בשבע 143: ניצחון בסיבוב הראשון

הפקק הגדול מכולם נוצר ביום שני בכביש גהה ● במבצע חשאי שלא היה מבייש יחידה צבאית מובחרת התגנבו כ-300 צעירים עד לעורק התנועה הראשי והפתיעו את המשטרה

חגית רוטנברג , כ"א בחשון תשמ"ח

* החרדים ברחובות בני ברק עקבו אחרי ה"מזרוחניקים" באהדה ובענייו , והיו גם מי שהצטרפו למחאה* רק לאחר כשעה הצליחו השוטרים להגיע למקום, וגם אז הם נותרו חסרי אונים* כתבת "בשבע" נלוותה לכוחות המיוחדים שהובילו את מלחמת ההתשה האזרחית לאחד משיאיה

הכל התנהל כמבצע שושואיסטי במיוחד של סיירת מובחרת: איש הקשר הודיע לי לחכות ביום שני ב-16:30 אחר הצהרים בפינת הרחובות רבי עקיבא והשומר בבני ברק. "שם יעבור רכב שייתן לך פתק. למקום עצמו תצטרכי להגיע בכוחות עצמך", אמר.

הגעתי למקום בשעה היעודה. לא קשה היה לזהות ניידות משטרה ברחבי בני ברק באותו אחר צהרים. באותה מידה בלטה בשטח גם נוכחותם של חבר'ה צעירים שצעדו בחבורות לכיוון בלתי ידוע, שמשום מה היה ברור לכל עובר ושב כיצד הם עומדים להעביר את שעות אחר הצהרים.

"בואו, תחסמו כאן!" קרא לעברם אחד מהתושבים. הם המשיכו לצעוד בפנים חתומות, שומרים על שתיקה. מכונית מבצעת סיבוב פרסה ברמזור ונעצרת סמוך אלי: "תמשיכי מפה ישר, עד שתגיעי לפינת רחוב שמעון הצדיק", מסבירים לי בשקט בני הזוג שברכב, "שם יחכה לך מישהו". לפני שהספקתי להודות להם, נעלם הרכב מהאופק.

במעלה רחוב שמעון הצדיק אני מביטה סביבי בניסיון לגלות מישהו שנראה כמו איש הקשר הבא. על גדר אבנים סמוך לבניין יושב בחור חרדי ומעיין בספר. הוא מרים את עיניו ושואל: "את לפעולה של יום שני?" אני משיבה בחיוב, והוא חוקר מדוע הגעתי לבד. ההסבר כנראה מספק אותו, ובקול מהוסה הוא מסביר לי את המשך המסלול: להמשיך ישר, לפנות ימינה בגינה, לרדת מאחורי בית החולים. "שם יהיה האירוע?" אני שואלת בסקרנות. הבחור מושך בכתפיו וחוזר לעלעל בספר.

"המזרוחניקים הלכו לשם"
המסע הסודי ברחובות בני ברק מתחיל להזכיר לי שורות נבחרות מחסמב"ה, ואני ממשיכה לצעוד בהתאם להוראות. בנקודת המודיעין הבאה קורא אלי מרחוק בחור: "סליחה, מה השעה?" אני עונה לו, במחשבה נאיבית שהוא באמת רוצה לדעת מה השעה. הבחור מאותת לי להתקרב. אני עולה אל הגינה המוגבהת שבה הוא יושב עם עוד כמה חברים. "תרדי פה בצומת, ומיד אחר-כך שמאלה", הוא לוחש.

נדהמת מהארגון המתוכנן לפרטי פרטים, אני יורדת לצומת ופונה שמאלה כמצווה עלי. ליד הדשא אני מחפשת את מורה הדרך הבא שלי, אבל שום דבר שדומה לזה לא נראה באופק. "את מחפשת את החבר'ה שהלכו פה?" שואלים אותי שני נערים חרדים שיושבים על המדרגות. העדר הדיסקרטיות שלהם גורם לי לחשוד שלא אלו אנשי הקשר, אבל מי יודע? אני מנסה לגשש אם הם פה בתפקיד, אבל הם רק מסבירים לי שוב ש"המזרוחניקים הלכו לכיוון ההוא", ומצביעים קדימה.

כמה עשרות מטרים אחריהם יושבים על ספסל שני בחורי ישיבה סרוגי כיפות ולומדים בחברותא. אני חולפת על פניהם, ואחד מהם נעמד מולי: "את רואה את המיצובישי? תפני שם ימינה, וכשתגיעי ל'כולל' תיכנסי לתוכו". ההוראה האחרונה נשמעת לי קצת מוזרה, אבל במבצע כזה, כבר הבנתי, לא שואלים שאלות. אני פונה אחרי המיצובישי ונעמדת מול שערי הכולל.

חבורת בחורים עומדת בחוץ, ואני שואלת בקצרה אם הגעתי למקום הנכון. הם מביטים בי בחשד, אך מהנהנים לבסוף. אחד מהם משמיע באוזני חבריו דברי חיזוק לפני היציאה למבצע. "יש כניסה לנשים מסביב", אומר לי אחד מהם. חרדי שעובר ברחוב שואל אותי איזה אירוע יש היום בכולל, ואני מתחמקת מתשובה. לפני שאני מספיקה להתקרב לכניסה נפתחת אחת הדלתות ומתוכה פרץ זרם אדיר של נערים ובחורים, שפותחים בריצה דרך חצרות הבתים לכיוון הכביש הראשי.

כולם הגיעו הנה, מסתבר, באותה דרך, והצטופפו מעל ומתחת לספסלי בית המדרש עד השעה היעודה. בטרם התפוגג אפקט ההפתעה הראשוני נפתחת דלת נוספת, ומתוכה יצאה עדת הבנות, שמטעמי צניעות יצאו לדרך רק לאחר שהשטח התרוקן מנוכחות גברית. אנחנו מתחילות לצעוד יחד במהירות אל היעד, שעד הרגע האחרון נותר בלתי ידוע לכולם, פרט למארגני הקבוצה.

עשן שחור מעל לגהה
הציבור החרדי הבני ברקי נעצר להביט במאות הצעירים והצעירות, ובהדרגה מתחיל גם הוא ללכת בעקבותיהם בסקרנות. בין השיחים ממוקם גשרון מעבר לכביש גהה. בעוד אנחנו מפלסות את דרכנו בין השיחים, נשמעו כבר מכיוון הכביש קריאות רמות: "יהודי לא מגרש יהודי!"

המחזה שהתגלה לעינינו היה ללא ספק עוצמתי: תוך שניות הפך כביש גהה לציר חסום בשני הכיוונים. עשרות נערים ישבו על האספלט, צמודים זה לזה וחוזרים שוב ושוב על הקריאה "יהודי לא מגרש יהודי!"

במרחק של כמה מאות מטרים קדימה התפשט ענן עשן שחור, שמקורו בערימת צמיגים בוערים. שעה תמימה ישבו החוסמים על הכביש באין מפריע: אף ניידת לא נראתה באופק, שום זינזאנה לא פילסה את דרכה בין טורי המכוניות העומדות. גורם הפתעה פעל את פעולתו בצורה המקסימלית: רק כמה מאות מטרים משם, בצומת גהה, גדשו ניידות המשטרה את צדי הכביש. השוטרים היו ערוכים כל היום לסיכולו של 'ניסוי הכלים', אבל מסתבר שהמשטרה לא יכולה להיות בכל מקום.

במשך השעה שחלפה עד להגעת הכוחות חילקו הפעילים שתייה ואגרות הסבר לנהגים. אצל חלק מהנהגים נצפו תופעות מכוערות: המתונים שביניהם הסתפקו בקללות ונאצות שלא היו מביישות אוהדי כדורגל נזעמים; הקיצוניים יותר עברו ממילים למעשים ולא חסכו בדחיפות, יריקות ומכות. היו גם כאלו שביצעו ניסיונות דריסה על מנת להמשיך בנסיעה.

מארגני הקבוצה עברו בין המפגינים והזהירו לא להגיב, ולא להחזיר באלימות. חלקם ניסו לקיים דו שיח עם הנהגים העצבניים. "אני תומך בכם, גם אני לא בעד לגרש יהודים, אבל לא בדרך הזאת!" "תחסמו את הממשלה בירושלים, למה כאן?" כך הגיבו אלו שהזדהו עם הדעות, אבל לא היו מוכנים לשלם עליהן מחיר של זמן. היחידים שחייכו היו רוכבי האופנועים והקטנועים למיניהם, שפשוט עקפו את טור המכוניות והפליגו לדרכם על הכביש הריק.

המתח הגיע לשיאו כשסוף סוף הצליחו כוחות משטרה והיס"מ לפלס את דרכם לאירוע. יחסי הכוחות היו מצחיקים: כשלושים שוטרים ושוטרות ניסו לפזר כמעט שלוש מאות מפגינים מהכבישים והשוליים. מן הראוי לציין שלא כל השוטרים פעלו כמקשה אחת, אך חלקם נהגו באלימות קשה כלפי החוסמים: הטחת ראשים על הכביש, השלכת נערים על הרצפה ופציעות מדממות היו המקרים הקשים יותר לצפייה. אחד הבחורים היה שרוע על הכביש, על סף חוסר הכרה כתוצאה מהמכות. מכיוון אחר נשמעו זעקות שבר: כמה שוטרים גברתנים התיישבו על אחד המפגינים, הצמידו אותו לכביש והפליאו בו את מכותיהם.
לכל אורך האירוע לא הפסיקו המפגינים לצלם ולתעד כל תופעת אלימות וכל שוטר שאחראי לה. מנגד צילמו השוטרים במצלמות וידאו את פני המשתתפים בחסימה. הצד הנשי עמד גם הוא בגבורה: קבוצת בנות התיישבה על הכביש בשורה עורפית לשורת הבחורים, ופצחה בקריאות ובשירה לסירוגין. השוטרים שהגיעו לפנות אותן נתקלו בנחישות: "אסור לך לגעת בי!" "אל תיגע בי, תביאו שוטרת!" צעקו הבנות על השוטרים הנבוכים, תוך מודעות מלאה לזכויותיהן.

השוטרים החליטו לא לגעת בהן, אלא פשוט לגרור אותן בעזרת התיקים למדרכה. הבנות חזרו לכביש שוב ושוב. "תיזהרו, אנחנו נעצור אתכן ויפתחו לכן תיק פלילי במשטרה!" ניסה אחד השוטרים לאיים, ולא הבין שהוא מתפרץ לדלת פתוחה: "קדימה, תעצור אותי! אתה בכלל לא מפחיד אותי", היו התגובות שקיבל. הזינזאנה שהגיעה למקום התמלאה בכעשרים עצורים, שהיו אדישים לחלוטין למעצר. הם באו לאירוע עם תיק מוכן למעצר, שכלל את כל הנחוץ להם לשהיית לילה.

הרב אלישיב לא מרשה
בינתיים התמלא הגשר שמעל הכביש בקהל צופים בני ברקי, ואני מנסה להתעניין למה הם לא חשים צורך להצטרף למאבק. "אין מה לעשות, אנחנו כפופים לרב אלישיב", אומר אחד. אחרים מסתפקים בהבעת תמיכה תיאורטית. "אני ברחתי מהישיבה ובאתי לעזור כאן", מספר נער חרדי, "אבל אם ידעו על זה בישיבה או בבית, לא יהיה טוב".

אבל המשטרה לא מבחינה בין חובשי הכיפות השונות: כשהגיעו זרנוקי המים, הם פגעו בכולנו. "תודה על המקלחת!" הודה לשוטרים אחד הנערים, ולהמחשת דבריו שפך על עצמו בקבוק מים נוסף. לאט לאט הצליחה המשטרה לפלס נתיב למכוניות. קבוצת מפגינים נעמדה על המדרכה, ולנוכח התנהגות חלק מהשוטרים, קראו יחד מילה במילה: "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה" ו"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא".

הרגיעה שהחלה לשרור במקום היתה רק 'ספין' נוסף של המפגינים הנחושים: "ב-19:00 חוסמים את צומת גהה למטה", עברה ההוראה מפה לאוזן. המסוקים שהזניקה המשטרה עקבו בדריכות אחרי תנועת המפגינים, שהחלו צועדים חזרה לבני ברק. "לאן אתם הולכים?" "איפה תחסמו עכשיו?" "זה האנשים של גוש קטיף!" כך ליוו אותנו בשאלות צעירי הצאן של העדה החרדית בבני ברק. הצענו להם פשוט לבוא איתנו ולראות לאן הולכים ומה עושים.

כך מצאו את עצמן חבורות המפגינים צועדות אל היעד, ואחריהן מעין גל מעריצים קטנים לבושי שחורים. עכשיו היתה הטקטיקה פשוטה: "חסום כפי יכולתך". בכל מקום נעדר נוכחות שוטרים, התיישבו בחורים על הכביש וחסמו אותו לכמה דקות. כשהשוטרים סילקו אותם מהמקום, הם התיישבו שוב במקום אחר.

משחק החתול והעכבר הגיע לשיאו כשהחבורה ירדה לציר ז'בוטינסקי, שם כבר חיכתה קבוצת בנות שעמדה בצומת גהה מאז תחילת ההפגנה. המארגנים הצליחו להערים על המשטרה פעם נוספת: חבורת נערים גדולה הגיחה מאחורי גדר הפחונים הסמוכה לכביש. "10, 9, 8, 7..." הם ספרו יחד בקול, ובסיום הספירה לאחור ירדו כולם אל הכביש, והתיישבו עם הפזמון החוזר: "יהודי לא מגרש יהודי". השוטרים המותשים רצו לכיוונם וניסו לפנות אותם, אבל על כל קבוצה שפונתה מהכביש, החלה קבוצה נוספת בספירה לאחור וחדרה לכביש בנקודה אחרת.

הפעם הצטרפו גם כמה ילדים חרדים שראו זאת כמשחק משעשע. מעצרים כלל לא התבצעו בשלב זה, מאחר שלא היתה במקום אפילו זינזאנה אחת. לקראת השעה שמונה בערב התכנסו שוטרי היס"מ לשיחה שקטה עם חבורת המפגינים. המסר שהועבר להם היה משהו ברוח "תפסיקו עם זה כבר, אין לנו כוח אליכם'. רק עכשיו העמידה המשטרה זינזאנה בצומת, ושניים-שלושה פרשים באו לשמור על הסדר. אבל כבר לא היה בהם צורך: אחרי מלחמת התשה בת שלוש שעות, היה ברור לכולם מי הצד המנצח.