חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 145ראשיהפצה

מצודת דוד - בגליון השבוע

הוא ברח מבית חסידי בצ'כוסלובקיה, עלה לארץ באוניית מעפילים, נלחם עם הבריטים בנאצים, הקים את כפר עציון, נלקח בשבי הירדני וחזר כדי לארץ להקים את ניר עציון ולשבת בה.
06/02/05, 00:00
עתיה זר

דוד בן דוד, האיש שתולדותיו הן תמצית תולדותיה של הציונות הדתית, מדבר. במבט דמוגרפי הוא רואה איך המדינה תצא מהבוץ הנוכחי, ו"רק בגלל שאנחנו בשפל זמני נפסיק להגיד הלל?"

בכניסה לביתו של דוד בן דוד בניר עציון ישנה תמונה, ועליה הכתובת: "כשכושלים את הכוחות מגייסים את הרצון".
דוד בן דוד, בשנות השמונים לחייו, הוא איש רענן ונמרץ. בעברו רשומים בריחה מבית חסידי בצ'כוסלובקיה להכשרה של בני עקיבא, עלייה לארץ באונייה 'פטריה' וקפיצה ממנה חמישה ימים לפני טביעתה, חמש שנות שירות בצבא הבריטי ופעילות בקרב שארית הפליטה, חברות בקיבוץ כפר עציון שלפני קום המדינה בתפקיד 'מוכתר הכפר', נפילה בשבי הירדני, הקמת המושב ניר עציון בכרמל וגידול ארבעה ילדים, קרוב לעשרים נכדים וכמה נינים, הפזורים בהתיישבות ברחבי הארץ.
דוד צלול לחלוטין. הוא מעלה זיכרונות מעברו, מתייחס לאמירת הלל ביום העצמאות ולמצב היום ומספר בגאווה על יוצאי חלציו – והכל בחיוך, כאשר רעייתו עדינה, שלצדו מזה חמישים ושמונה שנה, יושבת לידו.

"הרבנים לא ראו את העתיד"
לפני שנים מספר הוציא דוד לאור אוטוביוגרפיה. הספר, שנקרא 'גשר על תהומות' מתאר את מסכת חייו של דוד, שהחלו בעיירה ענייה בהרי הקרפטים בצ'כוסלובקיה של אז (אוקראינה של היום) כבן למשפחת חסידי ויז'ניץ. בהיותו בן 16, במהלך לימודיו בישיבת סאטמר, פגש בתלמיד שניסה לעשות נפשות בקרב התלמידים לנושא הציוני בכלל ולתנועת בני עקיבא בפרט.

"בוויכוחים איתו הייתי טוען שכל מי שמגיע לארץ מתפקר, כי זה היה המצב באמת, אז הוא ענה לי: 'זו בדיוק הסיבה שבגללה צריכים לעלות אנשים דתיים'. למרות שהייתי מנצח אותו בוויכוחים, התיאורים שלו על מדינה יהודית שתקום, צבא יהודי ומשטרה יהודית, הדליקו את הדמיון שלי ונתפסתי לעניין". כעבור זמן קצר נזרק דוד מן הישיבה, לאחר שבין חפציו התגלו ספרי חול.

"הרבנים של אז לא ראו את העתיד", אומר דוד. "אלמלא היתה שואה, היו כל בחורי הישיבה מתפקרים. כולנו כבר היינו על הסף. פתאום נפתחים לעולם, וזה מאוד מושך. אבל הרבנים לא ראו שני צעדים קדימה. הם ראו רק את ההווה. מבחינתם – כאן האנשים דתיים ובפלשתינה הם נעשים חילוניים".
לאחר שחטף סטירת לחי מצלצלת מן הרבי, נדר דוד לעזוב את עולם הישיבות לצמיתות. הוויכוחים עם הוריו גרמו לו לעזוב גם את הבית ולהצטרף להכשרה של בני עקיבא.

ממערב לצ'כוסלובקיה שגשגו אז היהודים, אך ההתבוללות היתה בשיאה וקשה היה למצוא אפילו מניין של שומרי שבת. בצד המזרחי, לעומת זאת, שבו התגורר דוד עם משפחתו, חיו כ-120 אלף יהודים בעוני ובדלות, וכולם, להוציא אדם אחד, היו אורתודוקסים. אנטי ציונים מובהקים. לכן אין זה פלא כי כל הכפר רעש וגעש כאשר נודע כי דוד הולך להכשרה של בני עקיבא, שנתפסה בעיניהם כמאורת פריצות.

בין סאטמר לבני עקיבא
בכל צ'כוסלובקיה כולה חיו 400 אלף יהודים, ומתוכם 400 בלבד היו חלוצים. "החלוצים היו בשולי החברה", מסביר דוד. הרבה אנשים היו ציונים וקנו את 'השקל', אבל ללכת להכשרה היה נחשב דבר פחות ביותר. אף יהודי המכבד את עצמו לא היה נותן את בתו לבחור שהלך להכשרה. למעשה, הציונות הדתית היתה פתרון למי שרצה לעזוב את הישיבה ולעלות לארץ, אבל בלי להתפקר".

אם כבר מרדת, למה לא נעשית חילוני?
"אני יהודי מאמין. אף פעם לא חשבתי לעזוב את הדת. אבל גם כך זו היתה מרידה מרחיקת לכת. בחיי החסידות, כשראיתי בחורה הייתי משפיל את עיני, כמו שכתוב בשולחן ערוך, ובבני עקיבא היו חיים בצוותא של בנים ובנות, ריקודים משותפים, והבנות אז לא הלכו כמו בנות האולפנה של היום.
"אמנם תמיד קינאנו בחלוצים החילוניים, השמאל מאוד קסם לנו, השומר הצעיר... למה עצרנו בבני עקיבא? סיעתא דשמיא. לא פרקנו עוד עול. היום רואים מה הם עשו עם עצמם ועם הדור. אבל הגיל שלי כבר אחר את הרכבת. הילדים שלהם כבר לא שלהם. לא מזמן אמרה לי חברה מקיבוץ סמוך בצער: 'למה לא הצטרפתי אליכם?' היום הילדים שלנו ברוך ה' ממשיכים את דרכינו, מה שלא כך אצל השמאל של אז".

דוד משוכנע כי היכולת להתנגד להוריו, להיות משוכנע בצדקת דרכו, היא תוצאה של השראה אלוקית שהיתה לו. הרגשה ודאית שגם אם טוב ליהודים היום מחר עלול להיות רע מאוד, גרמה לו לחתור את דרכו לארץ ישראל. "זה לא פשוט לחתור כשאין אפשרות להיכנס", מדגיש דוד.

ההתנגדות לא היתה גם בגלל הסכנה הכרוכה בדבר?
"לא אצלנו, בקרפטורוס. אצלנו היה עוני גדול, רעב. אנשים באמת האמינו בשלוש השבועות. את שלוש השבועות הם אימצו, ולכל שאר המקורות המצדדים בעלייה לארץ, הכתובים בתנ"ך, בגמרא, לא התייחסו. היום החרדים מצטטים את שלוש השבועות, אבל אני לא יודע אם הם מאמינים בזה. אז הם באמת האמינו".

במהלך שהותו בהכשרה הגיעו הנאצים גם אליהם. חוות ההכשרה הועברה לידי קומיסר גרמני, וחברי ההכשרה, כמו כל יהודי המדינה, החלו לחפש כל נתיב אפשרי כדי להימלט. הפרעות ביהודים הפכו לדבר שבשגרה.

דוד עוצר את סיפורו ומוציא מן הארון תיק ובו טלית חרוכה מעט. "זו טלית שהצלתי מתוך בית כנסת בוער. היא עברה איתי את דרך החתחתים עד שהגעתי ארצה, את כפר עציון, השבי הירדני. עד היום אני מתעטף בה פעם בשנה – ביום השואה"

הקפיצה ששינתה את חייו
בדרך לא דרך מצא דוד את דרכו לאונייה שהובילה אותם ארצה, כאשר מגמת פניה הרשמית היתה לדרום אמריקה. כשהגיעה האונייה לחופי הארץ, התחבקו האנשים באושר בראותם את הרי הכרמל, אך אושרם נמשך זמן קצר בלבד. האונייה, עם 1200 האנשים שעליה, נעצרה בידי הבריטים. הבריטים החליטו לגרש את המעפילים, יחד עם אוניית מעפילים נוספת שהגיעה בינתיים לאוקיינוס ההודי. נוסעי האוניות הועברו לאוניה 'פטריה'.

ההפגנות שנערכו על האוניה ועל חוף חיפה הסמוך היו ללא הועיל. דוד, שהתקשה לסבול את מראה החוף הנכסף מבלי יכולת לדרוך עליו, החליט לקפוץ מן האונייה יחד עם חבר נוסף, ולהגיע לארץ בשחייה. למרות שלא היה שחיין טוב, קפץ בלילה למים והצליח להגיע לחוף, כאשר מכנסיו שעליו הם כל רכושו.

לאחר שגחן ארצה ונישק את עפר הארץ שם פעמיו לעיר חיפה, כשבידיו כתובתה של קרובת משפחתה של חברה למסע. בפני הבריטים שעצרו אותו העמיד פני משוגע, ושוחרר כעבור זמן קצר. התרגשותו לנוכח ילדים בגני משחקים, עוברים ושבים ברחוב, שכולם מדברים עברית, לא ידעה גבול. כעבור זמן קצר הצטרף ל'קבוצת אברהם' שישבה בכפר פינס והקימה לאחר שנים אחדות את קיבוץ כפר עציון. חמישה ימים לאחר קפיצתו מן ה'פטריה' התרחש הפיצוץ בבטן האונייה, והיא טבעה. 267 איש נספו באסון, והיתר נכלאו בעתלית למשך תשעה חודשים.

כאשר דוד נשאל על נקודות ציון חשובות בחייו, הראשונה שבהן היא הקפיצה מן ה'פטריה'.

שארית הפליטה
לאחר חודשים אחדים החליט דוד להתגייס לצבא הבריטי ולהילחם בנאצים. חייו בצבא כחייל דתי לא היו קלים. רוב החיילים הדתיים התגייסו כקבוצה, ואילו דוד שרת כדתי יחיד, אך דווקא בשל שמירת המסורת שלו זכה לאהדתם של הבריטים.

דוד ניצל את שירותו בצבא כדי לפגוש קהילות יהודיות בכל מקום שאליו הגיעו. לאחר ביקור בדמשק הבריח דוד ברכבת החיילים ארבעה בחורים יהודיים תושבי דמשק. באלכסנדריה לימד ילדים יהודיים שירים עבריים, תנ"ך וידיעת הארץ, ניסה להקים סניף בני עקיבא, אך נתקל בהתנגדות תקיפה של תנועת 'החלוץ'. גם מלוב ניסה להבריח קבוצה של יהודים, אך הדבר לא עלה בידו.
עם סיום המלחמה ערק דוד מן הצבא הבריטי, וכאן הוא מתאר את נקודת השיא של חייו.
"נפגשנו עם שארית הפליטה. אני וחבר שלי, שערק יחד איתי, היינו הראשונים. פגשנו אותם כשרק יצאו מהכבשנים, המהמנזרים, מהמחבואים. זה היה פחות מחודש לאחר סיום המלחמה. ערקנו מהצבא הבריטי באיטליה, הסתננו דרך הקו של הצבא האדום של סטאלין.

"עם סטאלין היינו ידידים גדולים כל עוד נלחמנו יחד, למחרת הפכנו לאויבים. 'אנחנו' זה האנגלים, כי כך ראו אותנו. כשתפס אותנו המשמר הרוסי וראה חיילים אנגלים הוא מאוד מאוד לא כיבד אותנו, אבל כשנודע להם שאנחנו יהודים הם אמרו: יהודים, אתכם אנחנו מכירים. כל היהודים הם ספסרים ומבריחי גבולות. כמעט הוציא אותנו להורג כשברחנו מהם.

"אי אפשר לתאר מה אנחנו היינו עבור שארית הפליטה, ומה הם היו עבורנו. בכל מקום שהופענו הצטופפו סביבנו מאות אנשים כדי לראותנו, לשמוע מפינו מילת עידוד ונוחם. היינו כמבשרי הגאולה".
בהמשך הצטרף דוד לחיילי הבריגדה שפעלו בקרב שארית הפליטה, במטרה לשקמם ולהעלותם לארץ ישראל. הפעילות שלו ושל חבריו הדתיים סייעה לא פעם בכך שלפליטים הצעירים ניתנו גם שיעורים ביהדות.

איך הצלחת לשרוד כדתי במשך חמש שנים, בתור חייל דתי יחיד?
"לא תמיד עמדתי במבחן, אך הנחתי תפילין ועל שמירת שבת ככל הניתן. על כשרות לא יכולתי לשמור. אין ספק שעזרו לי בכך החינוך מהבית, דרך התורה, המצוות ויראת השמים. מעל לכל שמרה עלי תחושת השתייכותי לקיבוץ הדתי, לציבור אנשים שהציב לעצמו כמטרה לחיות חיים טהורים וישרים".

המוכתר של כפר עציון
הצבא הבריטי, בראותו כי חיילי הבריגדה פועלים בקרב אחיהם בגולה, החליט לפרק את הבריגדה היהודית. 120 חיילים התבקשו להישאר באירופה, ואותרו 'כפילים' שהשתחררו במקומם מהצבא. דוד המשיך בפעילותו באירופה. את אשתו, עדינה, פגש עוד כשערק מן הצבא הבריטי בפעם הראשונה, ובפסח תש"ז עלה יחד איתה לארץ, ובנה איתה את ביתו בכפר עציון.

"זו היתה אהבה ממבט ראשון", כותב דוד בספרו על כפר עציון. מיד עם הגיעו התבקש לשמש כ'מוכתר הכפר' בשל היותו חייל משוחרר, לתווך בחיכוכים בין יהודים, ערבים ואנגלים, שאיתם הסתדר היטב.

דוד מוסיף פרט שנשמע אקטואלי: "הסוכנות שלחה לי מורה לערבית. הוא לימד אותי ערבית ובעיקר את נימוסי המזרח, איך מדברים איתם. איך כשערבי אומר כן, הוא בעצם חושב לא. היה לי קשה להבין את זה. אבל למדתי את כל השטיקים שלהם, שהם אומרים דברים בלי שום כוונה לקיים אותם".
כעבור חצי שנה בתפקיד מוכתר הכפר החלו הקרבות בכפר עציון.

לאחר נפילת הל"ה החלו דיונים בהנהגת היישוב בארץ אם לנטוש את הגוש, עקב ניתוקו מריכוזים יהודיים. הדיונים העכירו את רוחם של התושבים, והם נשמו לרווחה כשהוחלט להיאבק על הגוש ולא לפנותו. היה ברור שגוש עציון הוא המגן של ירושלים הבירה. בד' באייר, ערב הכרזת המדינה, נפל הגוש בידי הערבים. הלוחמים הניפו סדינים לבנים לאות כניעה. הערבים הקיפו אותם כמקבלים את כניעתם, ואז פתחו לעברם באש והרגו את כולם.

דוד בן דוד נפצע ימים אחדים קודם לכן, והועבר עם הפצועים האחרים לקיבוץ משואות יצחק הסמוך. הלוחמים במשואות יצחק הועברו לשבי הירדני, במסגרת הסכם שביתת הנשק שעליו הוכרז זמן קצר קודם לכן. דוד שהה תשעה חודשים בשבי הירדני, יחד עם שמונה חברים נוספים מכפר עציון שהצליחו להינצל.

"כשחזרתי מן השבי", מספר דוד, "לא הייתי מסוגל להסתכל בפני עשרות האלמנות. כל החברים נהרגו, ולאשתי יש בעל. רק ארבעה בעלי משפחה וחמישה רווקים ניצלו מן הקרב, ואיתנו עוד ארבעה שיצאו מן הגוש לפני הקרב האחרון. תשעים וחמישה חברים נהרגו".

לאחר הקמת המדינה הוקמו קיבוצי גוש עציון במקומות שונים בארץ: רבדים ועין צורים בדרום, משואות יצחק במרכז. "לא הסכמתי בשום אופן שיקום קיבוץ בשם כפר עציון", מספר דוד, "וכך נבחר השם ניר עציון. האמנתי תמיד שנחזור לשם. זה היה הזוי לגמרי להאמין בזה, ובכל זאת האמנתי".

והיום, כשאתה רואה את גוש עציון?
"אני אגיד לך. אני, שאני אופטימיסט כזה גדול... שתהיה פריחה כזו... הלב מתרחב. עד כדי כך לא האמנתי".

איך היה היחס אליכם אז, כאנשים דתיים?
"בתור דתיים זה היה קשה. צחקו מאיתנו, פשוט מאוד. לא ששנאו אותנו כמו היום, אבל צחקו מאיתנו, מה הוא יודע. המושבים הדתיים הראשונים, באיזה קשיים הוקמו? הלוא כולם צחקו מהם. בקיבוץ הראשון, טירת צבי, כולם צחקו: אלה מסוגלים משהו לעשות? הם יודעים רק להתנועע עם הגמרא. גם בצבא, עד שלא הכירו אותנו טוב צחקו מאיתנו. מניח תפילין, איזה עסק הוא מצא לו בצבא? חבר שלי מהפלוגה הוציא ספר על קורותיו בצבא. לא להאמין שהיינו מיטה ליד מיטה. בזמן שאני הלכתי לחפש קהילות יהודיות, הוא חיפש בילויים מסוג אחר לגמרי".

התחלה חדשה בניר עציון
ארבע משפחות מכפר עציון חברו לקבוצות התיישבות נוספות, ויחד הקימו את ניר עציון. לאחר מלחמת השחרור היה מאושפז תקופה ארוכה בבית חולים, עקב בעיות שגרמה הפציעה בכפר עציון. לאחר מכן הצטרף דוד לניהול המושב הצעיר, והוא מסייע בניהולו עד היום. "אם כי היום זה קשה יותר", הוא מחייך. "אני פשוט לא מצליח להתרגל לכל הטכנולוגיות החדשות".

עדינה, אשתו של דוד, ילידת צ'כוסלובקיה אף היא אך מאזור אחר, גדלה במשפחה דתית-ציונית. הוריה ושלושה מאחיה נספו בשואה, והיא הצליחה לשרוד בעזרת ניירות אריים מזויפים, בעבודת משק בית אצל משפחה נוצרית בהונגריה.

"למזלי עוזרות הבית היו אוכלות במטבח, וכך יכולתי לזרוק את הבשר. לא הייתי מסוגלת להכניס בשר לפה. כשבאתי לארץ וטיילתי בחיפה ברחוב החלוץ ופתאום אני רואה שם חזיר, בחלון ראווה. איך זה פגע! פרצתי בבכי. אני בורחת מצ'כוסלובקיה, ופה בארץ, בעיר גדולה חיפה מוכרים בשר חזיר, זה עשה עלי רושם קשה מאוד.

"אני לא יוצאת מארץ ישראל", היא מוסיפה. "דוד והילדים נסעו למסע שורשים, אני לא רציתי להצטרף. מה שטוב לי זה לראות את הארץ, את היישובים. היו זמנים שלא יכולתי לדבר על השואה, רק בחושך. היה לי יותר קל לדבר כשחושך. זה היה בהתחלה. בהתחלה היה מאוד קשה. פתאום את יודעת שזה לא חזר וההוא לא חזר. והיינו תמיד מחפשים. היו לי שתי אחיות עם ילדים שלא חזרו, היה לי אח עם ילד שלא חזר. אז אחרי המלחמה בכל פינה חשבת אולי בכל זאת יחזרו, אולי בכל זאת אני אמצא אותם. זה לא היה קל".

השואה לא עירערה את האמונה שלך?
"מעולם לא. להיפך. האמונה שלי היתה הרבה יותר חזקה מזה. בזכות ההורים שלי. אמא תמיד הלכה בפאה נוכרית. אבא פתח גמרא בכל הזדמנות. אחרי המלחמה לא הסכמתי בשום אופן לצאת עם בחור לא דתי. כל הזמן הייתי חושבת אם ההורים מרוצים ממני. זה היה מאוד חשוב לי".

עדינה מספרת על המשפחה שהקימה. הצעירה בבנותיה, שלומית, היתה שותפה להקמת היישוב סוסיא בדרום הר חברון. "זאת זכות גדולה, אבל זה קשה. את מלווה אותה מההתחלה. היא היתה בין הראשונות. היו שבע משפחות שעלו לסוסיא. אני חיה את סוסיא כמו שחייתי את ניר עציון. בניר עציון לנו יש הוותק הראשון. את לא יכולה לקנות את ההשתייכות כמו להיות בין הראשונים. לבוא לישוב כשהכל מוכן זה כבר משהו אחר. הם היו שבע משפחות שכולם היו או לפני לידה או אחרי לידה. כל שבוע היו צריכים להביא מקרית ארבע או חברון שלושה בחורים שיהיה להם מניין. אני מאוד מעורבת בזה".

לפני כשלוש שנים, לאחר הירצחו של תושב היישוב יאיר הר סיני, החליטו שלוש משפחות להקים מאחז על שמו, ומשפחתה של שלומית ביניהן. "היה לי קשה", מספרת עדינה, "כשהיא עברה מסוסיא למצפה יאיר. ראיתי אותה כשהיא התחילה עם קרוואן, אחר-כך בנתה בית והולידה שבעה ילדים. ובית כל-כך יפה... ופתאום לעזוב את הבית ולהתחיל מחדש. עד שבאתי לראות בעצמי: היו לי דמעות בעיניים. הכל שם היה כל-כך יפה. ברוך ה' שהילדים שלנו המשיכו בדרכנו. בשנת 42' ברחתי מן הבית, ועכשיו, 63 אחרי, צריך רק לדעת להודות שהגענו לאן שהגענו".

נעבור גם את זה
דוד בן דוד מקביל את שנות מלחמת העולם השנייה לשנות חורבן הבית והגלות, ואת השנים לאחר מכן, עד הקמת המדינה, ליציאת מצרים ומתן תורה. לשאלה מה תפקידו של הדור שנולד לתוך מדינה קיימת הוא עונה כהמשך להקבלה הזו, שהעבודה רק התחילה עם הקמת המדינה.

"כל מי שעוסק בבניין ארץ ישראל, אם זה בהתיישבות, בכלכלה או בפיתוח, ממשיך את המפעל שאנחנו התחלנו. ברוך ה' זכינו שהילדים שלנו הולכים בדרכנו. יש לנו ארבעה ילדים, ואף אחד מהם לא גר לידינו. זה החינוך שלנו. אנחנו שלחנו אותם להתיישב בכל מקום בארץ ישראל. אשרי האב שבנים לו כאלה.

"היום למתנחלים יש קשיים איומים. לנו, כשעשינו את הדברים הגדולים, כפר עציון וכולי, לפחות היתה הערכה גדולה כלפינו. כלפי המתנחלים, בתוך האווירה של השמאל המתבולל של היום אפילו זה אין, אז זו גדלות עוד יותר משלנו. אבל גם אז חלק מעם ישראל היה נגד כל הדרך הזו וחיפש דרכים אחרות לשרוד, וגם מי שהזדהה איתנו היה חלש. רק בודדים קבעו את הדרך. כך זה היה אז וכך גם היום".

אתה מרגיש שהחלום שלך ביחס למדינה התגשם?
"מעל ומעבר, פי כמה וכמה. מבחינה כלכלית היינו נעבעכים אז, והיום אנחנו מעצמה כלכלית וצבאית. עכשיו יש תקופת יובש, תקופה קשה, השמאל הוא בינתיים רוב, המתבוללים כאן הם רוב והם מכתיבים והם אלימים, אבל הם לא יהיו בעוד כמה שנים, או שיהיו מיעוט כזה קטן. זה זמני. כל הגל השמאלני ירד מבחינה דמוגרפית.

"כמו שסבלנו בשעתו מן הצדוקים ומהמתייוונים ומהסימילנטים ומאלה ומאלה, כך גם הם יורדים. ביהדות הדתית והחרדית יש פריחה דמוגרפית, וזה ישנה את כל המצב הפוליטי בעוד עשרים-שלושים שנה. עכשיו זה קשה, הם שולטים והם השתלטו והם מכתיבים, אבל זה ישתנה. אז משום שיש תקופת ביניים בין מייסדי המדינה לבין התקופה שנראה בעוד זמן קצר מאוד, שאנחנו בשפל, בשביל זה להפסיק להגיד הלל?"

ההבטחה הדמוגרפית
"אני מסתכל מסביבי, גם בתוך המשפחה שלי וגם אחרים בענף הדתי יש פריחה דמוגרפית, ובענף המתבולל יש שקיעה כל הזמן".
זה ביטוי מאוד חריף, המתבוללים. למה אתה משתמש בו?
משום שהם מתבוללים. השמאל כפי שהוא נתפס היום. השמאל של אתמול נלחם בשביל דברים צודקים בדרך כלל, בשביל הפועלים, העניים, המדוכאים. היום שמאל זה מי שאוהב את העריצים והרשעים. ודאי שהם מתבוללים, הילדים, הנכדים שלהם כבר לא יהיו יהודים. הרבה מאוד עוזבים את הארץ, אם תסתכלי בקיבוצי השמאל מסביב.

"יש לי חבר מהכפר בצ'כוסלובקיה. זה היה כפר קטן. הוא גר כאן בקיבוץ החותרים, הבת שלו התחתנה עם מתנדב משוודיה ועברה לגור שם. הנכד שלו כבר לא יהיה יהודי... בזמן שבמשפחה שלי יש ברוך ה' פריחה דמוגרפית, יש נכדים ונינים, אצלו יש סך הכל שלושה ילדים, אחת בחוץ לארץ, שני עזב את הקיבוץ, זה הולך ונגמר".

הסבא והסבתא מן הסתם אהבו מאוד את הארץ. למה אצלך זה עובר לדורות הבאים ואצלם לא?
"נגמרו הבטריות. הם ינקו את זה מן הסבא הדתי והאבא הלא כל-כך דתי, שהיו לו עוד אנרגיות. בילד שלהם זה היה בקושי, ובנכד שלהם זה כבר הגיע לסוף. זה תהליך שאנחנו מכירים אותו כבר 200–250 שנה. הסבא היה ירא שמים, האבא כבר ככה, והנכד כבר התבולל".

באלבום התמונות ההיסטורי של משפחת בן דוד ניתן לראות, עם התעודות הרבות והתמונות מן המלחמה ושרידיה, את משפחת בן דוד שותפה לעליות לסבסטיה, בימי ראשית ההתיישבות בשומרון, ותמונות מן המאבק לעצירת הנסיגה בסיני.

"פגשתי את אפי איתם בגוש קטיף בפסח האחרון, ואמרתי לו: גם אם חלילה תצא מחשבת הזדון הזו לפועל, אסור להתייאש. עם ישראל תמיד ידע לקום מן החורבות ולהיבנות מחדש. הדבר הכי חזק אצלי זה האמונה. הרי ארץ ישראל מובטחת לנו בתורה, בנביאים. אנחנו עכשיו בחולשה נוראה, אבל אני מאמין שנתגבר".

ספר משפחתי
הבכורה, חנה, נשואה ל- ומתגוררת בנחלים. חמשת ילדיהם מתגוררים בקרית ארבע, שדה אליהו, נחלים וגבעת הראל.
אבי נשוי לעליזה ומתגורר באבני איתן שבגולן. להם שני ילדים, האחד נשוי ומשרת בחיל הים והשני בצבא.
אודיה מתגוררת באלון שבות, שניים מילדיה נשואים ומתגוררים ביקיר ובאלון שבות, שלושה נוספים עדיין בבית.
שלומית מתגוררת במצפה יאיר הסמוך לסוסיא, נשואה ליונתן ולהם שבעה ילדים.

ezar1@walla.co.il