בשבע 144: "מר טלוויזיה " לא מאוזנת

בימים אלה תעלה למסכי ערוץ 2 הסדרה האולטרה-שמאלנית 'ארץ המתנחלים' של חיים יבין. כדי לעקוף את הכללים ולהביא בפני הקהל סיקור חד-צדדי, עקף יבין את הרגולטור והציג את הסדרה כיומן אישי

אלי פולק וישראל מידד , כ"א בחשון תשמ"ח

חברת טלעד תשדר בשבוע הבא סדרה דוקומנטרית, 'ארץ המתנחלים'. אם כי טלעד תרד ממרקעינו בעוד כמה חדשים, ויש שיגידו בשעה טובה, בינתיים היא עומדת על זכותה להביא בפני קהל הצופים את מיטב שידורי השמאל הישראלי. לשם כך היא גייסה את מר חיים יבין, אשר יודע גם להתפרנס בכבוד רב (כ-70 אלף ¤ בחודש, בחוזה אישי) מרשות השידור.

למר יבין יש קבלות. באמצע שנות התשעים הוא הפיק עבור ערוץ 1 את הסרט 'שלה שורשן, בין כפר דרום לדיר אל בלאח', שתיאר את אובדנה של שלה שורשן, ששכלה את בעלה דורון בפיגוע ליד ביתה שבכפר דרום. לצד האמפתיה לקורבן הטרור ניתנה בסרט במה גם לתומכי הטרור, השכנים מדיר אל בלאח.

הנה כמה ציטוטים נבחרים: "היהודים מתייחסים אל הפלשתינים כמו שהיטלר התייחס אליהם"; "נפגעי טרור הם קורבנות של הכיבוש הישראלי, כשם שיש קורבנות לצד הפלשתיני"; "המתנחלים נמצאים בשטחים כבושים ובחיכוך מתמיד עם האוכלוסיה... שלא יתלוננו על הפגיעות".

תושב ערבי אחר אומר כי לא תהיה לו תגובה שלילית כלפי המשך האלימות כנגד המתנחלים, כל עוד הם יושבים באזור: "זו זכות לגיטימית של עם שנכבש להילחם בכל הגילויים של הכיבוש". אם לשפוט לפי אמות המידה של יעקב אחימאיר (עיין בהמשך), אסור היה ליבין לשדר את הקטעים האלה. אך לא רק שהוא דאג לשדרם, הוא אפילו לא ניסה לשדר לצופה שמדובר באמירות לא לגיטימיות. זאת תקשורת מאוזנת?

ב-1996 הפיק יבין סדרה נוספת של סרטי 'הנבחרים'. באחד הפרקים שודר קטע מההפגנה שנערכה בכיכר ציון באוקטובר 1995, שבה הוצגו, בסיוע איש השב"כ אבישי רביב, תמונות ראש הממשלה רבין ז"ל בלבוש מדי אס-אס. מהסרט נעדר אזכור חלקו של הסוכן בהפצת התמונה, כמו גם כל ההתייחסות של ועדת שמגר לפעילותו החשאית של רביב בתקופה זו. זאת תקשורת הוגנת?
אלה הן דוגמאות בודדות מהתנהגותו ה'אתית' וה'מקצועית' של מר יבין. אז מה צפוי לנו בסדרה הנוכחית? ניחשתם, אותה הגברת בשינוי אדרת.

כיועצי הסדרה נשכרו ההיסטוריונית הד"ר עדית זרטל והעיתונאי עקיבא אלדר, מחברי הספר 'אדוני הארץ'. זרטל היא היסטוריונית פוסט-ציונית וממייסדות תנועת 'נשים בשחור'. עקיבא אלדר, על-פי פרסום מאת עיתונאי 'מקור ראשון' דוד בדין, קיבל מענק מעמותה העוסקת בגיוס דעת קהל כנגד ההתנחלויות, לצורך כתיבת ספרו. שני אלה מודים בספרם למר יבין עבור עזרתו. אגב, הוצאות ה'מחקר' של אלדר וזרטל מומנו בחלקן על-ידי עמותות גרמניות המזוהות כולן עם השמאל. כאשר אלדר נשאל על כך בראיון ברשת ב', הוא השיב שהדבר מקובל באקדמיה. לסיור במאחזי חבל בנימין הגיע חיים יבין מלווה בדרור אטקס – ראש צוות המעקב של 'שלום עכשיו' אחר הבניה בהתנחלויות – שלדברי התושבים, שימש ליבין מורה דרך.

היומן האישי של יבין
על רקע זה קרא דובר גוש קטיף ערן שטרנברג, למתיישבים שלא להתראיין לסדרה. רק בתום צילום כ-100 שעות, ולאור אי שיתוף הפעולה מצד תושבי גוש קטיף, הוסיף יבין לצוותו תושב מהגוש. ב-14.07.04 ערך יבין ביקור בנצרים, ולחלק מהתושבים שהתראיינו נאמר כי צוות הצילום הוא 'משלהם'. כתוצאה מכך, הוטעו אחדים לחשוב כי מדובר בסרט תדמית על יישובי גוש קטיף, המופק על-ידי תושבי הגוש. רק לאחר מעשה והרחק מעין המצלמה אמר יבין כי מדובר בסרט שלא יחמיא למתנחלים, היות שאלה זוכים, לדבריו, לתמיכת 5 אחוזים מהעם בלבד. במהלך הצילומים ביקשו התושבים כמה פעמים מיבין שלא יצלמם, ללא הועיל.

תשובת מנכ"ל הרשות השנייה, מוטי שקלאר, על התלונות שהוגשו בעניין היתה: "הרשות השניה כרגולטור, איננה נוהגת, ככלל, להתערב מראש בתכנים העתידים להיות משודרים... במיוחד לנוכח ההלכה שקבע בג"צ... מדובר בסדרה תיעודית שתהיה שקולה ומאוזנת... מניסיוני עם 'טלעד' ועם עורכה הראשי, עוזי פלד, אני מאמין שהסדרה תשודר בהתאם להוראות החוק וכללי האתיקה של הרשות".

תשובה זו נתקבלה לפני כשנה. היום, עוזי פלד כבר אינו העורך הראשי. בסוף השבוע האחרון התראיין יבין ל'ידיעות אחרונות' לגבי הסדרה, ואמר: "אני חושב עליהם [המתנחלים] מה ש[יעקב] חזן אמר עליהם בשעתו: הם חלוצים, הם נאמנים, הם לא עושים את זה למען בצע כסף, לא למען קריירה... אבל הם טועים, הם מטעים והם מסכנים אותנו. זו דעתי, אני גם מביע אותה בסרט". הסדרה, לדבריו, היא "יומן אישי".

כלומר, יבין עצמו מודה שלא מדובר ב"סדרה תיעודית שתהיה שקולה ומאוזנת", כדברי שקלאר. כעת ברור: רוב יועצי הסדרה הם מבקרים חריפים של המתנחלים, ויוצר הסדרה בדעה אחת עמם. הסרט הוא במה לדעותיו. יבין מצא דרך מקורית לעקוף את הדרישה לאובייקטיביות ולאיזון, המפרידה בין תעודה לתעמולה, בהכריזו שמדובר ביומן אישי.

ועכשיו גם ברור מדוע 'טלעד' חיכתה עד לאחר קביעת תוצאות המכרז כדי לשדר את הסדרה.

הגם אתה, יעקב?
בתכנית 'שבע וחצי', ששודרה בערוץ הראשון ב-17.5, רואיין ערן שטרנברג, דובר גוש קטיף, על-ידי יעקב אחימאיר. קדם לו מר שמעון פרס. הנושא היה החסימות שהיו בכבישי הארץ באותו יום. שטרנברג נשאל לגבי התופעה של מאות עצורים, אבל מיד השחיל אמירה על כך שמקומו של פרס לא צריך להיות באולפן אלא במקום אחר. הוא אף אמר שהיה מעדיף שמר פרס יישב באותו כלא בגין מעשיו בכל הנוגע להסכם אוסלו וקורבנות הטרור שהיו בעקבותיו, במקום מאות היושבים בכלא מעשיהו על מעשיהם כאזרחים נאמנים.

בקטע זה התפרץ כלפיו המנחה, יעקב אחימאיר, הפסיק אותו ואמר לו שהוא לא מרשה לו לדבר כך על מר פרס. פרס, המשיך אחימאיר, בוודאי אינו עומד לדין ואין נגדו כל כתב אישום, בניגוד, אולי, לנערים שבכלא מעשיהו. לא נשאר לשטרנברג אלא למשוך בכתפיו ולהמשיך.

פתאום תרבות הדיבור הישראלית נהפכה למתונה ושקטה. אין זה משנה שאולי גם הנערים בכלא מעשיהו אינם אשמים בכלום, ושלא הוגש נגדם כתב אישום. אך מה קרה לחופש הביטוי, ובפרט בשידור הציבורי? האם אסור לאדם לומר שלדעתו פוליטיקאי עבר על החוק, ויש מקום להעמידו לדין? לעומת תרבות הדיבור והביטוי בתכניות כמו 'פוליטיקה', דבריו של שטרנברג לא חרגו מהשיח הציבורי המקובל במקומותינו. שטרנברג לא הטיח כלפי מר פרס שהוא בוגד או פושע, ואף לא דיבר בשפה מאיימת.

מר אחימאיר לא היה צריך להפסיק את שטרנברג. לכל היותר, לאחר גמר הדברים, היה מותר לו להביע הסתייגות. אבל לקטוע הבעת דעה אישית בטלוויזיה? הרי לשם כך הזמנתם את מר שטרנברג להתראיין אצלכם. הוא סיפק לכם טלוויזיה טובה, ואתם צנזרתם אותו. דווקא אחימאיר הוא זה שניצל את המסך כדי להביע את דעתו האישית. האם זו האתיקה הראויה?