בשבע 143: צ'ארלי צ'פלין של החרדים

שאול חיון מוציא סרט מושקע ביותר, בתפקיד עצמו כתסריטאי, במאי, עורך וכמובן שחקן ראשי. מומלץ ביותר לחובבי הז'אנר

אמציה האיתן , כ"א בחשון תשמ"ח

כל חובב סרטים, או סטודנט לקולנוע שנה ראשונה, יודע שרשימת הקרדיטים בסרטים של צ'ארלי צ'אפלין קצרה בהרבה מזו שבשאר סרטי הקולנוע. הסיבה היא גאונותו הקולנועית של צ'אפלין: הוא היה התסריטאי, הבמאי, השחקן הראשי, ואפילו כתב את המוסיקה לסרטים שלו.
עד היום, עשרות שנים לאחר צאתם של הסרטים, לומדים אותם בכל בית ספר לקולנוע ונהנים מהם מיליוני בני אדם בעולם כולו. המשחק המדהים של צ'אפלין, הבעות הפנים שלו והסיטואציות המגוחכות הפכו לקלאסיקה של הקולנוע, ודורות שלמים של שחקנים גדלו עליהם.

לא אקדיש הפעם את המדור לתולדות הקולנוע, ואפילו לא לסקירת סרטיו של צ'אפלין. הזכרתי אותו רק בגלל התופעה הייחודית, שניתן לכנותה 'צ'ארלי צ'אפלין של החרדים'. כוונתי היא לשאול חיון, המצחיקן הוותיק. אל תבינו מדברי שסרטיו של חיון מגיעים לרמתם הקולנועית של סרטי צ'אפלין, וגם במשחק יהיה לו קשה להתחרות בנווד האגדי, אבל בקלות ניתן להבחין במאפיינים משותפים לשני הכוכבים.

רשימת הקרדיטים בסרטו החדש של חיון, 'הבורג של שאול', יכולה למלא סרט בפני עצמו, אבל עיקר הקרדיט מגיע לאדם אחד שהפיק, כתב את התסריט, ביים, ערך ואף שיחק בתפקיד הראשי, הלוא הוא שאול חיון בכבודו ובעצמו. אם זה לא צ'ארלי צ'אפלין, אז אל תקראו לי אמציה.

מעריציו הרבים של חיון יכולים לקבל פה ארבעה חלקים(!) של חיון אורגינל, חי ובועט. קשה שלא להיזכר בסרט הראשון של 'הבורג', בו הסתבך שאול (שולי) עם מס הכנסה – הוא הפך ללהיט של ממש בקרב הציבור החרדי. עכשיו חוזר שאול בגדול, עם אותו גיבור ילדותי וטוב לב, המנסה להציל את הישיבה שבה למד ומסתבך שוב עם מס הכנסה ועובדיו המסורים. התסריט הולך ומסתבך, ומספר הדמויות וסיפורי המשנה בסרט הופכים אותו כמעט לסדרה. שולי התמים מחליט לחדש את עמותת החסד 'מתן בסתר', ומנסה לעזור בכל יכולתו לכל מי שזקוק לעזרה. כך, הוא מאמין, יוכל לבטל את גזרת הסגירה שהוטלה על הישיבה בה למד.

בין השורות אנו יכולים ללמוד על המחאה החברתית שמנסה חיון להעביר (במודע או שלא במודע) נגד סגירת התקציבים לישיבות. נדמה לי שלא אגזים אם אומר שהוא גם לא אוהב את מס הכנסה ואת המוטיבציה שלהם להילחם בעבריינים הקטנים, במקום להשקיע את מרצם במקום הנכון.
הכמות הגדולה של הסיפורים והדמויות בסרט הופכים את ההפקה למורכבת ויקרה. את התקציב המוקדש להפקה לא תוכלו בדרך כלל למצוא מפורסם בפומבי; זוהי סוגיה שאמורה להיסגר בין הבמאי למפיק, וביניהם לבין חברת ההפצה. לא כך במקרה זה – חיון טורח להדפיס בגדול, על גבי עטיפת הסרט, את הסכום שהוציא לצורך ההפקה. סכום מרשים בהחלט, אבל איני בטוח שדווקא נתון זה היה משכנע אותי לרכוש את הסרט ולהשתתף בהוצאות.

אם הסרט טוב, כדאי לרכוש אותו, בלי קשר למחיר ששולם על הפקתו. ואם אינו ראוי לצפייה, מה תועיל פרסום ההוצאה? נתון אחר המודפס על העטיפה שראוי להתייחס אליו הוא מספר השחקנים המשתתפים. אכן, כמות לא רגילה של שחקנים, שחקני משנה וניצבים לקחה חלק בהפקה המורכבת הזו – דבר המעיד על השקעה רבה של המפיק, וגם על מגוון הלוקיישנים והסיטואציות המובילים את העלילה.

בפתיח של הסרט ישבתי כמעט בפה פעור (הפופקורן קצת הפריע) מול ההברקות ששפעו מהמסך בכל שנייה. עיצוב כתוביות הפתיחה יכול להתחרות בלי שום בעיה בכל קומדיה קולנועית סטנדרטית, והציפיות שלי להמשך היו בשמים. לצערי, האנימציה המוקפדת לא חזרה על עצמה בהמשך, ונשארה כמו זיכרון מתוק עד לכתוביות הסיום.

ברור לי שלא כולם מתחברים לסוג ההומור של שאול חיון, כמו שלא כולם אוהבים בורשט. מעריציו יוכלו למצוא פה שעות של צחוק והנאה, והאחרים מוזמנים לנסות.

לדיווח על סרטים חדשים הראויים להיכנס למדור, או סתם הערות מחכימות: amatsya@a7.org