בשבע 144: על דעת עצמי

אבי סגל , כ"א בחשון תשמ"ח

תגובות יתר

3046 – זהו, נכון להיום, מספר התגובות באינטרנט למאמר המדובר של אמנון דנקנר ודן מרגלית במעריב, הראשון בסדרת מאמרים של הצמד הפופוליטי נגד ההתבהמות והסיאוב בחיים הציבוריים הפוליטיים. נתון סטטיסטי מרשים זה מעורר לא מעט שאלות קיומיות מיידיות: מאיפה מוצאים אלפי אנשים את הזמן לשלוח טוקבקים באינטרנט? אין להם עבודה? ולשם מה הם בכלל מגיבים? מה גורם למגיב ה-2758, למשל, לחשוב שמישהו יטרח לקרוא את התגובה שלו? מדוע הוא חושב שהתגובה שלו מעניינת יותר מ-2757 התגובות שקדמו לה?

ואולי השאלה המסקרנת מכולם – כיצד כתבו דנקנר ומרגלית יחד מאמר כה ארוך? האם באמת ישבו שני עיתונאים כה בכירים וניסחו במשותף כל משפט וכל פסקה? או שמא חילקו ביניהם את העבודה, וכל אחד כתב חצי? ואולי – כמו בעבודה אקדמית אחת שהגשתי פעם עם חברי ללימודי הקולנוע – כל אחד בתורו כתב מלה, ובסיום בדקו אם יש קשר בין המלה הראשונה והאחרונה?

מתנתקים מההתנתקות

ברור לי כי שאלת תהליך העבודה של דנקנר ומרגלית מטרידה את שלוותם של כל אזרחי ישראל והתפוצות, לא פחות מהשאלה מי יסיים במקום השני בליגת העל בכדורסל. ובכן, קוראים נכבדים, בדיוק לשם כך קיים מדור זה. תחקיר מעמיק של מערכת 'על דעת עצמי' חושף את האמת מאחורי המאמר 'עברתם כל גבול':

יום א' בערב. הטלפון מצלצל בבית משפחת דנקנר. "אי אפשר יותר עם השחיתות הזאת", מתלונן דן מרגלית מעברו השני של הקו, "אתה יודע שאני תומך בהתנתקות, אמנון. אבל כל ההתנהלות הזאת – ראש הממשלה משקר לבוחריו, משקר לאנשי מפלגתו בעניין משאל המתפקדים, מפטר שרים שלא מסכימים לדעתו, מנסה לחלק תיקים בממשלה כפרס לנאמניו, יוצר אווירה ציבורית של שנאת מתנחלים, מתנהג בפראות, ברודנות, בחוסר אנושיות. כעיתונאים בכירים, תפקידנו לשמור על הדמוקרטיה מפני אנשים כמוהו".

"אני מסכים אתך", אומר לו דנקנר, "לא כך אני רוצה לראות את הנסיגה מעזה, או את הדמוקרטיה הישראלית. תכין לי למחר מאמר בנושא, מקסימום 500 מלה".
שעתיים מאוחר יותר: שוב צלצול טלפון, הפעם בביתו של מרגלית. "חכה עם המאמר", מבקש דנקנר, "הנושא של ההתנתקות חשוב מדי. בוא נכתוב עליו מאמר משותף".
יום ב' בבוקר. השניים מנהלים שיחת פלאפון ערה, איש איש ברכבו הוא. "אם לא אכפת לך, הייתי רוצה להרחיב קצת את הנושא", אומר דנקנר, "הרי אריאל שרון הוא לא המושחת היחידי. בוא נכתוב כללית על תופעת ההתבהמות בחיים הציבוריים, מעוזי כהן ועד דליה איציק".
שעה מאוחר יותר: "תוסיף לרשימה גם את השחיתות ברשות השידור".
צהריים. שני העיתונאים הבכירים יושבים יחד במסעדה ב'בית העיתונאים'. "הסיפור עם סילבן שלום והשגריר איילון פשוט מטריף אותי", אומר מרגלית בין לעיסה לבליעה, "וג'ודי הזאת – איזו בושה. מלצר, חשבון!"
ארבע אחר הצהריים. דנקנר שולח אימייל דחוף למרגלית. "בוא לא נשכח איך העיפו את בוגי ואת אבי דיכטר. נכניס את זה לפני הסוף".
תשע ורבע בערב. "סליחה שאני מפריע לך באמצע 'כוכב נולד'", נשמע קולו של מרגלית מעבר לקו, אבל שכחנו את המינויים הפוליטיים של השר ישראל כץ. אני מכניס את זה מיד אחרי הקטע עם פנינה רוזנבלום".
חצות וחצי בלילה. הודעה חדשה בדואר האלקטרוני של מרגלית. "קראתי את המאמר. קצת ארוך מדי לטעמי. תוריד את ההתנתקות – אמנון".
חצות וחצי ועוד שתי דקות. אימייל תגובה של מרגלית: "אתה צודק, זה מפריע למקצב של המילים. אפשר לוותר על הביקורת נגד אריק. ג'ודי לבד תספיק לכל השבוע".

חמסה עלינו

א. קצת נמאס לי לשמוע עד כמה תחרות האירוויזיון היא עסק טיפשי ולא חשוב. עם כל הכבוד, מדובר באמנות. אולי לא אמנות גבוהה, כפי שהוכיחו נציגי נורווגיה, אבל בהחלט אמנות – של מוזיקה, של ריקוד, וגם של פוליטיקה.
ב. ומותר להריע להופעה הנהדרת של שירי מימון ולהישג הנפלא – קשה מאוד להגיע למקום הרביעי בלי תמיכה של אף מדינה שכנה. ומצד שני – אל תגידו שלא הזהרתי בשבוע שעבר: מאז הופסקה שיטת ועדות השיפוט, כל הזוכים הגיעו לתחרות עם שירים קצביים ובאנגלית בלבד.
ג. יש קצת חוצפה בטענות של פוליטיקאים מהשמאל נגד מוסד הרבנות הראשית. בלי קשר לדעתי על הרבנים מצגר ועמר – אולי תסבירו לי מי בדיוק בחר אותם, סבתא שלי? האם לא פוליטיקאים מהשמאל סייעו לבחירתו של הרב מצגר, למרות כל השמועות, רק כדי למנוע את התפקיד מרבנים ציונים וימניים?
ד. בני הפעוט חזר בסוף השבוע מהגן עם יונת שלום מנייר. הייתי מספר כאן מה הוא עשה איתה, אבל אז המשטרה עוד עלולה להכניס אותו למעצר מנהלי.
ה. לסיום, מצאו את ההבדלים: א. "כשמחלקים את העולם לבעדנו ונגדם - האדמה בוכה, האדמה בוכה". ב. "צריך להיכנס בהם, לשבור להם את העצמות, להעמיס אותם במשאיות, לזרוק באיזו פינה ולסתום להם את הפה". (רמז: שני הטקסטים הם של הזמר מוקי, אבל רק אחד עוסק בפלשתינים)

יודע את מקומי

לפני כעשור שנים, בימי אוסלו העליזים, גיליתי בגב רכבי שתי שריטות חדשות, שהפכו את הטרנטה למכוערת אף יותר מכפי שהיתה. לא ידעתי מי העניק לרכבי את התוספת הגרפית הזאת. אבל העובדה שהשריטות עברו בדיוק במרכז הסטיקרים "חברון מאז ולתמיד" ו"שלום אחר" לא הותירה מקום לספק באשר לדעותיו הפוליטיות של השורט.

מאותו יום, העדפתי להותיר את רכבי ז"ל ואת זה שבא אחריו יבל"א נטולי סטיקרים או כל סימנים פוליטיים ודתיים אחרים, לא כולל תפילת הדרך ליד הווינקרים. עם כל הכבוד לחופש הביטוי וההדבקה, אמרתי לעצמי ואף הקשבתי לי, את אהבתי להקב"ה ואת ביטחוני בשלום של שרון אביע בדרכים שונות מאשר דרך השמשה האחורית של הרכב. (או כפי שהייתי כותב לולא היה הדבר גורר עשרות מכתבים נטולי הומור למערכת: טוב אוטו שלם מארץ ישראל השלמה)

אבל לאחרונה, כאקט של מחאה פוליטית והזדהות עם האחים מהדרום, החלטתי להצטרף למאבק נגד ההתנתקות ולקשט את רכבי בכתום זועק. ייאמר מיד, כי עדיין אני חושש לנסוע עם הדגל הכתום של גוש קטיף, בעיקר משום שאני יודע כי בתוך דקה אשכח מקיומו, אפתח בטעות את החלון ואפרד מהדגל לשלום של אמיצים. במקום זאת, קשרתי סרט כתום לאנטנת הרדיו שבאוטו, מה שאולי לא עוזר לו לקלוט ערוץ 7, אבל לפחות כך הוא גם לא קולט תוכניות רדיו עם גבי גזית, וגם זה משהו.
אלא שכאשר אני מגיע לביקור מולדת בעיר ללא הפסקה, אותה עיר שבה הותיר איש השמאל את חותמו על רכבי, אני שוב מתחיל לחשוש. אחרי הכול, התקדמתי בחיים: יש לי טרנטה משופרת, די נאה יחסית לרכב השרוט ההוא, ולא הייתי רוצה למצוא את עצמי עושה בה צבע ופחחות מוקדם מהצפוי.
לא פלא, אפוא, שבהלה אחזה בי כאשר באחד הימים - מיד כשסיימתי לחנות כחוק במרכז העיר – התקרב לרכבי צעיר בריא-גוף וגלוח-ראש ונקש נמרצות בחלוני. פתחתי את הדלת בידיים רועדות ונעמדתי לפניו ברגליים כושלות, מחכה למוצא פיו. הצעיר סקר אותי מכף רגל ועד ראש, העיף מבט חודרני בסרט הכתום, ואז פנה אלי שוב ובקול אוהד ורווי סיגריות אמר:
"ראית איך חטפנו מנצרת עילית? אני אומר לך – בלי חיזוק נורמלי בעונה הבאה, בני יהודה יורדת ליגה".