בשבע 145: על דעת עצמי

אבי סגל , כ"ז בשבט תשס"ה

שובו של האח הגדול

אם ברגע זה אתם קוראים את המדור באינטרנט, יש סבירות מסוימת שמישהו זר יודע על כך. מצד שני, יכול להיות שהוא כבר קרא את המדור בזמן שאני הקלדתי אותו. אולי הוא יודע גם כמה אני מרוויח בחודש, לאיזה בנק מפקידים לי את הכסף, מתי אני מושך אותו וכמה צעצועים לילד אני קונה בו. אם אין לו גישה למחשב, אולי יש לו גישה לטלפון, או לתיבת הדואר, או למערכת האינסטלציה – לא יודע, למשהו. יכול להיות שמישהו יודע עלינו הכול, ואנו לא יכולים לעשות עם זה שום דבר.

מדהים עד כמה אין שום דבר מדהים בפרשת 'הסוס הטרויאני'. עד עכשיו לא ברור על מה בדיוק המהומה: על זה שיש ריגול תעשייתי? על כך שאנשים נכנסים לפרטיות של אנשים אחרים? האם יש בזה משהו חדש? האם לא מתקשרים אלינו מדי יום סוכני מכירות ומתרימי צדקות, שקיבלו את הפרטים שלנו מכל מיני רשימות חסויות? האם מדורי הרכילות בעיתונים הם מציצנים פחות? האם מישהו מאתנו באמת מאמין שהמחשב הפרטי שלנו הוא אכן פרטי?

חדי האבחנה כבר מבינים, כי בהקשר של חדירה לפרטיות, אני חסיד גדול של תיאוריות קונספירציה. אין לי ספק ש'האח הגדול' מספרו של אורוול '1984' צופה בנו ב-2005. כבר היום, ובגלוי, אנו כה חשופים לכל מיני סוגים של חדירה לפרטיות שלנו, עד שאנו לא רואים בכך משהו חריג. אבל ריגול תעשייתי? הו-הו, זה כבר לא סתם - זאת פרשת ריגול! זה עונש מוות – תשאלו את רני רהב.
הרשו לי להרגיע אתכם: הסטארט-אפ של אודיסאוס, שעזר ליוונים להחריב את טרויה, ממשיך ללכת מצוין גם בגרסה הממוחשבת. מי שמאמין כי גורמים ממשלתיים וביטחוניים לא נכנסים לנו לוורידים בדרכים מפוקפקות, שיבושם לו. לדעתי, כולנו חיים במדינה של סוסים טרויאניים, של פריצה מתמדת לחיינו, שלחלק גדול ממנה אנו כלל לא מודעים. אלוקים נמצא בפרטים הקטנים, אומר הפתגם הידוע, אבל אל תבנו על כך שהוא נמצא שם לבד.

עשה לך רב ראשי

כשרב ראשי נבחר על ידי פוליטיקאים חילונים, זה בערך כמו שהרמטכ"ל ימונה על ידי הרב אלישיב. כשרב ראשי נבחר לקדנציה מוגבלת בזמן, זה בערך כמו ששופט ייבחר לכהונה קצרה. כשרב ראשי נבחר בלי ניסיון כרב עיר, זה בערך כמו שביבי נתניהו יהיה ראש ממשלה בלי ניסיון בתפקיד שר. טוב, אולי זאת לא דוגמה משהו.

למוסד הרב הראשי עדיין יכולה להיות חשיבות גדולה, סמלית ומעשית, גם אם הפרשיות האחרונות מסתירות מאתנו את הפוטנציאל. אבל אם הליך הבחירה לא יזכה לכבוד הראוי לו, גם הרב הנבחר לא יזכה לכך. בחירת האיש חייבת לעבור ועדה מקצועית ובקיאה, לפי קריטריונים של למדנות, ייצוגיות, ניסיון וניקיון כפיים.

כל עוד ייבחר הרב על ידי אנשים בלתי ראויים או בלתי ענייניים, אנו צפויים למבוכות נוספות נוסח שני הרבנים הנוכחיים. אבל גם אם הרב הנבחר יהיה הגון וייצוגי ולא יסתבך בפלילים או בשחיתות ציבורית, כל עוד הליך הבחירה יהיה לקוי ובלתי מכובד - מוסד הרבנות הראשית ימשיך להיות שק החבטות של הציבור הישראלי.

הכוחות זורמים בשטח

"אמרו לי שהמקום השני בארץ הוא כמו אליפות", הסביר כדורסלן הפועל ת"א, סמו אודריך, בעת שחגג עם חבריו את הזכייה הווירטואלית באליפות המדינה. יממה מאוחר יותר, התקשה אודריך להסביר את השתתפותו בחגיגה המשונה. "החבר'ה חגגו, ואני זרמתי עם כולם", הצטדק. בחיוך תמים וילדותי, הודה הכדורסלן הסלובני במה שרבים מאתנו מתביישים להודות – שמדי פעם אנו עושים את המעשים המטופשים והגרועים ביותר מתוך היסחפות עם הזרם. רק מאוחר יותר, במבט לאחור, אנו מבינים את משמעות הפעולה ומתחרטים.

בעוד כשלושה חודשים אמורים חיילים ושוטרים רבים לפנות אלפי יהודים מביתם, בלי לדעת לאן הם אמורים ללכת, בלי לחשוב מה יקרה בשטח אחרי הנסיגה, בלי להבין את המחיר האמיתי של העקירה, המחיר הביטחוני והמחיר הפנים חברתי. רק מעטים יחשבו על כל אלה ויפעלו לפי שיקול דעת קר ומעמיק. רוב הכוחות בשטח ינהגו כפי שחיילים נוהגים בדרך כלל – ימלאו פקודות, יעשו מה שכולם עושים, ילכו עם הזרם. יממה תעבור, ורבים מהם יתחרטו.

חמסה עלינו

א. הזעזוע התקשורתי בעקבות רצח הנערה מעיין ספיר ז"ל רק מוכיחים כי עדיין לא הפכנו לשיקגו. הניסיון להשליך ממקרה חריג ועצוב על המצב הכללי, ללמוד ממנו על בעיות קליטת האתיופים ולהתייחס למדינה כמסוכנת להסתובב בה – נראה לי מעט מוגזם והיסטרי.
ב. זה רק אני, או שמיכאל האפרתי – החתן לשעבר של משפחת ז'קונט והמוח מאחורי תוכנת הסוס הטרויאני – דומה שתי טיפות מים לאמנון ז'קונט? ומה זה אומר בעצם? אני מניח ששום דבר.
ג. בינינו, אין לי מושג מה אומרת חוקת האיחוד האירופי, אבל זה לא מפריע לי לחגוג על שהצרפתים דחו אותה.
ד. "אני מרגיש כמו אותו אחד שהלך לחפש אתונות ומצא משהו אחר". (קוראים יקרים, מי מוכן להזכיר למאמן הלאומי אברהם גרנט מיהו "אותו אחד" ומה הוא מצא?)
ה. ועוד אייטם ספורטיבי: מגזין הכדורסל 'חמישיות' בערוץ הספורט (פלוס פלוס וכו') עם ניב רסקין, עופר שלח וארז אדלשטיין - הוא בונבון של מגזין.

יודע את מקומי

פעמיים-שלוש בשנה, בדרך כלל בימים של חילופי עונות או עשן מדורות, אני חוטף התקפת עיטוש חריפה פלוס אף דולף פלוס עיניים דומעות פלוס מע"מ. בעברית צחיחה קוראים לזה אלרגיה, אבל באופן בלתי רשמי - זוהי לא פחות מהשעיה זמנית של החיים.
הנה רשימה חלקית של דברים שלא הייתי מסוגל לעשות בשבוע האחרון: להרכין ראש, לשכב על הצד, לשטוף כלים, לבצע תרגילי כושר, להרים את הילד, לומר יותר ממלה אחת ברציפות, להתנהג בנימוס, לחשוב על רעיונות טובים למדור, לנשום. מה שכן יכולתי לעשות זה לשכב על הגב, כשיד אחת מחזיקה מגבון טישו מעל שני הנחיריים, בעוד היד האחרת מנסה נואשות למצוא את שארית חבילת הטישו כדי לשלוף משם עוד מגבון ולבצע החלפת משמרות בזמן.

הדבר הנוסף שיכולתי לעשות, שכן בעל אשה אני, הוא להיאנח חלושות. אין פעולה הגורמת יותר סיפוק לאדם החולה מאשר לעשות עצמו חולה יותר. ברוב המקרים, תעורר הפעולה אמפתיה מהולה ברחמים אצל בת הזוג, ואולי גם כוס תה למיטה. רק שצעד כזה, עם כל יתרונותיו הגלויים לעין, נושא עמו גם סיכונים לא מבוטלים. למשל, האשה עלולה להיבהל מעצמת האנחות, להשאיר אותך בבידוד ולקחת את הילד למשמורת אצל סבא וסבתא. או גרוע מכך – היא יכולה להכריח אותך לאכול מזון מלא, ירוק ואורגני ללא תוספת סוכר, מלח או כל תבלין אחר.

בקיצור, מצב הצבירה שלי לשבוע זה לא היה שונה בהרבה משל בר-מינן. הפרודוקטיביות שלי, שגם כך אינה מן המשובחות, ירדה עוד יותר והגיעה עד לקו האדום התחתון. כל פעולה, אפילו הפשוטה ביותר, נראתה לי קשה כקריעת ים סוף עם אלרגיה למים. אין פלא אפוא, שרבים מהשיחות שלי עם זוגתי נשמעו בערך כך:
"אבי, מישהו צריך להוריד את הפח".
"את".
"מי לוקח את הילד מהגן?"
"את..."
"אבי, אתה יכול בבקשה..."
"את –"
"רגע, עוד לא סיימתי".
"את-את-אצ'ווו!!!"