בשבע 145: מצפון תבוטל הגזירה

אלוף משנה במיל' משה לשם הוא מתנחל ללא כיפה, לוחם חסר מורא שקורא לסרב לפקודת העקירה, איש ערכי שמאמין בסטיקרים, נביא זעם שכל נבואותיו התגשמו.

עפרה לקס , כ"ז בשבט תשס"ה

באוסלו הוא הקים עם חברים את 'שנית גמלא לא תיפול', ומאז הוא פועל ללא הפסקה למען ארץ ישראל. "אין לי ספק שלא תהיה עקירה", הוא אומר. בכלל, לשם מאמין שכולנו הולכים לקראת עתיד טוב וערכי יותר

לאנס ארמסטרונג, רוכב האופניים המפורסם, הגיח לפני כחצי שנה לאמצעי התקשורת וצמיד צהוב בידו. באמצעות הצמיד, חשב, יוכל לקדם את המודעות למחלת הסרטן וגם לאסוף תרומות. כמו כל הדברים שנגע בהם ארמסטרונג, גם היוזמה הזאת הצליחה. עשרות מיליוני צמידים כאלה נמכרו ברחבי העולם, הפכו לטרנד אופנתי והכניסו מיליונים לקופת הקרן שלו למלחמה בסרטן.

את הצהוב של רוכב האופניים הפכו אנשי עמותת 'שנית גמלא לא תיפול' לכתום. כתום בוהק ודוחה התנתקות. ולמרות שכאן לא מדובר במיליונים, 100 אלף צמידים כבר נמכרו, והעמותה, שנשארה בלא צמיד אחד, הזמינה עוד 50 אלף.

לפגישתנו מגיע אלוף במילואים משה לשם (60) ענוד בצמיד כזה. צמידים, סטיקרים ודגלונים הם חלק חשוב במאבק, יסביר בהמשך, אבל עבורו הם רק חלק אחד מפאזל של עשייה בעד ארץ ישראל ונגד תכניתו של אריאל שרון. 11 שנים הוא ב'עסק' הזה של תנועות חוץ-פרלמנטריות. הוא למד עליהן, חקר אותן והקים את 'שנית גמלא'. "פעם, אחרי שננצח, אני אולי אשב לכתוב כמה ספרים על הנושא", הוא אומר, ובינתיים הוא רץ, רץ ודוחף.

אוהבים את ארץ ישראל
יום שישי, לובי של מלון ירושלמי. זה עתה סיים לשם פגישה עם קבוצה של עיתונאים נוצריים מחו"ל. המטרה היא להביא משלחת גדולה של אנשי תקשורת כאלה לארץ, להניח להם לראות את המציאות בעיניים ולשדר אותה בחזרה בבית. אחרי הראיון ל'בשבע' ימשיך לשם בסדרת פגישות. רחוקה הדרך הביתה. כבר כמה חודשים הוא נפגש 20 שעות ביממה, מסביר, מתאם, מדפיס, מאשר ומתדיין במסגרת פעילותו לעצירת ההתנתקות. "גירוש ועקירה", הוא מקפיד על הניסוח.

לשם עלה לישראל מפולין בגיל 5. הוריו, ששרדו את השואה, נחתו היישר למעברת 'מחנה ישראל', שלשם מוסיף לה את התואר "נידחת". כעבור ארבע שנים עברה המשפחה ליהוד. משה למד בתיכון בפתח תקווה, וכשסיים התגייס לצה"ל.

"המשפחה שלי היתה קשת יום. זו לא משפחה שדיברו בה פוליטיקה, למעט העובדה שאבי סירב לקחת את הפנקס האדום כי הוא מאס בקומוניזם, ולכן אף פעם לא קיבל עבודה נורמלית. הבית היה בית אוהב ישראל, אבל לא כזה שיש בו מאגרים בלתי נדלים של תורות".

הערכים ואהבת הארץ מצאו מקום בלבו של לשם בעיקר בצבא. ושם, כך נדמה, הכו את שורשיהם היטב היטב.

הוא התגייס בשנת תשכ"א לקורס טיס, ובהמשך הגיע להנדסה קרבית, עבר קורס קצינים ולאט לאט טיפס בסולם התפקידים. לשם היה קצין הנדסה פיקודי בפיקוד מרכז, ולבסוף כיהן כראש מחלקת תורת לחימה במטכ"ל. 27 שנים שירת לשם בתפקידי מטה ושדה בצה"ל, אף לא אחד מהם מנהלתי, הוא מציין.

לאחר שהשתחרר מצה"ל פנה לשם לעסקים פרטיים, וחי לעצמו עד "השבר הנורא של אוסלו", כלשונו. אז חבר לסא"ל שלמה באום ז"ל, סגן מפקד ה-101, והם הצטרפו לעו"ד אליקים העצני שבנו, בועז, גם הוא שותף היום לצוות המוביל.

את הארגון שלהם הקימו בטבת תשנ"ה, בעיצומם של ימי האיום על רמת הגולן, בזמן שביתת הרעב של ועד יישובי הגולן. צעדם הראשון היה החתמת 46 אישים וקצינים על מכתב שכתבו, שבו קראו שלא לציית לפקודה של פינוי יישובים מהרמה. גם תת אלוף אמציה חן (פאצי) חתם על המכתב המדובר. לפני עשרה חודשים חידשה 'שנית גמלא' את הקריאה לסירוב פקודה, ומאז היא מחתימה על עצומה בנושא, בשיתוף ארגונים אחרים.

מי מפרק את הצבא
עבור אנשים שמגיעים מן האזרחות דילמת הסירוב נראית פתירה. אזרחים רגילים להחזיק בדעות חופשיות וללכת על-פי צו מצפונם. אבל לחייל, שאמור לסרב בפועל, הדבר קשה יותר. קל וחומר כשמדובר בקצין ומפקד בצה"ל. אלוף משנה למשל.

כאלוף משנה במילואים, לא קשה לך להחתים על עצומת סרבנות?
"זו לא עצומת סרבנות. אנחנו לא קוראים לסרבנות גורפת כמו השמאל שמתנגד לכיבוש וכל מיני שטויות אחרות. אנחנו מדברים על עניין אחד בלבד, שזה פשע לעקור אדם מביתו. אנחנו מצטטים את ראש הממשלה אריאל שרון, שאמר ב-95': 'אם החייל מרגיש שהפקודה שניתנה לו היא בניגוד למצפונו, עליו לפנות באופן אישי, להתייצב בפני מפקדו ולהיות מוכן לשאת בתוצאות'".
אבל אתם לא מדברים היום רק על הגעה לשטח וסירוב פקודה במקום. אתם אומרים גם לאדם שמקבל צו מילואים לא להתגייס, שמא יחליף חייל שילך לפנות יישובים.

"נכון. אנחנו לא מדברים על פקודה ספציפית אלא על התהליך שיביא לתוצאה הנוראה, ולכן אנחנו אומרים היום לחייל מילואים: תבדוק טוב לאן מגייסים אותך, אל תעשה את זה גם אם אתה מחליף מישהו ברמת הגולן, שילך לגרש יהודים".

בכנות, אתה לא חושש שזה יפרק את הצבא?
"לא. זה יציל את הצבא. בקוד האתי שהצבא בעצמו כתב צה"ל הוא צבא ההגנה לישראל ולא צבא העקירה. בקוד כתוב שצריך לשמור על כבוד האדם וחירותו, שזו זכותו של אדם לחיות בביתו, ודבר נוסף: שאסור להרים יד או לפגוע באזרחים לא חמושים. חייל שיוציא אדם מביתו, בהכרח יעבור על הקוד האתי של צה"ל.

"באופן ציני הולכים להטיל את המשימה על קורסי טייס וקורס חובלים וכל מיני קורסים יוקרתיים, כאלה שעד שהחיילים הגיעו אליהם הם השקיעו מאמץ רב. אחרי שהם יבצעו את המשימה הנוראה הם לא יהיו אותם חיילים, וזה לא יניח להם לכל ימי חייהם.
"מי שרוצה להטיל בנו את הרפש של מפרקי הצבא שיסתכל במראה. כי מי שנותן את הפקודה לאח לובש מדים לעקור מביתם אח או אחות אזרחים, על ראשו נופלת האשמה של פירוק הצבא".
כמפקד אתה ודאי יודע שחלק מהעניין של צבא הוא אחידות וקבלת מרות. אתם מעודדים את החיילים לחשיבה עצמית, שעלולה לטרוף את כל המבנה של מפקד ופקוד.

"בניגוד לצבאות אחרים, אנחנו מחנכים את החיילים שלנו למוסריות ולראש גדול, ולכן עומדים אצלנו חיילים למשפט על ביצוע פקודות בלתי חוקיות. חייל שירה בדודי שמש של העיירה חלחול נענש, אפילו שהוא ביצע פקודה. השופט אמר לו שהוא היה צריך לחשוב ולהבין שהפקודה איננה חוקית. כאן אנחנו מדברים על מעשה חמור פי כמה מדודי שמש.
"זו איוולת ממדרגה ראשונה לחשוב שחייל צריך לבצע כל פקודה. אם יגידו עכשיו לחסל ערבים חפים מפשע באיזה כפר, מישהו אחר-כך יעמוד לצד החייל שביצע את הפקודה? ברור שלא. ראינו את זה בכפר קאסם וראינו את זה במקומות אחרים".

"לא השקענו מספיק בערכים"
המאבק של 'שנית גמלא' בתכניתו של ראש הממשלה הוא מלחמת חורמה. אבל כמעט כמו כל האנשים שהיו מעורבים בבניין הארץ ובהגנה על שלמותה, גם באום, לשם והעצני עבדו בעבר כתף אל כתף עם אריאל שרון. היה זה בזמן הסכמי אוסלו, בזמן המאבק ברבין ואחר-כך בפרס. "הוא היה שותף סוד לתכנונים ופעילויות רבות", משחזר לשם.

באום, שהיה קרוב במיוחד לשרון, כבר מחה נגדו בעבר כאשר פינה את ימית. באום עמד בפתח ביתו של שרון ימים רבים, כידוע, ללא הועיל. לפני חמש שנים הלך באום לעולמו, ולמרות הצער הרב על הסתלקותו, מסכים לשם שאולי מוטב שבאום לא הספיק לראות את שרון, מפקדו האהוב, בשיא פעילותו נגד ארץ ישראל.

לשם לא יודע מה קרה לאריק. אולי זה המהלך היחיד ש'פורום החווה' ראה שיכול להציל אותו מציפורני החוק, הוא אומר בזהירות, אבל הוא לא ממש רוצה להיכנס לסוגיה. "אני לא אנליסט ולא פסיכולוג שלו".
קיימת טענה שכבר בעבר היה אפשר לראות על שרון שהוא לא ממש מאוהבי הארץ.
"אני לא חושב. אני חושב ששרון היה מבוני הארץ וההתיישבות. אבל אני לא יכול להביע דעה על שרון נטו. אני יכול להביע דעה על המדיניות המטורפת שהוא מנהיג היום, שהיא הרסנית מכל בחינה".
לשם מתחיל להסביר מדוע תכניתו של שרון היא גרועה. הוא מדבר בשטף, בהחלטיות, מביא דוגמאות והוכחות. בכלל, בכל מהלך השיחה הוא רציני ונחרץ. חיוך נסחט ממנו רק כאשר הוא מדבר על משהו אישי, וזה לא קורה הרבה.

גם אחרי תקופת רבין המשיכה תנועת 'שנית גמלא' לפעול, והיא עשתה זאת גם כשהליכוד עלה לשלטון ותנועות אחרות נרדמו בשמירה. היתה זו 'שנית גמלא' שיצאה נגד ועידת וואי והסכם חברון. "לבושתנו, המאבק מעולם לא פסק. אוסלו היתה קללה שפשה בציבוריות הישראלית. חלק גדול מהציבור התעורר והתנער ממנה, אבל חלק גדול מהפוליטיקאים לא".

כשאנשי העמותה לא נאבקו באישים פוליטיים, הם עסקו בהנחלת ערכים. לשם העביר שיחות לצעירים על מוטיבציה, סיפורי קרבות ואהבת ארץ ישראל. היתה לו פינה בערוץ 7, והוא גם כתב (ועודנו כותב) לאתרי אינטרנט שונים.

ממשלות הימין, הוא טוען, עשו מעט מאוד כדי להטמיע בקרב הציבור הישראלי את החשיבות הערכית, הביטחונית והכלכלית של יש"ע. החסך הזה בחינוך, הוא מסביר, גורם לכך שהמאבק על יש"ע הוא קשה כל-כך. "אם משרד החינוך היה משקיע בסיורים ובלימוד המשמעויות הערכיות ההיסטוריות והתנ"כיות של המקומות האלה, הכל היה נראה אחרת".

כצ'לה, ידיד של לשם, מנדב רעיון לתיקון העוול: "הוא אידיאליסט גדול מאוד. אם הוא היה מנכ"ל משרד החינוך הכל היה אחרת. הוא ממש איש חינוך". אגב, בדיונים ובהסברה לשם מעדיף תמיד את הטיעון הערכי ולא הביטחוני, למרות הרקע הצבאי שלו. "הטיעונים הביטחוניים הם רק טכניים. הערכים הם אמיתיים. בגללם אנחנו כאן".

הרוב הדומם ינצח
בתחילת שנות ה-90 קיים ועד יישובי הגולן מאבק עיקש על השארת הגולן בידי ישראל. הפגנות המוניות, חוגי בית, תליית שלטים מעל כל מרפסת, שיירות של מכוניות וטרקטורים, שביתות רעב ובעצם מה לא.

בסיכומו של דבר, התכנית לסגת מן הרמה נגנזה בשל רצח רבין ותבוסתו בבחירות של מי שהחליף אותו, שמעון פרס. למרות האמור, אישים שפעילים בתנועות חוץ-פרלמנטריות בהחלט לוקחים את המאבק הזה כאות ודוגמה: "הצלחת המאבק על הגולן היא קודם כל של עם ישראל, שוועד יישובי הגולן הגיע אליו והצליח להסביר לו את חשיבותו של הגולן מכל הבחינות", אומר לשם, "ועם ישראל הוא זה שבמכוניותיו ובאלפי סטיקריו הבהיר לציבור שדבר כזה לא יכול לעבוד. פוליטיקאים תמיד נוהים אחרי ההמונים. אנחנו רק הקטליזטור, הזרז של העם".

המאבק על הגולן היה מסודר ומאורגן. היתה הרגשה שיש קול אחד. כיום יש תחושה שהמאבק מתפזר, כל ארגון מושך לכיוון שלו, והדברים מתמסמסים.
"שלילי. לפני כמה חודשים עשינו ישיבה משותפת של כל הארגונים. הגיעו 40 נציגים של ארגונים כאלה ואחרים. הוקם מטה, ואני חלק ממנו, שמנסה לנתב את כל הארגונים, וזה לא פשוט, כיוון שאנחנו יודעים כמה דעות יש בקרב מניין יהודים. אבל בסך הכל אנחנו מצליחים לעשות פעולות מתואמות גדולות מאוד, ורואים את זה בשטח".

אבל השלב הראשון של המאבק נכשל. אם כולם היו עובדים יחד, אולי היה אפשר להביא לכך שחוק משאל העם יעבור.
"אני לא יכול להביע עמדות שקשורות לדברים שנעשים בתוך הכנסת. אנחנו כארגונים חוץ-פרלמנטריים לא עסקנו בנושא של לובינג בכנסת.
"ארגונים חוץ-פרלמנטריים, וזה קורה הרבה פעמים עם ארגונים וולונטריים, מצטרפים למאבק ברגע האחרון. אבל היום, אותו מחנה גדול שמתארגן מחדש, זה כמו גל צונאמי. לכן אני מזהיר את כל מי שחושב שהעם איתו, שזה בדיוק להיפך. גל הצונאמי של ההתנגדות לעקירה ילך ויגדל וישטוף. ואני חושב שככל שזה יגבר, זה יכול ליצור מהפך פוליטי מסוים, כולל אצל מקבלי ההחלטות ועד לראש הממשלה".

לשם כבר רואה תוצאות בשטח: "למרות שסקרים הם שקרים, גם בעיתון כבר לא יכולים להסתיר את נהמת העם, ואפילו במעריב נכתב שרואים ירידה דרסטית בנכונות של העם לעקירה. ככל שההיבטים הרבים חודרים לציבור: הביטחוני, השבר בעם, הסכנה להרס אושיות הצבא והמשטרה – זה ילך ויגדל".

נכונים ליום פקודה
'שנית גמלא' תרמה חלק נכבד מן המילים ל'שירת הסטיקר' של 'הדג נחש'. היא היוותה ומהווה בית יוצר לסיסמאות עוד מתקופת אוסלו. מקורן של רוב המדבקות שמחולקות כיום בהפגנות הוא לא אחר מאשר מוחם הקודח של אנשי העמותה. המספרים הם מדהימים: חצי מיליון 'העם עם גוש קטיף', 300 אלף 'יהודי לא מגרש יהודי' ועוד ועוד.

"אני חושב שסטיקר הוא אמצעי רציני מאוד להעברת מסר מהיר וקליט, בעיקר בתקופה שבה התקשורת היא מהירה ואינטרנטית. אנחנו יודעים גם שכשהשמאל הקיצוני היה בשלטון הם ספרו את הסטיקרים שהיו על הרכבים, וכך הם בעצם ראו את הציבור האמיתי שמתגלגל בארץ".
מעבר לסטיקרים ולצמיד, כמובן, קיים גם החומר ה'רציני', קרי חוברות הסברה. 'שניתי גמלא' אחראית על הפקת כמה מחומרי ההסברה היותר טובים ומשכנעים שמסתובבים היום בשטח. ראשי העמותה: לשם, אליקים ובועז העצני, כותבים את מרב החומרים ומעבירים מאחד לשני, תוך תיקונים והערות. התוצר הסופי, כאמור, איכותי, ענייני ומנוסח היטב.

אבל היום כבר לא מדובר רק בכרוזים, צמידים ואפילו הפגנות. 'המטה המשותף לביטול גזרת הגירוש', שמורכב מגופים חוץ-פרלמנטריים וממועצת יש"ע, כבר מתכונן ליום פקודה. הם עורכים כנסים בכל רחבי הארץ, גיבשו דף הנחיות לאזרח וארגנו מטות לוגיסטיים באזור גוש קטיף ובאזור צפון השומרון. שיתוף הפעולה עם מועצת יש"ע, שיש בה ראשי רשויות שמחויבים יותר למדינה, אינו מובן מאליו. לא כל צעד מקובל על כולם, מבהיר לשם, אבל הם משתדלים.

תמצית התכנית ליום פקודה הוא הגעה המונית לאזורים המיועדים לפינוי ושהייה במקום. כל-כך פשוט. "העיקרון המנחה הוא התארגנות בקבוצות קטנות או גדולות וזרימה עצמאית לשטח", נכתב בדף ההנחיות. במקום ימצאו הבאים מים, עזרה ראשונה, מרכזי הזנה ועוד.

אתה חושב שאנשים יעזבו את הכורסה ואת חייהם השלווים, יפסידו עבודה ויסתכנו במעצר? אנשים אמנם מגיעים להפגנות, אבל בין זה לבין מה שאתם מדברים עליו יש הבדל גדול.
"מבחנו של הציבור אוהב ארץ ישראל יהיה בזה. מי שיוותר על נוחות, מי שיוותר על עניינים כלכליים, מי שלא יחשוש אולי לחטוף מכות או ללכת לבית סוהר, יהיה זה שיוכל להישיר מבט גם שנים אחר-כך, ואני חושב שיהיה אפשר לנצח ובגדול. אני משוכנע שעשרות אלפים יקומו ויעזבו עבודה, כורסה ואבטיח, ויבואו להילחם ולסייע לתושבים במאבק שלהם".

עוברים שבוע, שבועיים, שלושה – ואז מה?
"כמה שיידרש. אם בתי הסוהר יתמלאו בכמה מאות יהודים, ממשלת ישראל תיפול".

אתה חושב?
"בטוח. אם יקומו מחנות מעצר שבהם ייעצרו כמה אלפים ממשלת ישראל תיפול, משום שבסופו של דבר היא מושתתת על פוליטיקאים יהודים".
לשם מדבר בביטחון, והאמת היא שקשה להתווכח איתו. בראיון שנתן לפני פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה הוא צפה את החדירות ליישובים, את הפרעות והרציחות. מי שקרא אז את דבריו לא האמין שהם יכולים להתגשם. לצערנו, נבואותיו התממשו אחת אחת.

לשם משוכנע שמתנגדי העקירה ינצחו. וביום אחרי, הוא משוכנע, מדינת ישראל תעבור פילינג רציני, ולטובה. "זו תהיה ארץ מחייכת יותר, ארץ שיותר מאמינה בערכיות שלה".

לא ארץ שבורה?
"לא. ארץ מנצחת. ב-91', כשבריה"מ התפרקה, היה ניסיון לעשות הפיכה צבאית והגנרלים שלחו דיוויזיה משוריינת למוסקבה כדי לחסל את הדמוקרטיה בהתהוותה. האזרחים נעמדו סביב ילצין ועלו על הנגמ"שים. לא התנפלו, עלו. בלי אלימות. החיילים שם לא יכלו להרים את הקלצ'ניקוב ולירות בבני עמם. הם הצטרפו לאלה ששמרו על הדמוקרטיה בהתהוותה. אני מצפה מחיילי צה"ל שיאמרו 'אנחנו לא יכולים להשתתף בזה'. ברגע שהם יאמרו כך, הם יצילו את צה"ל ואת המדינה".

"אל תסתירו את הכיפה"
לשם מתגורר בגבעון החדשה, יישוב מעורב שמשויך לגזרת בנימין. היום יש שם וילות יפיפיות. פעם, כמו כולם, הם התגוררו בקרוונים. יש לו שבעה ילדים, ונכון לסגירת הגיליון שמונה נכדים (התשיעי אמור להיוולד בכל יום). חמישה מבניו ומחתניו משרתים בצה"ל, ובעקבותיהם אנחנו שבים לדבר על ענייני חיילים.

בעבר התבטא לשם שאם חייל ירים עליו יד, הוא יחזיר. גם היום הוא עומד מאחורי הדברים: "אני לא אעזוב את היישוב שלי בחיים, תרתי משמע. ואני חושב שאם מישהו ירים עלי יד, אין סיבה שאני לא אתגונן. אין שום סיבה לשוטר או חייל להרים על יד שלא לצורך. צורך זה אומר אם אני התחלתי בהשתוללות. אני בעד מרי אזרחי לא אלים, שלוש שורות עבות מתחת. אבל אם משתמשים בכוח בלתי סביר אז מותר להחזיר".

התנגדות פסיבית?
"אתה לא חייב לתת שיגררו אותך".
אתה לא חושש שתהיה כאן הידרדרות למאבק בין חיילים או שוטרים לאזרחים?
"הסכנה קיימת, ואנחנו עושים כל מאמץ שזה לא יקרה, בשיחות, בתדריכים ובכתיבה. לאורך כל הדרך, וגם בדף ההנחיות שלנו, אנחנו כותבים שאנשי כוחות הביטחון הם אחינו ושיש להתרחק מכל גילוי של אלימות פיזית או מילולית כלפיהם, וגם להתרחק מפרובוקציות".

לשם מבחין פתאום שאני עונדת צמיד כחול (פולארד) ולא כתום, וזה לא כל-כך מוצא חן בעיניו. אני מסבירה שלראיונות עיתונאיים לא ראוי ללכת עם צמיד שמקרין עמדה כל-כך ברורה, אבל הוא לא מקבל את הדברים: "זה חלק מהגישה המתנצלת שלכם", הוא אומר ומתכוון לכלל הציבור הציוני-דתי שהוא קורא לו 'יפי נפש', במובן החיובי של המושג.

"השמאל מנסה לקחת על עצמו את המושג יפי נפש, למרות שהוא בוטה וברוטאלי. אבל הדתיים הם יפי הנפש האמיתיים, כי כשאני אומר להם שצריך להתנגד לפשע הגירוש הם אומרים רגע, מה יהיה על הצבא, ומה יהיה על המדינה? הדאגה שלהם לכלל היא הרבה יותר גדולה מאשר לפרט, וזה יפה.
"רבים מהם הם אנשים מאוד סלחניים. יורקים עליהם, והם מנגבים את הרוק מהפנים ואומרים 'ירד גשם'. הם עומדים בהפגנה ורואים שיש רק כיפות, אז הם רוצים לחבוש כובעים כדי להסתיר את הכיפות. אני אומר: אל תסתירו את הכיפות. חובשי הכיפות והנוער הציוני דתי, אתם היום עמוד השדרה של צה"ל ושל המדינה הזאת. אתם לא הרבים, אבל תמיד נושאי הדגל לא היו הרבים".

לשם אינו חובש כיפה, אך הוא שומר מסורת. כשהגיע לאחת הפגישות עם הרב אברהם שפירא גלוי ראש, אמר אחד המקורבים לרב בלחישה רועמת: "כיפה, כיפה". הרב השיב לו: "מעל ראשו פרושה כיפת ארץ ישראל כולה".

גם כצ'לה מסביר שלשם הוא בעצם אדם דתי מאוד: "הוא אחד האנשים היותר דתיים במדינת ישראל. הוא קשור בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו לארץ ישראל. אז זה לא בצורה הקלאסית, אבל לא צריך לחבוש כיפה כדי להיות אדם דתי".

ובכל זאת, מרגישים לשם ובועז העצני שהארגון שלהם, שמבוסס על אנשים שאינם דתיים, מביא עמו ערך מוסף לתנועות המאבק. העצני: "לדתיים יש רגשי נחיתות וחוסר ביטחון. אנחנו לא מתביישים מהשמאל ואין לנו רגשי נחיתות מולם. אנחנו מייצגים קו תקיף שמושך את כולם לכיוון הנכון".

שליחנו במזרח הודו
המאבק מצריך משאבים רבים, לא רק בזמן אלא גם בכסף. לשם מגייס תרומות מ"יהודים טובים ברחבי הארץ והעולם ומיהודים טובים ברחוב", וטוען כי השמועה שנוצרים מממנים אותם היא מופרכת. "הם תורמים לא יותר מאשר סימפטיה", הוא אומר ומוסיף רמז או שניים על הספונסרים של יריביו בתנועות החוץ-פרלמנטריות השמאלניות.

"ב-10 שנים האחרונות אנשים כמוני ודומים לי עזבו כמעט כל דבר אחר. כל שקל שאנחנו מצליחים להשיג הולך נטו למאבק. כמעט שלא הולך כסף לאנשים שאנחנו מעסיקים. כל העומדים בראש הארגונים האלה הם אנשים שוויתרו על חלק מעבודתם, על חלק משכרם, שיכלו להרוויח הרבה יותר אלמלא עבדו ימים ולילות, לילות וימים על המאבק".
צריך אישה מיוחדת בשביל זה.
"אני מציע לראיין גם אותה. היא עוסקת בחינוך מיוחד, ואני חושב שכל מורה של חינוך מיוחד היא כבר עם נשמה יתרה, קל וחומר כשהיא אוהבת את ארץ ישראל".

בני הזוג משה ורחל לשם נסעו בעבר לצפון מזרח הודו, ושהו שם שישה שבועות: מלמדים עברית, מדריכים ומסייעים בהתארגנות ל'בני מנשה' שמתכוונים לעלות ארצה. בעוד חודשיים תשוב רחל להודו, הפעם לבד, ותמשיך לעסוק בשליחות החשובה. לשם יישאר הפעם כאן; חולם על אחים אבודים מעבר לים ומסייע לאחים בצרה כאן בארץ. על תחביבי הצלילה, טיפוס ההרים והטיולים בארץ של לשם לא הספקנו לשוחח. בימים האלה כל ענייניו האישיים נדחקים הצדה מפני צורך השעה.

"כאן נולדנו", הוא מסכם. "כאן השורשים שלנו. אם נאמין בכל הערכים האלה נוכל לבנות ארץ נהדרת, לא רק ב'ארץ נהדרת' של מערכוני טלוויזיה אלא באמת".

ofralax@walla.co.il