בשבע 144: השפיצית מהצפון

אורית שפיץ, אם לשמונה (וסבתא לאחד) מהיישוב הקהילתי מורשת, מגויסת לפעילות מסביב לשעון בצוות המוביל של "מטה צפון" – מטה אזורי מאורגן, אקטיבי ומיליטנטי במיוחד

חגית רוטנברג , כ"א בחשון תשמ"ח

* "הנשים במטות משדרות המון נחישות וחוזק, מוכנות ללכת עד הסוף ולשלם מחירים אישיים", היא מדווחת* מול הקו הפושר של ראשי יש"ע היא לא מתביישת לדפוק על השולחן, וגם הזמנה לחקירה במשטרה לא מרתיעה אותה* שאיפות פוליטיות? אולי כשהילדים יגדלו

השוטרים במחוז צפון מכירים אותה היטב, הזימון לחקירה במשטרה בדרך אליה, והיא היחידה שהעזה לשפוך אש וגופרית על מדיניות המאבק של אורי אריאל וזמביש. אבל מה שבאמת מטריד את אורית שפיץ הוא העובדה שאין לה זמן לעשות קניות לילדים, ושהתלמידים שלה לא מקבלים את המבחנים בחזרה. אורית שפיץ, ממורשת שבגליל, היא ממנהיגי מטה צפון – מטה אקטיבי, מיליטנטי ומאורגן להפליא. עד לפני שלושה חודשים היא הסתפקה בגידול הילדים, בהוראה ובפעילות חינוכית ביישוב. אך תכניות העקירה של שרון הפכו אותה לאחת ממובילות המאבק, בחבל ארץ שהיה דומם עד כה מבחינה אידיאולוגית.

מהנגב ועד הגליל
שפיץ נולדה בבאר שבע. הוריה היו חברים בגרעין שירות לאומי במושב שרשרת הסמוך. כמה שנים לאחר מכן עברו להתגורר במרכז הארץ, ולבסוף השתקעו בחיפה. היא בוגרת תיכון עירוני ו' בעיר.
שנת השירות הלאומי היתה עבורה שנה משמעותית הרבה יותר מכפי שציפתה: היא שירתה כקומונרית בסניף בני עקיבא עמישב-שערייה בפתח תקווה. מייסד הסניף היה בחור מקומי, תלמיד ישיבת מרכז הרב בשם דודי שפיץ. במקביל ללימודיו בישיבה הגיע שפיץ לתדרך את הקומונריות, וכך נרקם הקשר בינו ובין אורית. השניים נישאו וקבעו את משכנם בפתח תקווה. דודי היה חייל בשירות סדיר, ואורית יצאה ללימודי חינוך במכללת 'אורות'. תוך שנה נולד בנם הבכור – משה, ודודי סיים את השירות הצבאי ועבר לנהל את 'מכון מאיר' בירושלים.

כאשר סיימה אורית את לימודיה, עברה משפחת שפיץ הצעירה להתגורר בירושלים. דודי חזר ללמוד ב'מרכז הרב', ואורית החלה את צעדיה הראשונים בשדה החינוך: היא לימדה בבית חינוך עיוורים ובמרכז נוער דתי בקריית מנחם. אך זו לא היתה התחנה האחרונה: תוך כמה שנים התמנה בעלה לרב שכונת כרמל צרפתי בחיפה.

שנה לאחר מכן הצטרפה המשפחה לגרעין 'יבור' – חווה חקלאית ליד המושב אחיהוד שבגליל המערבי. היה זה גרעין משפחות דתיות מאזור חיפה והקריות, ששמו להן למטרה להקים יישוב קהילתי-תורני באחד המצפים בגוש שגב שבגליל. חמש שנים התעכבה עלייתו של הגרעין לקרקע: הרשויות חששו מפני הקמתו של מצפה דתי בלב שטח שאוכלס רובו ככולו במשפחות חילוניות.

"הם חששו שנרצה לסגור כבישים בשבת, שנזרוק אבנים", משחזרת שפיץ. "חמש שנים גרנו בקרוונים ביבור, עד שאישרו לנו להקים את היישוב". היישוב מורשת הוקם לפני שמונה שנים, במטרה מוצהרת לייהד את הגליל. "מי שרצה להתקבל ליישוב רק כי חיפש וילה באוויר נעים – לא התקבל", מספרת שפיץ, כחברה ותיקה בוועדת הקליטה ביישוב. "בפירוש מדובר באנשים שבאו מתוך אידיאל".

כיום מונה היישוב 190 משפחות, וביחס ליישובים אחרים באזור הוא מדורג כתורני שביניהם: התושבים הם בחלקם אנשי חינוך, חלקם עובדי רפא"ל וברובם יוצאי ישיבות. הנוער ברובו פונה לישיבות או למדרשות לבנות. מורשת הוא יישוב המשופע במוסדות חינוך: מעון יום בן שלוש כיתות, ארבעה גני ילדים בגילאי חובה וטרום חובה, ובית ספר יסודי נפרד לבנים ולבנות ובו 12 כיתות.

יחד עם ההקפדה על רמה תורנית גבוהה ביישוב, מתקיימת פעילות משותפת ענפה עם השכנים במצפים החילוניים מסביב: סדר ט"ו בשבט משותף לתושבי גוש שגב, משלוח מנות למצפה אביב הסמוך, מפגשי נוער היישוב מורשת עם נוער גוש שגב והרצאות משותפות במסעדת 'מקום בגליל' ביישוב הדתי שורשים.

מתכונת חירום בבית
שפיץ היתה טיפוס פעלתני ומעשי עוד בטרם קראה אותה ארץ ישראל לדגל: במשך שנים היתה חברה, כאמור, בוועדת הקליטה ביישוב, ולאחר מכן בוועדות חינוך ונוער, מתוך הבנת החשיבות הטמונה בגיבוש הנוער והפעלתו באפיקים חיוביים. במקצועה היא מורה – מחנכת כיתה ד' בבית הספר נועם בקרית אתא. בעלה, הרב דודי שפיץ, הוא כיום אחראי כשרות במפעלי 'תלמה'.

חיידק הפעילות הציבורית הדביק קודם כל את בעלה: הרב שפיץ הוא מראשוני המתפקדים לחטיבת 'מנהיגות יהודית' בליכוד, והפך לאחד הפעילים הבולטים שבהם. יחד איתו התפקד חבר נוסף ביישוב בשם שבתי שירן. זמן מה לפני פרוץ תכניות העקירה פנה הרב שפיץ לשירן בבקשה להצטרף לליכוד כחבר מרכז. שירן נענה, וכשתכניות שרון החלו לצבור תאוצה, החליט שירן כי יש להקים מטה מאבק מאורגן במחוז הצפון.

תחילה ביקש שירן לגייס את אנשי מורשת למטה. הוא ניסה לצרף את אורית לגרעין הפעילות הראשוני, אך היא סירבה: "הייתי חברה בוועדות החינוך והנוער, ויש לי גם בית וילדים. הרגשתי שאינני מסוגלת לעסוק בפעילות נוספת", מספרת שפיץ. "אבל כשראיתי שמדובר בפעילות רצינית ומשמעותית, החלטתי להצטרף בכל זאת. ויתרתי על החברות בוועדת חינוך לטובת המטה, מתוך מחשבה שאוכל לחבר את נוער מורשת לפעילות למען גוש קטיף".

שלושה חודשים חלפו מאז הוקם מטה צפון, ומאז נכנס בית משפחת שפיץ ל'מתכונת חירום', כפי שמגדירה זאת אורית: "השבוע קניתי שלושה סטים של בגדים לשלושת הקטנים שלי, רק כדי שאוכל למשוך את הכביסות עוד שלושה ימים", מסבירה אורית באנחה קלה. "החודש קיבלנו חשבון טלפון ענק, אבל זה התקזז עם הקניות – ממילא חוץ מאוכל אין לי זמן לעשות שום קניות אחרות. הילדים עוד מעט יתחילו ללכת יחפים", היא מחייכת.

אגב ילדים, מציינת שפיץ לשבח את תרומתם של צאצאיה לפעילות: "הגדולים נרתמים לעזור, ושומרים על הקטנים. למזלנו, הם יודעים להעריך את הפעילות הזו". ילדי משפחת שפיץ שותפים למאמץ המלחמתי לא רק בבית, אלא גם במערכה הציבורית: הם יוצאים לצמתים, תולים שלטים ונוסעים לסיורים בגוש קטיף.

איך מקבל בעלך את סדר החיים החדש?
"המצב קצת התהפך – הוא תמיד היה פעיל בולט ואני הייתי בבית. אמנם 'מנהיגות יהודית' ממשיכה לפעול על אש קטנה, אבל בכל זאת – כעת אני משגררת את שנינו מבחינת הפעילות, ובעלי שמח על כך".

לבני הזוג שפיץ שמונה ילדים ונכדה אחת. חזותה הצעירה והחיונית של שפיץ לא יוצרת אסוציאציה של סבתא בשום אופן, והרוח הנמרצת, מסתבר, עברה בתורשה גם לדור הבא: מוישי (22), הבן הבכור, נשוי ואב לתינוקת בת שבעה חודשים. הקשר להתיישבות ביש"ע זרם בעורקיו עוד מימי לימודיו בישיבה התיכונית: כתלמיד בישיבה לצעירים בירושלים היה מגיע לעתים קרובות למאחז גבעת אסף הסמוך לבית אל, להשלים מניינים בשבתות ולסייע בשיפוץ קרוונים. הוא התחתן ועבר לגור במקום, אבל "המקום הזה היה ממלכתי מדי בשבילו", מעידה שפיץ. הוא עבר לגור עם שש המשפחות היושבות בגבעת אש קודש, הסמוכה לשילה.

רחלי (18) תלמידת שמינית באולפנת מירון, מתכוונת לשרת בשנה הבאה כקומונרית ביישוב אבני חפץ. איציק (16.5), תלמיד הישיבה התיכונית בקריית שמואל, הוא פעיל בוועדת הנוער של מורשת, בבני עקיבא ובמאבק נגד הגירוש. ידידיה (14), תלמיד בישיבה התיכונית שדה יעקב, פעיל גם הוא בקרב הנוער. הודיה (12) זוכה מפי אמה לתואר "יד ימיני בבית": "מי שמאפשר לי את התפקוד בבית זו היא. הודיה מנהלת את הבית, היא ראש גדול, שרת הפנים שלנו". בבית נמצאים גם שלושת הקטנים, שלדברי אמם, משלמים את המחיר הגבוה ביותר על תרומתה למאבק: אמונה (5.5), מלאכי (5.5) ושריה (2.5).

האיום הערבי כבר כאן
אגב הסקירה המשפחתית אומרת שפיץ כי היא אינה מרוצה ממקום מגוריו של בנה, מוישי: "אני מעדיפה שיגור בגליל", היא מצהירה, ולא משום שהיא חוששת לביטחונו. האידיאל שהביא אותה למורשת מנחה אותה גם כאן: "הגליל מתמלא בצורה אדירה בכוחות של ערבים, והיישובים היהודיים כאן ספורים. לייהד את הגליל זו לא סיסמה, זה דבר שחייבים לעשות אותו", היא אומרת בלהט. "אם הטרנספר הנוכחי יצליח, השלב הבא הוא הגליל".

אתם מרגישים את האיום הערבי כבר עכשיו?
"ודאי, איזו שאלה?" היא מתפלאת. "במהומות אוקטובר 2000 היינו מנותקים ממרכז הארץ. במשך שישה שבועות היינו בחצי סגר. היישוב שלנו ממוקם על צומת טי, וסביבנו יש שלושה כפרים ערביים: כאוכב, כפר מנדא ואעבלין. הם יידו אבנים, הבעירו צמיגים וחסמו כבישים. אסור היה לנו להיכנס או לצאת מהיישוב אחרי שש בערב. אנשים היו צריכים לעשות סיבוב של שעתיים כדי להגיע לעבודה, במקום נסיעה של רבע שעה. אחד התושבים אף נפצע מאבן בראשו", מתארת שפיץ, ומצרה על כך שהבעייתיות בגליל לא זוכה לחשיפה מספקת.

שפיץ חיכתה כבר להגיע לנקודה בראיון שבה תוכל למנות את פעולותיו ומטרותיו של מטה צפון, מוקד חייה בימים אלו. היא נושאת עמה קלסר עמוס סטיקרים לעייפה, ובו רשימות בכתב יד מסודר של סיכומי ישיבות, החלטות, פעילויות ומשימות המוטלות עליה. מדובר במטה מאבק מאורגן בקפידה, שהשיג תוצאות בשטח יותר ממטות רבים אחרים. יו"ר המטה, שבתי שירן, ראה לנגד עיניו שתי מטרות בייסוד המטה: הפעלת תושבי מורשת במסגרת המאבק, ובמבט כללי יותר – לעורר את התושבים החילוניים-ימניים בגוש שגב לבטא את דעתם ולהצטרף למאבק.

לאחר ערב גיוס פעילים ראשון, שהתקיים ביישוב החילוני קורנית, החליט שירן להרחיב את מעגל הפעילות לכל מחוז הצפון. הנהגת המטה הורכבה מדתיים וחילונים תושבי הצפון: מלבד שירן ושפיץ, חברים בהנהגה גם הדס כהן ממצפה נטופה, מרים בר יוסף משדה אילן וגדי אשל מנופית.
בשלב ראשון התבצעה פעולת רישות על פני הצפון כולו: המטה עבר בכל יישוב או עיר ואיתר במקום 'קודקודים', שקיבלו תפקיד וגייסו פעילים נוספים במקום. בכל פעילות שעליה מחליט המטה מועבר המסר לאותם 'קודקודים', ותוך זמן קצר מתגייסים מאות פעילים מהמחוז כולו לפעולה. כיום מרושת מטה הצפון על פני 25 נקודות, מיקנעם ועד רמת הגולן ומנהרייה עד בית שאן.

בפעילויות המטה ניתן לראות חתך מגזרים רחב: מבוגרים וצעירים, עולים וותיקים, דתיים וחילוניים. הפרוייקט הראשון שהפעיל המטה היה מבצע הסברה בקנה מידה גדול למתנדבי המשמר האזרחי: אלף מכתבים אישיים שוגרו לתיבות הדואר של מתנדבי המשמר האזרחי בצפון. במכתב התבקשו המתנדבים להחזיר את הנשק ולעזוב את ההתנדבות, שכן באופן זה הם ממלאים את מקומו של שוטר שיוצא לעקור יהודים בגוש קטיף, ומסייעים למעשה העקירה. שפיץ מספרת כי בודדים אמנם עזבו את התפקיד, אך במטה התקבלו גם תגובות נזעמות: "אנשים נבהלו מכך שחדרנו לפרטיות שלהם. 'איך הגעתם אלינו?' הם שאלו".

איזו מטרה השגתם אם הם רק כעסו עליכם?
"המטרה שלנו היתה לנער אותם, להוציא אותם משלוותם. שיבינו שעבודתם כרגע למען טובת עם ישראל איננה התנדבות במשמר האזרחי. מבחינתנו השגנו את המטרה מעצם העובדה שהם התעוררו לרעיון".

השוטרים מבינים
בשלב הבא התרשתו פעילי הצפון על תחנות המשטרה עצמן: לפני פורים חולקו ערכות משלוח מנות לשוטרים, שכללו דיסק, חוברת וצמיד כתום לילד. הרעיון היה להגיע באופן חביב לשוטרים, ולהבהיר להם כי עליהם לנהוג לפי צו מצפונם כשיקבלו פקודה. "המטרה השנייה שלנו היתה להראות למשטרה עד כמה מרושתים מתנגדי העקירה בצפון, כך שביום פקודה לא יוכלו לרדת מכאן לגוש כיוון שאנו נחסום את כל הצמתים", מסבירה שפיץ, "והמסר הזה הובן מאוד. באותה פעולה נכחנו בו זמנית בעשרים תחנות משטרה בצפון".

השוטרים דווקא קיבלו בחביבות את משלוחי המנות, ומבחינת ראשי המטה היתה לפעילות הזו ערך מוסף לא רק מבחינת השוטרים: "כל המהלכים שלנו מתוכננים מראש. הציבור בצפון הוא יותר רגוע. צריך להרגיל את האנשים לרעיונות בהדרגה. אנחנו מתקדמים בצעדים קטנים כל פעם, כדי להקטין את הפחד של האנשים מפני מעצר, ולהראות להם שלא נעצרים כל-כך מהר בכל פעילות. אנחנו רוצים לבסס אצלם ביטחון, כך שביום בו נצטרך כולנו לצאת לרחוב – כולם יצאו איתנו בגדול ולא יחששו ממעצר". במקרה זה, היא מסבירה, ראו שניתן להיכנס לתוככי תחנות המשטרה בלי להיתקל בעוינות או באיומים.

עליית מדרגה נוספת היתה בערב פסח: למרות הזמן הדחוק, עמדו עשר הפגנות מול תחנות משטרה בצפון. המשטרה היתה ערוכה להפגנות בעקבות הדלפה, ולא אפשרה לפעילים להיכנס לתחנות ולחלק מכתבים הקוראים לשוטרים שלא לבצע את פקודת הגירוש. הפעילים גילו יצירתיות והצליחו לעקוף את הוראות המשטרה. אישה אחת שמעה את השוטר אומר לה שקיבל הוראה לא להכניס אותה לתחנה. "ואני קיבלתי הוראה להיכנס לתחנה ולתת לך את המכתב הזה", השיבה. השוטר פשוט נכנע לה, והשיב: "אם כך, אקבל את המכתב". בתחנה אחרת הכניס מפקד התחנה את המפגינים לחדרו והביע באוזניהם הזדהות עם פעילותם.

מבצע מוצלח נוסף שעליו אחראי מטה צפון הוא שיירת המכוניות הכתומה שיצאה ביום העצמאות מצומת מגידו לצפון השומרון. המטה לא ביקש אישור מהמשטרה לקיום האירוע, ועל כן ציפו למארגנים שתי הפתעות בבוקר יום העצמאות בצומת מגידו: האחת – 200 מכוניות מקושטות בכתום מכל רחבי הצפון שהצטרפו לשיירה, מספר שלא שוער גם בחלומותיהם הוורודים ביותר, והשנייה – שלוש ניידות משטרה שחיכו בצומת. "בהתחלה חששנו שהם לא יאפשרו לנו לנסוע", מחייכת שפיץ, "אבל השוטר ניגש אלי ואמר: 'באנו לשמור עליכם, ללוות אתכם בדרך. שיהיה בהצלחה'. נוצר מצב שהמשטרה נסעה בראש השיירה, והיא שהובילה אותנו לשא-נור".

גם צה"ל היה ידידותי ביותר לשיירה: דאג לסלק מכוניות פלשתיניות מהדרך, ובכל עצירה לתדרוך הוצבו חיילים שאבטחו את הנוסעים. אגב כך חילקו הנוסעים לחיילים כיבוד ואגרות המדריכות אותם להישמע לצו מצפונם בהינתן הפקודה. כשהעפילה השיירה לשא-נור התרגשו תושבי היישוב מההפתעה שהכינו להם תושבי הצפון – הם לא ציפו למספר כה רב של מבקרים.

לא היו נהגים שחששו לנסוע ברכבים לשא-נור ללא אבטחה ומיגון?
"אחת המטרות המרכזיות במבצע היתה ללמד את נהגי הצפון לא לפחד מלנסוע לצפון השומרון ברכב לא ממוגן, עם כל המשפחה בפנים. אנחנו אומרים בעיקרון לא לנסוע בממוגן ירי, אי אפשר לראות כך את הדרך". מטרה נוספת היתה ללמד את האנשים בפועל את הדרך לצפון השומרון, על מנת שיוכלו להגיע למקום כאשר ייקראו.

צפון השומרון אומץ
בשבועות האחרונים התקבלה במטה החלטה אסטרטגית שלפיה יאמץ הצפון את יישובי צפון השומרון, הן בזכות הקרבה הגיאוגרפית והן בשל העובדה שיישובים אלו נבלעו במאבק על גוש קטיף. במסגרת זו התקיים לפני שבועיים ערב התרמה במורשת, שהשתתפו בו כ-80 איש, ונאספו כ-30 אלף שקלים למען יישובי צפון השומרון. ערבים נוספים צפויים להתקיים במעלות, חיפה ורמת הגולן.

בנוסף יחלו בקרוב מפגשים בחומש בין מטות השומרון והצפון. ההתארגנות המעשית בעיצומה: כעת עובדים המטות על קליטת אוהלים, ציוד, מזון וקביעת דרכי מעבר ליום הפקודה. בקרוב תיערך רשימת כלל הפעילים וכלי הרכב העומדים לרשות המטה, שחלקם יוזעקו לצפון השומרון בשעת הצורך וחלקם יוצבו בצמתים בצפון באותו זמן.

"בחומש רוצים מאבק בדרך שמאפיינת את היישוב, ואנחנו נתאים את עצמנו לצרכים שלהם", אומרת שפיץ בתגובה להנחה הרווחת, שלפיה התושבים החילוניים לא מעוניינים להיאבק. "נחבר אליהם אנשי קיבוצים ועולים. לא יהיה מצב שדתיים ישתלטו להם על היישוב וישנו את אופיו בניגוד לרצונם. יש לנו את המושבניקים של כנס נהלל, שמאחוריהם עומדים עוד מאות שישתתפו במאבק, גם אם לא הגיעו לכנס עצמו".

בניגוד לנחישות שמפגינה שפיץ ביחס להתארגנות מול חומש ושא-נור, מסתמן תסכול מסוים בנימת קולה כשאני מזכירה את גנים וכדים: "כרגע אין מה לעשות. אם הם יביעו נכונות להצטרף למאבק – נעזור להם".

מתי עוברת משפחת שפיץ לצפון השומרון?
"אנחנו כבר חושבים על זה. אם נדע תאריך ברור של יום החסימה, נשתדל להגיע לחומש כמה ימים קודם. נמשיך את פעילות המטה משם".

מועצת יש"ע נרדמה בשמירה
לשפיץ ביקורת נוקבת על התעלמותה של מועצת יש"ע מצפון השומרון, ועל הקו המתון שהיא מתווה באופן כללי. כאישה נטולת אינטרסים אישיים, החליטה באחת מישיבות המטה המשותף עם מועצת יש"ע לומר להם בדיוק מה דעתה על מדיניות המאבק של המועצה: "ישבנו מול זמביש ואורי אריאל. דיברו שם על הקמת מאהל המחאה מול הכנסת, ועל ההפגנה הגדולה שתהיה שם. שאלתי אותם אם הכניסה לכנסת תיחסם. הם אמרו שרק יעמדו על המדרכה. 'אם כך', אמרתי, 'מטה צפון לא יגיע לפעילות כזו, שאיננה משמעותית'.

"הם בכלל לא הקשיבו לדעתנו. בשלב מסוים החלטתי להיות זה שקורא 'המלך הוא ערום' – פניתי אליהם ואמרתי: 'עד כאן. אנחנו במטה גוף מחובר ומאורגן. לא נבזבז כוחות ומשאבים על פעולות לא משמעותיות. אם לא תתחברו לפעולות שלנו – מועצת יש"ע פשוט תישאר לבד'. אני יודעת שכולם הסכימו איתי בשקט, למרות שאף אחד לא העז לומר זאת. אין לי עניין להיות נגדם", היא מדגישה. "אם הם יובילו מהלך שיקדם את המאבק – נחבור אליהם. אבל לא ייתכן שנבזבז אנרגיות על פעולות לא משמעותיות, כשגם כך אין לנו מספיק אנרגיה למאבק".

מטה צפון הוכיח את עצמו גם בפעולת 'ניסוי הכלים' שהתבצעה בשבוע שעבר: נוכחות הפעילים נרשמה בעשרים צמתים בצפון, וצומת סומך נחסם למשך חצי שעה. בעוד בעלה נכח בצומת ואף סבל מהצקות השוטרים, ישבה שפיץ בביתה וריכזה את המידע על מנת להעבירו לתקשורת. רוב הצמתים בצפון לא נחסמו מפאת אופי האוכלוסיה, מסבירה שפיץ, אך דעתה על מהלך החסימה ברורה כתמיד: "לו הייתי יכולה למצוא דרך אחרת לשתק את החיים במדינה ולעורר את העם להבנה שלא ייתכן שחלק מהעם ייעקר מביתו באופן לא דמוקרטי – הייתי בוחרת בכל שיטה נעימה אחרת. אין לי עניין להציק. אך כיוון שאין שיטה כזו, וממשיכים לסתום לנו את הפה – אנחנו במרי אזרחי, שמטבע הדברים הוא קצת פחות אדיב".

נחשפת כאחת ממנהיגות המאבק בצפון. את לא חוששת ממעצר?
"יום אחרי חסימות הכבישים זומנתי טלפונית לחקירה במשטרה. לא הגעתי, כיוון שזה היה רק בטלפון, אך שמעתי שעומד להגיע אלי זימון בכתב. ברור לי שלא אשתף פעולה ולא אגלה דבר. לא שאני רוצה להיעצר, יש לי ילדים בבית. אבל האיום הזה שהמשטרה בעקבותי לא ימנע ממני מלהמשיך בפעילות".

חשיפה
שפיץ עדיין מתקשה לעכל את סדר יומה החדש, ואת ההתמודדויות שמציבה בפניה העמידה במערכה הציבורית. היא אמנם לא מתחמקת מאף התמודדות, אך מודה כי הדברים אינם פשוטים. החשיפה התקשורתית שלה זכתה מאז 'ניסוי הכלים' ביום שני שעבר נחתה עליה ללא הזמנה מראש: "זה התחיל כשעלו עלי ב'ידיעות אחרונות'. אחרי שהתראיינתי והצטלמתי אצלם, פנו אלי מרשתות רדיו וטלוויזיה, גם מארה"ב. הנטייה הטבעית שלי היתה לסרב לכל הכתבים, אך מצד שני הבנתי שאינני אדם פרטי. אני מובילה מהלך שבו נותנים לנו סוף סוף במה. כיוון שהתקשורת כל-כך עוינת, ואנו מקבלים כל-כך מעט במה, ברור לי שאני צריכה לעמוד בקו הראשון כדי להפיץ את הרעיון שלנו".

היא מתרעמת על השאלות הנוקבות ואף המעליבות שהפנו כלפיה עיתונאים, ובמיוחד על כתב 'ידיעות אחרונות' שסילף את דבריה: "הוא ציטט אותי כאילו אמרתי 'אנחנו משתקים לכם את המדינה'. מה זה 'לכם?' אני לא אמרתי כזה דבר! זו הרי המדינה שלנו!" התלונה שהפנתה לכתב לא נענתה.

הפרסום לא מפריע לך כאישה דתית?
"חששתי מכך, ואמרתי לעצמי שאני לא רוצה שזו תהיה חשיפה אישית. רציתי שלאורך כל המהלך אוביל מסרים ורעיונות, ולא אתן במה לעצמי. אני מקבלת המון פרגון מחברים במורשת, מהורי התלמידים ומהציבור שלנו. כל המכתבים והטלפונים מחזקים אותי להמשיך".

הפעילות מכתיבה לה סדר שבועי חדש, הכולל ישיבת מטה פעם בשבוע ושני ערבים נוספים המוקדשים לפגישות עם מטות בערים אחרות בצפון, העברת חומרים והוראות להמשך הפעילות. גם הסלולרי מצלצל ללא התחשבות בשעות קבועות. המחיר האישי מבחינתה הוא כבד ביותר: "הבית עצמו. אין ספק שהילדים סובלים. מאמא שהיתה המון בבית לאמא במתכונת חירום – מכינה קצת אוכל, קצת כביסה, פה ושם שיעורי בית, בודקת שכולם בריאים וממשיכה הלאה".

גם העבודה נפגעת קצת, כיוון שהמבחנים מתעכבים זמן רב יותר על שולחנה של המורה, אך שפיץ מעידה על פרגון רב מצד בית הספר, התלמידים וההורים: "התלמידים מודעים לפעילות שלי ונורא שמחים. אני מקבלת פתקאות עידוד מההורים. ואף על פי כן אני נזהרת שלא להכניס פוליטיקה לבית הספר".

תחום נוסף שחדש לשפיץ הוא השיח מול ציבור גברי: במסגרת ישיבות המטה המשותף, היא יושבת כחלק ממיעוט נשי, מול נציגות גברית חזקה: "הנשים במטות הן נשים שבפירוש משדרות המון נחישות וחוזק. הן מוכנות ללכת עד הסוף ולשלם מחירים אישיים", היא מאפיינת את חברותיה למאבק.
"עבורי זהו מפגש ראשוני עם עולם הגברים, זו שפה אחרת, מושגים אחרים. לא פעם זה מביך, קשה לי עם זה. אני צריכה להיערך אחרת, אבל זו המציאות, ובין השאר אני מתמודדת גם עם הדבר הזה. אין לי ברירה – מי שיכול חייב לעשות זאת". את השפה הגברית ששפיץ מתקשה להתרגל אליה היא מכנה 'שפה של גנרלים': "הרבה מעמדות, עמדות כוח, מאבק על מקומו של כל אחד. לא התחברות ופרגון כמו בעולם הנשים".

אחרי שהכל ייגמר, תחשבי על קריירה פוליטית?
היא פורצת בצחוק: "ממש ממש לא. את זה אשאיר לבעלי. מה שאני באמת רוצה זה לחזור ולסדר את הארונות, ולהחליף את בגדי החורף בבגדי הקיץ".

מה לגבי המשך פעילות במערכה הציבורית?
"אולי כשהילדים יגדלו", היא מתרככת. "כרגע הקטנים משלמים מחיר יקר על זה שאין אמא בבית. הם רוצים אמא קרובה אליהם, ולא ללטף אותה דרך מסך הטלוויזיה".