חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 143ראשיהפצה

כולן היו בנותיה - בגליון השבוע

הרבה לפני שלימוד תורה לנשים הפך לתופעה אופנתית העמידה הרבנית חנה טאו ע"ה דורות של תלמידות שקיבלו מפיה תורה , אמונה והדרכה אישית
13/11/87, 00:00
חגית רוטנברג

* מאות נשים התכנסו השבוע בירושלים ותיארו את דמותה של תלמידה חכמה וצדקת שהקימה מחנה של נשים שלומדות ואוהבות תורה, אבל תפקידה כאם ורעיה היה חשוב לה יותר מהכל

"ניצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון האלוקים", נסדק קולה של הרבנית שרה אליסף בדמעות. שורות שורות של נשים ישבו מולה, מבכות יחד איתה את הרבנית חנה טאו, שעלתה לישיבה של מעלה לאחר מחלה ממושכת, בליל השלושים לפטירתה.

האולם שהוקצה לערב הלימוד לזכרה לא הצליח להכיל את מאות הנשים שנקבצו מכל רחבי הארץ, כדי לזכור ולהזכיר את מי שהיתה "ראש החץ", כפי שהגדירה הרבנית דבורה רקנטי. "היא הקימה מחנה חדש של נשים שלומדות ואוהבות תורה, שרואות בעצמן עקרות בית פשוטות על כל המשמעות הגדולה הצפונה בכך".

מסכת של ייסורים
ארבעה דורות הצטופפו במושבים וביניהם ב'היכל שלמה': החל בדור הנשים שהיו יכולות להיות סבתות של תלמידות מדרשה הצעירות, וכלה בתינוקות בני יומם שינקו את תורתה של הרבנית עם חלב אמם. הרבנית חנה טאו, או "הרבנית חנה" כפי שכונתה על-ידי תלמידותיה לדורותיהן, הרביצה תורה במשך כארבעים שנה בקרב נשים ובנות, תוך התמקדות בתורת הגאולה כפי שקיבלה מפיו של הרצי"ה – הרב צבי יהודה קוק.

היא הגיעה ארצה כילדה ששרדה את השואה, נצר למשפחת רבנים מפוארת, אבל נתיב הייסורים שעברה לא תם: במקביל לייסורי הגוף, שאותם קיבלה באהבה, עברה גם ייסורי נפש: לאחר הולדת בנה הבכור לה ולבעלה – הרב צבי טאו, ציפתה הרבנית במשך 15 שנים לצאצא נוסף. בתום שנות ההמתנה הארוכות נולדו לבני הזוג טאו שלושה ילדים נוספים.

הרבנית היתה מקורבת ביותר לרצי"ה: מקום שמור היה לה בשיעוריו, ואם נעדרה מאחד השיעורים היה הרב שואל אודותיה. בשבעה שלאחר פטירתה סיפר אחד הרבנים, שהיה מקורב אף הוא לרצי"ה, כי סיכומיה של הרבנית לשיעורים היו המדויקים ביותר ביחס לסיכומי שאר התלמידים.

את שיעוריה החלה הרבנית להעביר עוד בטרם נולדו המדרשות. גרעין קטן של אברכיות ישיבת 'מרכז הרב' ובנות נוספות היה מגיע לביתה מדי שבוע לשיעור. עם הולדת המדרשות השתלבה הרבנית בשיעורים קבועים ששמם יצא למרחוק, במדרשת הרובע ובמכון אורה.

תחום נוסף שבו ניכרה השפעתה היה הדרכת כלות, ובעיקר במסגרת 'שיחה אחרונה'. מדריכות הכלות היו שולחות את תלמידותיהן לרבנית טאו לשיחה האחרונה שלפני החתונה. למרות חולשתה הגופנית, היתה הרבנית נודדת ממקום למקום כדי להפיץ את התורה הגואלת שקיבלה מכלי ראשון, ולכל מקום שהתבקשה – הגיעה, מימית ועד קוניטרה.

אל קוניטרה היה לרבנית קשר אדמה של ממש: בטרם נמסר המקום לסורים הגיעו אברכים מישיבת 'מרכז הרב' כדי לחזק את האחיזה במקום, וטיפחו משתלה בפאתי העיר קוניטרה. הרבנית, עם כל עדינותה, היתה יוצאת מדי יום לעבודה בשדה, ובערב העבירה שיעורים לנשים.

נצח לנצח
מלבד כתבי הרב קוק, הספר המזוהה איתה ביותר היה 'נצח ישראל' למהר"ל. מדובר בשיעור שניתן במשך עשרות שנים, ורק לאחרונה הגיע לחציו של הספר, כפי שמספרת דבורה רקנטי: "כבר שלושים שנה שאנו לומדות אצלה 'נצח ישראל'. מסביב חלפו מלחמות, פוליטיקאים וזעזועים אחרים, אבל השיעור הזה נשאר אי של אמונה בנצח ישראל. אלו היו אמיתות כל-כך יציבות אצל הרבנית חנה".
החברות והתלמידות שניסו להעלות קווים לדמותה של הרבנית מצאו את עצמן כמעט חוזרות אחת על דברי השנייה: פשטות, אצילות וחסד ללא גבולות הן רק חלק מהתכונות שעליהן סיפרו שוב ושוב במהלך הערב בחלל האולם.

אחת מתלמידותיה, בעלת תשובה צעירה, העלתה על הכתב רשמים מדמותה של הרבנית. בין השאר כתבה: "הגעת לבקר אותנו בערב פסח, ואנו זוג צעיר בעיצומן של ההכנות לחג. תחושת הכלליות שפיעמה בך הביאה אותך להזכיר לנו בעדינות לנקות גם את פח האשפה הציבורי של הבניין. 'יש לכם אחריות על כולם', אמרת. הדיוק שלך בכל פרט הלכתי: אם בשבת היה נשפך משהו על הרצפה, היית מניחה את הסמרטוט בזהירות ובדייקנות, שלא לסחוט חס וחלילה".

עם כל פעילותה החינוכית-ציבורית, מרכז חייה היה הבית: הרבנית אליסף מספרת על יום אחד שבו קנתה הרבנית פלאפל לילדיה. "אחר-כך אמרה לי בדמעות: 'כשאני מצליחה להכין ארוחה טעימה לילדים, זה שווה לי יותר מכל השיעורים שאני מלמדת'".

את האימהיות שבה חשו תלמידותיה באופן אישי: "בשיחות שהיו לי איתה לפני החתונה, או סתם כשבאתי להתייעץ, הרגשתי כאילו אין לה בעולמה אלא אותי, כאילו אני בתה היחידה", מספרת אחינועם ברקו. "בתקופת מחלתה באתי יום אחד לבקר אותה. היא ביקשה את סליחתי, ניגשה לדלת והורידה את הפתק שמישהו תלה שם. על הפתק נכתב: 'נא לא להפריע'".

גאולה לעולים מרוסיה
קשר מיוחד היה לרבנית טאו עם אביטל שרנסקי, אשתו של אסיר ציון לשעבר נתן שרנסקי. שרנסקי, בדרך כלל אישה נחבאת אל הכלים, מוכנה הפעם לעלות על הבמה, וכל כולה התבטלות מוחלטת אל דמותה של הרבנית.

הקשר בין השתיים החל עוד מימיה הראשונים של שרנסקי בארץ, כעולה חדשה צעירה ובודדה. "מישהי אמרה לי: 'אני רואה שיש לך הרבה שאלות. יש מישהי שתענה לך'". שרנסקי הגיעה לבית משפחת טאו, ומיד הרגישה שם כמו בבית. "היה לה טוב שנשפך מהעיניים, וכל-כך הרבה חום ובית", היא מספרת בבכי. הרבנית ביקשה לשמוע את שאלותיה של שרנסקי. "הטריד אותי מאוד איך ייתכן שכל גדולי הדורות שכל-כך רצו להגיע לארץ ישראל – לא זכו לכך, ואני הקטנה, שבקושי יודעת מה זו יהדות, זכיתי להיות בארץ ולנשום את האוויר של ירושלים.

"חנה לקחה תנ"ך, ספר שאז ראיתי לראשונה, ויחד הלכנו ליער ירושלים. שם ישבנו וחנה לימדה אותי את סדר הגאולה מתוך התנ"ך. 'את שייכת לזמן הגאולה', הסבירה לי. 'לקב"ה יש סדר איך הוא מחזיר את עם ישראל לארצו, ואת חלק מהתכנית האלוקית הזו'. הרגשתי כל-כך טוב כשאמרה לי את זה. ההסבר שלפיו אני חלק מתכנית אלוקית נתן לי קרקע מתחת לרגליים".

השיחות עם הרבנית נמשכו גם לאחר מכן: "ישבנו אצלה במטבח ולמדנו יחד את המאמר הראשון בספר 'אורות'. בקושי ידעתי עברית, וחנה ניסתה להסביר לי כל מילה, אבל זה היה הרבה יותר ממה שיכולתי להבין. היא לקחה פיסת נייר והתחילה לצייר לי את כל המהלכים, וכך אני נושאת עמי עד היום את המאמר הראשון ב'אורות'".

כשהיתה שרנסקי מתארחת לשבת בביתה של הרבנית, הן היו הולכות יחד בבוקר לתפילה: "קמנו מוקדם בבוקר והיינו הולכות מחובקות לכותל. מחנה למדתי איך מתפללים – היא היתה בוכה בתפילתה על כל עם ישראל. בדרך חזרה לקידוש לא דיברנו, אבל הרגשנו כאילו תזמורת מלווה אותנו. חנה אמרה: 'כשיש דיבור בלב בין אנשים, לא צריך לדבר'".

הרבנית טאו חיה בציפייה מתמדת לעליית יהודי חבר העמים. היא אף הלכה ללמוד קורס בשפה הרוסית בסוכנות היהודית, מתוך כוונה לתקשר עם העולים שיבואו. "כשהחלה העלייה הגדולה, לפני 14 שנים", ממשיכה שרנסקי לספר, "התארגן שיעור לעולים בקטמונים שאותו העבירה הרבנית. הייתי הולכת איתה לשיעור ושימשתי כמתורגמנית.

"בהתחלה באה אישה אחת, והרבנית ישבה מולה והעבירה לה שיעור רציני בנושא השייכות לעם ישראל, ואני תרגמתי לה. לאחר כמה שבועות מנה השיעור 300 משתתפים. וכך במשך שנים התקיים השיעור מדי שבוע ביום שישי בבוקר. אני לא הבנתי איך העולות מצליחות לקבל את מה שהיא מלמדת. אני אמנם חזרתי הביתה והייתי מדקלמת את השיעור שלה בשולחן שבת", היא מציינת בדרך אגב, "אבל לא ידעתי איך האחרות מסתדרות עם השיעורים הרציניים שלה. פעם אחת ניגשה אליה אישה אחרי השיעור ואמרה: 'ברוסיה אף פעם לא לימדו אותנו כך על הקב"ה ועם ישראל. זה עדיין לא כל-כך ברור לי. אבל כשאת מדברת', אמרה האישה בהתרגשות, 'אני מרגישה שאני עם'.

"אני זוכרת את החיוך של חנה כששמעה את המילים הללו מפיה של האישה. זה בדיוק מה שהיא לימדה – איך להיות עם. השיעור נמשך ונמשך, ומאוסף של יהודי ועוד יהודי, מבולבלים ומעורבבים, הפך השיעור לשורות של תלמידים, וסביב שיעוריה של חנה התגבשה קהילה של ממש בקטמונים. העולים הללו היו אנשים שסחבו על גבם היסטוריה. הם היו באים לחנה כשהזיכרונות היו מתעוררים בתוכם: 'אני זוכר איך הלכתי ל'חדר", סיפר אחד, ואחר נזכר ביארצייט של אמו. זה היה מפעל גדול, ואני מקווה שיימשך", סיכמה שרנסקי את סיפורה. "אני מבקשת מתלמידותיה שימשיכו את השיעורים הללו, כדי שהעולים לא יהיו כל-כך עצובים".

השתילים שתחת ידיה
עם כל עדינותה, כאשר היו מגיעים הדברים לידי מחאה ציבורית היתה מגלה הרבנית תוקף רב, כפי שמספרת דבורה רקנטי: "באחת ההפגנות אחרי רצח רבין חילקה הרבנית פלייר למשתתפים, שאת נוסחו חיברה: 'התנהגו נא בכבוד. הביעו דעתכם בכבוד ובתוקף, התנגדו לדעות ולא לאנשים'. במקרה אחר התבטאה הרבנית עצמה בתוקף: היה זה כאשר נתלו על חומות שער יפו שלטים הנושאים סמלים נוצריים. הרבנית היתה מלאת זעזוע, לא יכלה לשקוט ולשאת זאת. 'צריך לקחת קסת של דיו ולזרוק על השלטים הללו', אמרה בנחישות".

הרבנית רקנטי הוסיפה וסיפרה על דרכה של הרבנית לתת ערך לכל פרט ופרט, בין כשגיהצה בחרדת קודש את מדי צבא הגנה לישראל עבור בעלה, ובין כשהיה מדובר בתור לקופת חולים: "הלכתי איתה לקופת חולים כיוון שלא חשה בטוב. התיישבנו במסדרון, ופתאום עבר שם אדם זקן. ראיתי את הרבנית קמה לכבודו ומתיישבת בחזרה. כעבור דקה אני רואה שוב את הרבנית קמה ומתיישבת – אישה זקנה נוספת עברה במסדרון. כך התרוממה הרבנית ממקומה בכל פעם שעבר אדם מבוגר ממנה במסדרון".
רקנטי סיימה את דבריה בסיפור על שתילי התמר: "פעם הציעה לי הרבנית שתיל של עץ תמר. הייתי טרודה וסירבתי להצעתה. סופו של הסיפור התגלה לי רק לאחר פטירתה: בתה סיפרה לי שהרבנית היתה מייבשת כל גלעין של תמר וזורעת אותו בתוך מיכל 'לבן' עם אדמה מהחצר. המיכלים עמדו על אדן החלון במטבח, והרבנית היתה משקה ומגדלת אותם עד שהפכו לשתילים קטנים, שאותם היתה מחלקת לאנשים. מי שזכה לקבל ממנה – יש לו היום עץ תמר מהמשתלה של הרבנית. אבל באמת כולנו קיבלנו מהרבנית שתילים קטנים. עכשיו עלינו להמשיך ולהצמיח את כל מה שנטעה בתוכנו הרבנית חנה".