בשבע 145: הוי ארצי:

חגי סגל , כ"ז בשבט תשס"ה

היועץ

"מר שרון, סליחה על ההפרעה, נשיא צרפת נמצא על הקו. אפשר להעביר?"
קרה משהו?
"לא יודעת, אבל הם נשמעים לחוצים".
שוב שרפו שם בית-כנסת?
"הרל"ש שלו לא מוכן להגיד כלום".
נו טוב, תעבירי אותו.
...
"מסייה שרון, בונז'ור".
בונז'ור, מסייה לה פרזידנט. במה אני יכול לעזור?
"תראה, בטח שמעת על הפנצ'ר שקרה לי עכשיו?"
אדוני מתכוון למשאל?
"כן, בלעתי צפרדע גדולה, כמו שאומרים אצלנו. הסקרים דווקא היו טובים בהתחלה".
גם אצלי...
"אבל בסוף קיבלתי נוק אאוט".
מהנסיון שלי, זה לא סוף העולם.
"לכן התקשרתי. אני מאוד זקוק עכשיו לנסיון שלך. מה עושים? הרי אי אפשר ללכת למשאל ולעשות בסוף ההיפך מהכרעת העם?"
דווקא אפשר, אדוני, עובדה.
"הבעיה היא שהתחייבתי מראש לקבל את התוצאות"
התחייבת, אז מה? התחייבות של מנהיגים היא במקרה הטוב משאלה, ובמקרה הפחות טוב מזימה.
"נדמה לי, מסייה שרון, שגם אחרי המשאל אצלכם הכרזת שתכבד את התוצאות".
אני גם עכשיו ממשיך לכבד, אם אדוני יורד לסוף כוונתי.
"אהה. אולי אתה מוכן לעזור לי לנסח הכרזה דומה".
הצרפתית שלי לא מי יודע מה, אבל אני כבר מעלה על הקו את עומרי שלי.
"הוא מבין צרפתית?"
לא, אבל הוא מבין באינדיאנים.
"אינדיאנים?"
אל תדאג, הוא כבר יסביר לך.
"תודה רבה, מסייה. אני חושב שאני אגיד היום בטלוויזיה שאני מאוד מכבד את ריבונות ההחלטה של הבוחרים".
זה הכיוון פחות או יותר, ואחר-כך תעשה מה שאתה מבין. תאמין לי: בעוד שנה אף אחד לא יזכור שהיה בכלל משאל.
"תודה, תודה רבה".
סיל וו פלה.

מודל לחיקוי

סרבן ההתנתקות הראשון, חייל המילואים ארקדי מוטר מעפרה, סיים לרצות את עונשו. את תקופת המעצר בת השבועיים (עונשו קוצר בשבוע) הוא זקף על חשבון ימי החופשה השנתית, כך שמבחינתו לא קרה אסון גדול. בכלל, הוא מספר, הכלא הרבה פחות נורא ממה שחשבתי. "כל הלילה לפני המעצר לא ישנתי, אבל בסוף גיליתי שמדובר במקום נסבל בהחלט".

בכלא בצריפין פגש ארקדי סרבן שמאל, ובין השניים התפתחה מופלאה ידידות על רקע סקרנות הדדית. "אמרתי לו שאנחנו, הציונים-הדתיים, צריכים להודות לסרבני השמאל. הם לימדו אותנו שלא חייבים לעמוד דום בפני כל השגעונות של המערכת, שמותר גם להתמרד קצת, והשמים לא נופלים. הרי עד לזמן האחרון היינו כולנו ילדים טובים ירושלים".

סיפור עלילה

הסידרה החדשה של חיים יבין על המתנחלים מצטיירת כאחד המוצרים הדוקומנטריים המשובחים מאז ומעולם. עוד לפני שעלתה השבוע לאוויר נדפסו עליה שש ביקורות נלהבות בשלושת עיתוני השמאל היומיים. "איש לא ידע עד כה מה חושב חיים יבין על החדשות שהוא מגיש זה העשור הרביעי", התלהב תום שגב ב'הארץ', "עכשיו, בגיל 72, הוא יוצא מהארון".
יוצא מהארון? איש לא ידע מה חושב חיים יבין? מאות אלפי צופים יודעים כבר הרבה שנים בדיוק מה חושב חיים יבין על המתנחלים ועל השטחים. הקריין הנצחי הזה, כמו רבים מעמיתיו ברוממה, הרי שקוף כחלון זכוכית עברי בערב פסח. הטרמינולוגיה שלו, ההערות הדעתניות לפני ואחרי כתבות, הסגירו בהדרגה את דעותיו ומיקמו אותו עמוק בלב השמאל. עוד בתחילת שנות השמונים הוא הוציא מכליו אפילו את מנחם בגין המאופק בתקרית שהיכתה אז גלים. ברם, יבין הדף תמיד את הביקורת הימנית עליו בהצהרה צינית, ש"אף אחד לא יודע מה דעותי". אפילו עכשיו הוא ממשיך להתהדר ב"יושרה מקצועית" ואינו רואה כל מניעה להמשיך להגיש את מהדורת החדשות המרכזית בערוץ ממלכתי.
לפני שנה, כאשר נודע כי יבין שכר כיועצים לסידרה שני עוכרי התנחלויות ותיקים, עקיבא אלדר ועידית זרטל, הוא התראיין בערוץ 7 והבטיח שהסרט "יהיה מאוזן והוגן כלפי כל הצדדים". הביקורת הנפלאות על הסידרה מוכיחות שהסידרה מאוזנת והוגנת כמו רוב מהדורות מבט בדור האחרון. יבין ועמיתיו אף פעם לא יתעייפו לייצר טלוויזיה מאוזנת והוגנת נגד המתנחלים. לא עולה בדעתם לגוון פעם, ולו רק מטעמי פרובוקטיביות מקצועית, ולעשות סרט שבו המתנחלים יוצאים טובים וצודקים. סרט אחרי סרט, כתבה אחרי כתבה, מוצגים יושבי גב ההר באור אשמדאי.

במקום להפתיע, ולייצר למשל סידרה על חטא התמיכה התקשורתית בתהליך אוסלו, יבין הלך בנתיב הבטוח של השתלחות במתנחלים. הסידרה החדשה שלו, הכל-כך מושקעת כדבריו, איננה אלא פרק נוסף בסידרה אינסופית של השמאל הטלוויזיוני על יושבי ההתנחלויות. הרי כבר היינו אלף פעמים בסרט המשטמה הזה: אותם טיעונים ממורטים, אותן השמצות, אותו סיפור עלילה. אין בו שום נסיון לרענן את התזות השמאלניות השגורות על סוגיית השטחים, אלא בעיקר מאמץ אדיר לרענן את השנאה, וזה מה שמלהיב כל-כך את תום שגב ושות'. הם מתמוגגים לנוכח שרותי הדוקומנטציה והקריינות שחיים יבין מעניק להם הקיץ, וגומרים עליו את ההלל.

"מאז 1967 אנחנו קלגסים, אנחנו כובשים, אנחנו מדכאים עם אחר", מדקלם יבין בסרט מונולוגים של טלי פחימה. מותר לנחש שגם היא מאוד אוהבת את הסידרה החדשה שלו.

בנדיטים נחמדים

דניאל כהן בנדיט היה פעם המשה פייגלין של צרפת, רק אלים מאוד. דני האדום, כינו אותו. יהודי, כמובן. ב-1968 הוא הנהיג את הפגנות הסטודנטים, שזיעזעו את ממשל דה גול. עילת ההפגנות היתה עמומה למדי, אבל האלימות מוחשית מאוד. אנשיו של בנדיט לא הציתו צמיגים, הם שרפו מכוניות. הרבה גולגלות נופצו אז עלי בריקדות ברחובות פאריס. בנדיט נעצר, הואשם ב"סיכון ממשי לסדר הציבורי" והוגלה מצרפת. והנה, השבוע, במסגרת מאמר מערכת ב'ידיעות אחרונות' לרגל אכזבת העיתון מתוצאות משאל העם בצרפת, העניק לו סבר פלוצקר את התואר "איש הרוח", והעלה על נס את תמיכתו בחוקה האירופאית שנדחתה על ידי העם הצרפתי. עד היום בורקות עיניו של השמאל כאן כשהוא נזכר בארועי פאריס 68'. חוסמי הכבישים שם היו אנשי רוח, חוסמי הכבישים כאן הם לאומנים מסוכנים.