונית ערבית. זה היה הרגע שבו הפך הגוש למוצב של ירושלים. כתוצאה מפעולה זו נכנסנו למסלול התנגשות עם הלגיון הערבי. יש כאן דבר מוזר: שבוע לפני כן שאלתיאל מתלונן שאין אפשרות אפילו להגן על גוש עציון, והנה עכשיו הוא שולח אותו ליוזמות התקפיות. זה לא הגיוני, אלא אם כן 'התחלף לו הדיסקט' והוא החליט להפוך אותנו לכוח התוקף של כל אזור ירושלים.

"גם במסיבה שנערכה שנה מאוחר יותר, לכבוד החזרה מהשבי, אמרו שאלתיאל ובן גוריון מפורשת את הדברים. מותר לנו לקבל אותם כפשוטם.
"שאלתיאל אמר: 'אנשי גוש עציון ומגני העיר העתיקה הצילו את ירושלים ומאה אלף יהודיה. המשימה שהוטלה על קומץ המגינים בעיר העתיקה ובגוש עציון היתה לעכב את כוחות האויב מלהתקרב לירושלים. הודות להם נכבשה קטמון והושלם כיבוש ירושלים החדשה... המשימה שהוטלה עליכם היתה הקשה ביותר מאלו שהוטלו על מגני ירושלים'.

"ואילו דוד בן-גוריון אמר באותה המסיבה: 'גם הפעם ירושלים היא נקודת המוקד של המערכה. האויב ידע שאם יכריע את ירושלים, אם בחרב ואם ברעב, יכה מכת מוות את היישוב הקטן. כמעט מהרגע הראשון של החלטת כ"ט בנובמבר החלה הסתערות על ירושלים... אם קיימת היום ירושלים עברית, ומזימתו של האויב הופרה, ומכת המוות לא ניתנה – הרי זה רק הודות לגבורת לוחמי גוש עציון, ותודת ההיסטוריה הישראלית והעם כולו נתונה ללוחמים אלה'".

לוחמים סוג ב'
איך אתה מסביר את ההתעלמות המוחלטת כמעט של ספרי ההיסטוריה מהתרומה המכרעת הזו?
"כי מי שכתב את ההיסטוריה היו אנשי תנועת העבודה. לנו לא היה מי שיטפח את המורשת. היתה אמנם שותפות בין הפועל המזרחי למפא"י, אבל בפועל היינו סוג ב'. אני מניח שאם היינו בפלמ"ח כבר היינו יוצאים עם צל"שים".

הפועל המזרחי היו תמיד מקופחים, טוען רטנר. "זו היתה תקופה שבה דתיים הלכו עם כובעי קסקט ולא עם כיפות. הפנקס הכחול (של הפועל המזרחי) היה תמיד שווה פחות מהפנקס האדום. גם את היישובים הדתיים 'זרקו' באותם ימים למקומות הכי רחוקים והכי מסוכנים".

רטנר: "הסופר אוריאל אופק ז"ל כתב ששלושת החודשים שבהם היה בגוש עציון שינו את חייו. אני מסכים עם דבריו. אני חייתי בגוש יותר משנה וחצי, והתקופה הזו, הלחימה והשבי, שינו את חיי ומשפיעים עליהם מאז ועד היום. מאז ראיתי את עצמי כלוחם למען העם והארץ, הן בחיי האזרחיים והן במילואים".

ואכן, עשרות שנים אחר-כך, בימי אוסלו, הצטרף אברהם רטנר למטה המשותף למען ארץ ישראל והיה אחראי לאיוש צומת סירקין בכניסה לפתח תקווה. במשך שש שנים הוא אף נקרא 'צומת רטנר'. הוא גם הקים שלטייה במשק שלו, שהפיצה את שלטי הענק 'העם עם הגולן'. "אם יהיה שוב איום על הגולן, אל תדאגו – יש לי מלאי", הוא מרגיע.

הוא נולד בליטא בשנת 1927 במשפחה ציונית, שעלתה ארצה בשנת 1934 והשתקעה בתל אביב. אביו, שהיה כובען ופרוון בחו"ל, הפך לשכיר יום בארץ החמה. בשבוע שבו אמור היה הנער אברהם לחגוג את הבר מצווה שלו, הפציצו האיטלקים את תל אביב. מניין ההרוגים היה 175, ובכל זאת המשפחה קיימה חגיגה צנועה עם כמה עוגות, ואברהם קרא בתורה את "זכור את אשר עשה לך עמלק" בפרשת כי תצא.

הוא סיים את בית הספר היסודי ביל"ו, הוסיף שנה לגילו האמיתי, 15 וחצי, והתגייס להגנה ("אמרו לי להגיד שאני בן 17, אבל זה נראה לי יותר מדי, אז אמרתי 16 וחצי"). אחר-כך יצא להכשרה של כשנתיים בקבוצה יבנה (בשנת 1944) והצטרף לגרעין בביריה.

גבורה בגוש
בסוף 1946 הגיע לעין צורים. כל חברי הקבוצה היו רווקים. רטנר: "היה זוג שרצה להתחתן. אמרנו להם שאי אפשר, כי לא ייתכן לתת חדר רק לשני אנשים. אז הם הציעו לגור במערה... בסוף הם עזבו".
המתח הביטחוני באזור החל מתקופת החגים תש"ז (ספטמבר 1947). ערב החלטת האו"ם, למרות הציפייה הדרוכה, כבר היה לרטנר חשש עמום. למחרת, כשחבריו עוד חוגגים, הוא לקח פח צבע אדום, הלך לסלע הקיצוני ביותר במזרח היישוב וכתב שם "גבול המדינה היהודית". "הבנתי כבר אז שאיפה שיש יישוב יהודי, שם תהיה המדינה היהודית", הוא אומר.

אחרי שערבים עלו על אוטובוס יהודי ושדדו את נוסעיו, הבינו אנשי הגוש שעליהם לנסוע בשיירות. בחנוכה תש"ח התבשרו תושבי הגוש שנפלו עשרה אנשים ב'שיירת העשרה', וביניהם חבר עין צורים. הלם נפל על יישובי הגוש. זו היתה המכה הראשונה הקשה של היישובים, והם החלו לבצר אותם.
דני מס (לימים מפקד הל"ה) מונה למפקד הגוש. "בחור משכמו ומעלה", מעיד עליו רטנר. ואכן, החששות התאמתו: בג' בשבט (14 בינואר) החלה מתקפה ערבית של כ-1,500 לוחמים על יישובי הגוש. לחימה עיקשת ויציאה להתקפת נגד שברו את האופנסיבה הערבית, והם נסוגו, מותירים אחריהם נפגעים רבים.

בכל אזור הר חברון ציפו כולם להצלחת ההתקפה להריסת הגוש. אולם במקום זה הם נחלו מפלה וספגו כמאה הרוגים ומספר גדול יותר של פצועים, שמילאו את בתי החולים באזור. אנשי חברון היו מיוזמי ההתקפה והמסיתים העיקריים לה, והם סבלו אבדות רבות ופצועים רבים. חלק היו בני משפחות של נכבדי ערביי חברון, והדבר גרם לתסיסה ולדיכאון בעיר.

אך גם ביהודים הותירה ההתקפה משקעים כבדים. רטנר: "שכבתי באבטחה באותו לילה, וכשהמזרח החל להתבהר שמעתי צעדים והבחנתי במפקד מחלקת הפלמ"ח, אריה טפר. שנינו היינו ספוגי טל, ואז אריה אמר לי: 'לעזאזל הרושם, העיקר החיים'. זה היפוך של הסיסמה הפלמ"חניקית הקלאסית: 'לעזאזל החיים, העיקר הרושם'. אחרי שכדורים שורקים מעליך וחבריך נופלים, אתה מבין את חשיבות החיים".

במשך כל אותה יממה של לחימה שלח עוזי נרקיס, מפקד הגוש שהחליף ימים אחדים קודם לכן את דני מס, שמונה מברקים בהולים למפקדיו בפלמ"ח. לימים הסביר נרקיס את הפאניקה: "חששתי שהערבים יחדשו את ההתקפה למחרת היום. היינו חסרים תחמושת, מצברים למכשירי קשר ופלזמה לפצועים. דרשתי ממפקדת ירושלים ומהמטכ"ל לשלוח תגבורת".

לאור הידיעות שהגיעו מהגוש על ממדי הכוח התוקף ובגלל מבול המברקים ששלח נרקיס, הגיעו למסקנה בפיקוד במחוז ירושלים שצריך לשלוח לגוש במהירות האפשרית תגבורת. על המחלקה שנשלחה באותו לילה התנדב לפקד דני מס, שהכיר מקרוב את המצוקה של יישובי גוש עציון. מחלקת הל"ה יצאה לדרך שממנה לא שבה.

על סיפור הגבורה של אנשי המחלקה, שנלחמו עד הכדור האחרון, חונכו דורות. "יש מגמה של היסטוריונים שונים לנפץ מיתוסים", אומר רטנר. "הם משתמשים בביקורת על מחדלים שמצאו במקורות התקופה. גם בספר שלי ישנה ביקורת על דברים שלא נעשו, או שיכלו להיעשות אחרת. במלחמת השחרור היו לא מעט פאשלות. אולם אין זה צריך לפגוע במלחמת הגבורה של הל"ה".

הוקרבו למען ירושלים
התרומה המשמעותית ביותר של הגוש, אומר רטנר, היתה בקרב על מנזר סן סימון בשביעי של פסח תש"ח. הפלמ"ח אמנם כבש את המנזר לילה קודם לכן, אך נכנס למלכודות אש של כוחות עיראקיים ומשוריינים של הלגיון, שהמודיעין לא התריע על קיומם.

למפקד הגוש נשלחה פקודה במברק בהול ממפקדת מחוז ירושלים בשעה 07:40: "חסום מיד את הכביש בכל האמצעים שבידך". מצב הפלמ"ח במנזר היה כה קשה עד שהם החליטו לסגת, ואת הפצועים קשה (16 במספר) למלכד כך שלא יפלו חיים בידי הערבים.

רטנר: "כשהמברק הגיע, בשעה 11:00 כתוצאת מבעיות תקשורת, סיימנו להתפלל ועמדנו בחדר האוכל, מחכים לקידוש. מיד קפצנו לתוך האוברולים, לקחנו את הרובים ויצאנו. שמתי לב שפתאום הביאו לנו 500 כדורים לכל 'סטן'. תמיד היו נותנים 20 או 30 כדורים. אז הבנתי שהמצב רציני. הנשק הכי כבד היה מקלע שהופקד בידיו של דני מט, לימים אלוף בצה"ל".

20 הלוחמים תפסו עמדה השולטת על כביש חברון-ירושלים. בשעה שתיים בצהריים הבחין התצפיתן הצפוני בשיירת מכוניות שהתקרבה מצד צפון, מכיוון ירושלים. השיירה מנתה 17 משאיות ו-4 אוטובוסים. כלי הרכב היו ריקים מנוסעים ונועדו להבאת תגבורות ערביות מאזור חברון. המקלענים פתחו באש מדויקת ופגעו במכוניות. השיירה נעצרה, הנהגים קפצו מהמכוניות וברחו. נהג האוטובוס האחרון, למרות האש הכבדה שהומטרה עליו משני מקלעים ומהרובים, הצליח לסובב את האוטובוס ולהתחמק, כשהאוטובוס נקוב בכדורים, חזרה לכיוון ירושלים.

בדיעבד, אומר רטנר, התברר שזו היתה אצבע אלוקים, כיוון שהנהג הגיע חזרה לירושלים וסיפר למפקד הכוחות הערבים שכפר עציון יוצא להתקפה על ירושלים, מה שהיה כמובן דמיון מזרחי. אלא שהמפקד ראה את האוטובוס נקוב הכדורים וקנה את הסיפור. הוא שלח מיד את שלושת המשוריינים, שעד אז לחמו בסן סימון, לתקוף את גוש עציון. נוסף לכך הוא הזעיק את כוחות השריון שהיו מוצבים בחברון, שיצטרפו גם הם להתקפה על הגוש. המשוריינים ניהלו קרב ארוך עם לוחמי הגוש, שנמשך עד ירידת הערפל לקראת ערב. איש מאנשי הגוש, שהתמקמו היטב, לא נפגע.

רטנר: "אף שיירה לא עברה ולא הביאה תגבורת לתוקפים הערבים בשעות הגורליות בקרב סן סימון! כמו כן ריתקנו אלינו את שלושת המשוריינים נושאי התותח, שהשתתפו עוד בשעה 14:00 בהתקפה האחרונה על סן סימון. בנוסף להם משכנו אלינו גם את ארבעת המשוריינים נושאי התותח שהיו מוצבים בחברון. הם הפגיזו אותנו ולא הצטרפו לתוקפים בקטמון".

בינתיים החלו הערבים בסן סימון לסגת, כשראו שהמשוריינים אינם מגינים עליהם, ולמעשה לעת ערב הם נטשו כליל את אזור המנזר. עם תום הקרב בסן סימון עמד מניין ההרוגים היהודיים על 21 לוחמים.

ספרי תורה בשבי
רטנר: "כשחזרנו לעין צורים אחרי הפעולה, נמסר לנו שהגיע שדר ממפקד מחוז ירושלים שמשבח את הפעולה שביצענו, ובסיומו מופיע המשפט: 'יישר כוחכם, הצלתם את ירושלים'. צריך להבין שאם הם היו מצליחים למלא את האוטובוסים, נניח ב-50 איש כל אחד, היו מגיעים לירושלים עוד אלף לוחמים ערבים. לא היו כוחות לעצור אותם. הם היו נבלמים אולי בחומות העיר העתיקה".

אלא שהעזרה שהושיט גוש עציון למערכה על ירושלים הביאה עליו את חורבנו. הלגיון הבין שהמפתח לעיר הקודש עובר בגוש עציון, וקיבל החלטה לכבוש אותו. ואכן, בד' באייר, יום לפני הכרזת העצמאות, נפל הגוש ונערך טבח אכזרי במגניו. רק ארבעה מתוך 127 הלוחמים בכפר עציון נותרו בחיים, ובסך הכל נפלו 240 מתיישבים ולוחמים בקרבות על גוש עציון. הנותרים הועלו על משאיות של הלגיון ונלקחו בשבי.

רטנר: "ברגע שהמשאיות עלו על הכביש הראשי, כשאנחנו בהן וחיילי הלגיון עומדים סביבנו, החלה השתוללות: יריות בכמות עצומה ברעש מחריש אוזניים, כשחלק מהחיילים שעל המשאיות מצטרפים לחגיגה ויורים. השיירה נסעה לאט. זאת היתה תהלוכת ניצחון של אויבינו. מסביב היו אלפי ערבים שצעקו 'איטבח אל יהוד' ו'דיר יאסין', כשהיד על הצוואר בתנועת שיסוף.
"הודות לחומת המגן של חיילי הלגיון, שהאספסוף פחד מהם, לא ירו עלינו ועברנו בשלום את הדרך מגוש עציון לחברון. באחד הפיתולים האחרונים של הכביש ראינו את ראש עיריית חברון, ג'בארי, עומד על אבן גבוהה, מלהיב ומסית את ההמון לעשות בנו שפטים. אז ניגש אליו מפקד הלגיון והזהיר אותו שאם אנשי חברון יפגעו בנו, הוא אישית יפתח עליהם באש, וג'בארי יהיה הראשון שיפגע.

"המשאיות המשיכו לנסוע, ונכנסו לתוך חצר המשטרה. פקדו עלינו לרדת, והכניסו אותנו לתוך אולם הכניסה. פקדו על כולנו 'עוקוד' – לשבת. יוסף שלזינגר ואני, שנינו מזוקנים, עמדנו והחזקנו בידינו את ספרי התורה של עין צורים. אמרתי בשקט ליוסף 'תישאר לעמוד'. לא רציתי לחלל את ספרי התורה בישיבה על הארץ.

"הערבים לא ידעו מה לעשות איתנו, והזעיקו את מפקד משטרת חברון, קצין בדרגת קפטן. הוא ניגש אלינו ושאל: 'מה זה?' ורצה להרים את הכותונת של ספר התורה. אמרתי בערבית: 'חרם, הדה כתב דין', כלומר: זה אסור, זה כתב דת. הוא הוריד את ידו וסימן לנו ללכת אחריו.

"הוא הכניס אותנו למשרדו, ושם, על שולחן גדול, הנחתי בזהירות את ספר התורה המפואר שלנו. הורדתי את הכותונת, פתחתי את האבנט, גוללתי את ספר התורה והראיתי לו שני טורים כתובים. הוא אמר בערבית 'בסדר'. הוא פקד על אחד החיילים להביא מיד שני כיסאות עבורנו, נושאי ספרי התורה. שמרנו על כבוד התורה, היינו היחידים שישבו על כיסאות עם ספרי התורה בידינו. ניצחנו את שובינו ניצחון ראשון, בשמירה על כבוד התורה.

"לאחר שנים חשבתי על החוצפה שהיתה לי, שבוי שלאחר כניעה שמונע ממפקד המשטרה לגעת בספר התורה. הרי יכולתי לשלם על המעשה הזה בחיי. אולם ספר התורה שהיה בידי נתן לי את האומץ לשמור על כבוד התורה גם בשבי, מבלי לחשוב על התוצאות".

בהמשך הועברו השבויים למחנה אום אל-ג'מאל בירדן. רטנר לקח על עצמו תפקיד לא פשוט במחנה שבויים: אחראי על חלוקת המזון.

מה הלקח שלך מתקופת השבי?
"שהכי חשוב להיות בני אדם. היינו ערב רב של דתיים ושמוצניקים, אנשי פלמ"ח ועוד, וכולנו הוכנסו לתוך סיר הלחץ של השבי. ולמרות זאת, גם בתנאים הקשים האלה, כמעט לא היו מקרים חריגים. אנשים התעלו על עצמם, וכך הצלחנו להשיג שליטה במצבנו".

הכבשים של אריק
אחרי השחרור שב רטנר לבית הוריו. "כשיצאתי לגוש היה לאבא שיער חום. כשחזרתי הוא הלבין כולו". אחר-כך התחתן ועבר למושב נחלים. מאז הוא שם, כבר יותר מ-50 שנה. לפרנסתו עבד בהדרכה חקלאית במשרד החקלאות, ובמקביל החזיק משק ובו בין השאר כבשים. את המשק החזיקו רטנר ואשתו, שני בניו ובתו. פועל זר לא עבר את סף הדיר.

גוש עציון שוחרר במלחמת ששת הימים. יומיים בלבד לאחר תום המלחמה הצליח רטנר להתגנב חזרה לכפר עציון. "במשך שנה לא תקעתי אפילו מסמר אחד בדיר", הוא מעיד, "כי הייתי בטוח שאחזור לגוש". אלא שהפרשי הגילים בין מחדשי היישוב לבין הרטנרים גרמו להם לוותר בסוף של דבר על חלום השיבה.

רטנר: "יום אחד בשנת תשל"ג (1973) היתה בחווה של אריק שרון בעיה תזונתית של הכבשים. הרופא הווטרינר המליץ לו לפנות אלי. היות שהבלמים במכונית שלי לא היו תקינים, ביקשתי לדחות את הנסיעה לחוות שקמים בכמה ימים – עד אחרי יום כיפור..." הפגישה כמובן לא התקיימה. "כנראה הבעיה נפתרה איכשהו", צוחק רטנר.

"מרגיז אותי", הוא אומר, "שבבחירות האחרונות נרתמנו לסייע לשרון, כדי שמצנע שהציע לסגת מחבל עזה, לא ייבחר. ועכשיו אותו שרון פשטו יורק לנו בפנים".

רטנר שימש מדריך ראשי להזנת צאן בכל הארץ. מתוקף תפקידו היה אחראי להכנסת ענף הצאן ליש"ע: בתקוע, כוכב השחר ושילה. "האדמות שגודרו לצורך הצאן נשמרו ליישובים. למעשה, כל גוש שילה יושב על אדמות המרעה של שילה". לפעמים היה מקבל טלפון דחוף ומסייע טלפונית בהוראות המלטה.
רטנר: "אני מסתכל היום על התפתחות הגוש: בשנת תש"ח היו בו ארבעה יישובים, וכיום יש כ-20, עם רבבות תושבים. אני מאמין שהרוח של מקימי גוש עציון ולוחמיו משמשת השראה לא רק לתושביו כיום, אלא היא זוקפת את קומתו של כלל הנוער הדתי עד ימים אלה".