בשבע 145: מהנדס מניין

המופע הגדול של האחים כהן וחצי 2 יביא לכם כמה וכמה דקות של צחוק והנאה מסיטואציות מוכרות, כמו מציאת עשירי למניין

אמציה האיתן , כ"ז בשבט תשס"ה

אם אינך יכול להיאבק בהם – הצטרף אליהם. אמנם באנגלית זה נשמע יותר טוב, אבל הרעיון ברור בכל שפה. הפעם כיוונתי להיצף הגדול של סרטים קומיים ששוב מאיים לשטוף את שוק הסרטים (הדתיים כמובן), וכמעט אינו משאיר מקום ליצירות מסוג שונה.

ובכן, מכיוון שידי קצרה מלעשות משהו בנידון, החלטתי להצטרף ולנסות ליהנות ממה שיש. במקרה זה – נהניתי בגדול. למופע הקודם של האחים כהן וחצי לא כל-כך התחברתי (אל תשאלו אותי למה, כך הם קוראים לסרט שלהם), והנה יצא לשוק האוסף השני של המערכונים, בעל השם הארוך – 'המופע הגדול של האחים כהן וחצי 2 – מניין חסר'.

או שאני הולך ונהיה צעיר עם הזמן, או שהאיכות שלהם הולכת ומשתפרת. בסרט הזה כמעט שאפשר להגיד – התמוגגתי. וזאת עוד מבלי להתייחס לילדים, שמצטטים משפטים מתוך הסרט ושוחקים אותו הדק היטב בכל רגע פנוי של המחשב.

לאחר הצפייה ניסיתי לשחזר לעצמי ממה כל-כך נהניתי. הרי לכם כמה הגיגים מתוך אותה מחשבה עמוקה. ראשית, המערכונים עוסקים בנושאים שכולנו מכירים ובסיטואציות הלקוחות היישר מתוך החברה שלנו. סיפור המסגרת, למשל, הוא על תשעה אנשים שמחפשים עשירי למניין, כשהשמש עוד מעט שוקעת.

לאורך הסרט אנחנו פוגשים את התשיעי רודף אחרי אנשים ברחוב ומנסה בכל כוחו לשכנע אותם להצטרף למניין. מגוון התירוצים וההשקעה של עוברי האורח כדי להתחמק מהמשימה עולה על כל דמיון.

החזרה אל אותה סיטואציה לאורך הסרט, כאשר השעון מתקדם לאטו ומאיים להגיע אל השקיעה המאיימת, הזכיר לי את המערבון הידוע 'בצהרי היום', המעביר, כאילו בשידור חי, את השעה שנותרה עד לשובו של הפושע אל העיירה ברכבת הצהרים. הצופה עובר עם הסרט את אותו תהליך, ומרגיש כאילו הוא שותף פעיל בסרט. גם כאן אנחנו נלחצים עם אותו תשיעי מסכן, וחרדים מפני השקיעה המאיימת, עד לסוף הבלתי נמנע, שבו נמצא העשירי בדרך בלתי מקובלת.
סיטואציה נוספת המוכרת לכולנו היא אותה ברכת המזון, הנאמרת בכוונה גדולה אך כוללת בתוכה התייחסויות בלתי נמנעות לסביבה הפעילה. אם זה ציטוט קולני לתוך הטלפון הנייד, כדי להבהיר למתקשר שאנחנו בעיצומה של ברכה, או עזרה לילד בשיעורי הבית, מבלי לפספס אף מילה או כוונה. חבל רק שהאורך האינסופי של הברכה, והציטוטים הלקוחים ממיטב פרקי התהלים, גם אם אינם נמצאים בברכת המזון, מורידים קצת מהרושם האמיתי של הסיטואציה. דרך אגב, מבט פחות מחויך על הסצנה הזו יראה לחלק מאיתנו מראה לא מחמיאה של הברכות שלנו (ודי לחכימא ברמיזא).

אחת הסצינות המבריקות שראיתי בסרטי המגזר (ואני לא מגזים) מתארת פגישה אקראית בין שני חברי ילדות לאחר שנים ארוכות של ניתוק. בפגישה הלבבית מנסה כל אחד להוכיח לחברו עד כמה הוא הצליח בשנים האחרונות, והדו קרב המילולי מלווה בניקוד מצטבר. הסיטואציה כל-כך אמיתית עד שממש מביך לצפות בה.

בין לבין, נוכל למצוא גם מערכוני מחאה, כנגד הממסד כמובן. בנימין נתניהו לא יצחק מהסצנה שבה הולכים ההורים עם מכשירי חשמל שונים בעגלות הילדים כדי לקיים את המלצתו שלא לגדל יותר מדי ילדים. מפכ"ל המשטרה גם הוא לא יצחק מהסצנה שבה השוטרים מנסים להפיל בפח בחור חרדי, ולשכנע אותו לזרוק אבנים על מכוניות הנוסעות בשבת.

התסריט המבריק מצטרף למשחק המצוין של המשתתפים בסרט. זה לא משחק דרמטי במיוחד, ואפילו לא מרגש, אבל הם כל-כך חמודים שאפילו אי אפשר לכעוס עליהם. נכון, הזקנים נראים כאילו הדביקו אותם בדבק נגרים, אבל אפילו זה נראה כהחלטה מערכתית, שנועדה להפוך אותם למגוחכים. אישית, הייתי מוותר על הזקנים. לא הייתי מתנגד אם היו מורידים גם את הקטע שבו אחד השחקנים מרסק ביצה קשה עד דק. גם בלי להתייחס להלכות ביזיון אוכלים, בל תשחית וכדומה, זה פשוט לא נראה חינוכי.

אי אפשר שלא להתייחס לרשימת הקרדיטים, ששוב מופיע בה אריאל כהן הבלתי נלאה. אני עוקב אחר יצירתו כבר תקופה ארוכה, ובאופן אובייקטיבי (אינני מכיר אותו אישית) אני מצהיר כי יש לו עתיד. רק בקשה אחת, בינינו – תתחיל לעבוד עם הדבר האמיתי, עזוב קצת את הקומדיות.
וחזרה ל'מניין חסר' – פשוט כיף של סרט.

לדיווח על סרטים חדשים הראויים להיכנס למדור, או סתם הערות מחכימות: amatsya@a7.org