בשבע 145: הדרך מגוש קטיף לסדום

ככה זה כשמתנתקים. יחד עם הניתוק מהאדמה מגיע גם ניתוק מהאנשים, מהחיים, מהערכים ומאחריות. קציר הדמים הנורא של השבוע הוא עוד סימפטום של המחלה הנוראה של חברה מתנתקת

אבי רט , כ"ז בשבט תשס"ה

לכאורה אין קשר בין מעיין ספיר ז"ל מרחובות לבין נצרים. מעין ספיר יצאה מביתה למסיבה, ורוצח חסר רחמים נטל את חייה היפים והצעירים. לכאורה מקרה פרטי. בנצרים חיים אנשים שנשלחו לשם על-ידי המדינה, ועכשיו המדינה רוצה ליטול מהם את ביתם ואת תבנית נוף חייהם. לכאורה מקרה לאומי.
לכאורה אין קשר בין תרבות הרצח, הדקירות, היריות, האלימות, הסמים, חיסול החשבונות, תאונות הדרכים, השחצנות ותרבות ה'חפיף' וה'סמוך' שהפכו לחלק משגרת חיינו לבין תכנית העקירה והגירוש המאיימת על אזרחי ישראל.

לכאורה אין קשר בין השחיתות הפוליטית והכלכלית, בין הסוס הטרויאני שהציף את הריקבון מעלה מעלה והצביעות התקשורתית – לבין התהליכים המדיניים בגוש קטיף ובוושינגטון.
רק לכאורה. כי כשמתבוננים קצת לעומק, הקשר מתגלה במלוא עוצמתו, כיעורו ורעתו. בעומק, ה'התנתקות' איננה רק מילה. ההתנתקות היא עולם ערכים שלם. בכלל, צריך לזכור שמילים אינן רק מילים. מילים יוצרות אווירה, מילים יוצרות תפאורה, רקע, תחושה כללית ולגיטימציה חברתית. המילה הזאת מבטאת מציאות מוסרית, חברתית ורוחנית עמוקה הרבה יותר מאשר סתם תכנית פוליטית או מדינית.

בדיוק כשם שהמילה 'אחרי' בצה"ל יצרה אווירה. אווירה של דוגמה אישית, אווירה של ערבות הדדית, אווירה של מוסר לחימה. כך, להבדיל, המילה 'התנתקות' יוצרת אווירה; אווירה של חידלון, אווירה של יאוש ודכדוך, אווירה של עייפות, אווירה שלא נותנת לחשוב על היום שאחרי כי אין כוח לכלום.
התנתקות פירושה בריחה מאחריות ומערבות. כאשר מדינה משדרת שדר של התנתקות, נוצרת אווירה של התנתקות מהכל: ממוסר, מתרבות, מקדוש, מישר – מהכל. אין חיבור לכלום. הכל תלוש, זמני, 'כזה-כאילו-כזה', הכל שפיט והכל נזיל, הכל חפיף והכל מנותק.

כאשר דור שלם חי באווירה של התנתקות, של התפרקות, של חוסר נאמנות וחוסר מחויבות לכלום, הוא לא ישאיר את הניתוק הזה רק למגרש הפוליטי. הוא ימהר להעתיק את אווירת ההתנתקות גם למועדונים, ויתנתק מחברו שהרגיז אותו בדקירת סכין.

הרוצח של מעיין ספיר התנתק מצלם האדם שבו. הפושעים והרוצחים והמכים נשותיהם התנתקו מכל מוסר אנושי. הנהגים הנוהגים בפראות העולה לנו במאות הרוגים ואלפי פצועים התנתקו מכל אחריות חברתית. הבנקים והבנקאים ושאר מקבלי משכורות העתק התנתקו מכל רגישות חברתית. התקשורת התנתקה מהשטח ומכל הגינות ויושר מקצועי. המרכז התנתק מהפריפריה. בית המשפט העליון התנתק ממורשת ישראל. קצינים וגנרלים התנתקו מערכי הלחימה וההגנה על אזרחים. הפוליטיקאים התנתקו מכל בדל של אמינות ויושרה. אנשי העסקים התנתקו מכללי המשחק וההגינות העסקית. מערכת החינוך התנתקה מאחריותה החינוכית. מורים התנתקו משליחותם. רבנים התנתקו מתורתם ומתלמידיהם. ואנשי רוח התנתקו ממצפונם.

וכשמנותקים – לא מחוברים. לא מחוברים לכלום. שום דבר אינו מחייב. החיים מנותקים. התא המשפחתי מנותק. המוסר מנותק. הכל קרעים קרעים, אוסף מקרי של אייטמים לרגע, רייטינג לשנייה, וכוכב נולד להבזק חולף של תהילה מדומה.

עכשיו ילהגו מומחים לעבריינות נוער על בעיית האלימות והסמים, מומחים לתאונות דרכים ילהגו על התאונות, ארגוני נשים ילהגו על האלימות במשפחה. כולם יצקצקו בלשונם אבל אף אחד לא ייקח אחריות. ככה זה כשמנותקים: מקסימום, הש"ג אשם.

ואני הקטן מציע לכל המומחים לא לחפש את האבדה מתחת לפנס, אלא איפה שנפלה. אולי דברי אברהם אבינו ייתנו רמז היכן נמצאת האבדה: "כי אמרתי רק אין יראת אלוקים במקום הזה – והרגוני..." כשמנותקים ממקור החיים ומנותן החיים – מנותקים מהחיים.

השחיתות והצביעות, האלימות והפשיעה, הכוחניות והנהנתנות, תרבות השקר והקומבינה הגיע לחברה הישראלית עד נפש. לא ועדות חקירה ולא דו"חות של מומחים יפתרו את הבעיה. דור שמילת המפתח שלו היא 'התנתקות', לוקח אותה ומשליך אותה על כל תחומי החיים, במשפחה, ברחוב, במועדון, בבית הספר, בעסקים ובתקשורת.

רק דור שיגדל על התחברות יחזור ויתחבר לעצמו, לעצמאותו, לעצמיותו, לזהותו, למורשתו, לערכיו, לאמונתו, לאחריותו, לארצו ולמדינתו. מקור החיבור ותולדתו הטבעית יהיו החיבור לאלוקיו.
זו הנקודה. זה קו פרשת המים. על זה בדיוק יקום או ייפול דבר. נצרים ומעיין ספיר כמשל – חד הם. תולדה של אותה אווירה. בנקודה הזו יתברר אם 'סוף הדרך' הוא סתם שם של תכנית, או שמא חלילה זו מציאות ישראלית בהתהוותה, מציאות של התנתקות שהובילה חברה שלמה אל סוף הדרך.

סתימות וטיוחים לא יועילו לחולי הזה. רק טיפול שורש אמיתי וכואב, אבל עטוף ומלווה בחיבור ובאהבת ישראל, יכול ליצור חיים של חיבור וחיבור של חיים.