בשבע 145: בשבע עיניים

, כ"ז בשבט תשס"ה

חותמים ובוכים
אמציה האיתן

מחסום ג'למה, ערב ל"ג בעומר תשס"ה. רכב סיטרואן ג'אמפי בצבע אפור מלוכלך (רכב מתנחלי סטנדרטי) מחכה לליווי. משני צידיו סרטים כתומים מתנפנפים, ובתוכו שני מתנחלים נמרצים. ליד הרכב עוצרת דהייטסו ישנה בצבע תכלת וממנה יוצאת בסערה תושבת היישוב גנים. היא ניגשת אל השניים וללא אזהרה מוקדמת מתפרצת כנגדם – "אנחנו לא צריכים את ההזדהות שלכם. יש לנו תעודת זהות שלנו. באמת תודה רבה, אבל אין צורך". עברו כמה שניות עד שהצלחנו להסביר לה שלא באנו להזדהות, אלא פשוט לעבוד. ולא רק זאת, הסרט שנצלם באותו יום, מיועד לתושבים עצמם. לאחר שנתרצתה, נסענו אחריה לעבר גנים, כשבדרכנו אנו חולפים על פני הכניסה לכדים – שני יישובים, שהמציאות הפכה אותם למקום חיבור של הפכים בצורה כמעט בלתי נתפשת.

"איך אפשר לעזוב מקום כזה, שבו בנינו את ביתנו", מסביר תושב גנים, שעל פי גילו יכל להיות הסבא שלנו. "אווירה כזו לא נמצא בשום מקום בעיר", מוסיפה האישה, כשהיא מתנצלת על הבכי שלא מרפה ממנה. וכמעט תוך כדי דיבור, איננה יכולה להפסיק להתפעל מרמת הגימור של הבית בעפולה, שהבוקר חתמו על חוזה קנייתו. בדרך חזרה מהעיר הגדולה לא הסכימו לדבר ביניהם על השיש שירכיבו במטבח החדש, כאילו המטבח שבביתם בגנים, ייפגע עד עמקי נשמתו.

בגן הילדים עסוק אחד הפעוטות באיסוף מדוקדק של הבובות לארגז גדול. למי ששואל, יסביר שהוא כבר אורז אותם לקראת המעבר. משפחתו עוברת לרמת הגולן, והדבר היחיד הבטוח אצלם, הוא סיום העבודה של האבא בסוף החודש. במה יעבוד לאחר מכן? אלוקים גדול.

האש הגדולה של חגיגת ל"ג בעומר, באותו הלילה, כאילו שרפה את כל התכניות והשאלות, והחזירה לכמה שעות את אווירת השמחה והאחווה. החברים רקדו באקסטזה, בשינויים קלים של ניואנסים. בכדים היו נקניקיות עם קטשופ, כשאת האווירה עודד התקליטן. בגנים פתחו מנגל ענק והסתפקו במערכת הגברה תוצרת בית. אבל הברכה שאיחלו זה לזה, היתה זהה: "בשנה הבאה בגנים/כדים הבנויה".

את מערכת הניגודים השלימו החיילים בכניסה ליישוב ובדרכי האזור. רבים מהם עצרו אותנו והתחננו בקול: "אולי יש לכם צמיד, כובע, או לפחות איזה סרט כתום?"


תשעה קבין של חומוס
חגית ריטרמן

לפני כמה שנים, בטיול מחוף לחוף בארה"ב, היה איזה רגע שנורא רציתי חומוס. כן, חומוס, ממרח ישראלי עם טעם של בית. אלא שבמקומות הנידחים שבהם ביקרתי לא שמעו על "הומוס" בכלל. עד שהגעתי לעיירה כרמל שבקליפורניה.

לשמחתי גיליתי ששם, בעיירה עם השם העברי שבראשותה עמד קלינט איסטווד הנודע, יש חומוס. אחרי חודשיים ואלפי קילומטרים נטולי טעם ישראלי, הסכמתי לשלם, אוי לשחיתות, מחיר אגדי של כ-28 שקלים עבור קופסה של כ-200 גרם.

חומוס יחיד אחת לאלפי קילומטרים? לא כך בישראל. כשאתה עומד היום מול מדפי הסלטים בחנויות, אין לך מושג איך להתמודד עם ההיצע האדיר. הם מוכרים לנו חומוס עם חריף, חומוס עם צנובר, חומוס עם זעתר, חומוס עם טחינה, חומוס עם גרגירים, חומוס עם גרגירים מתובלים וחומוס עם גרגירים פיקנטיים וגם מתובלים.

אולי הסוגים השונים מיוצרים עבור אוכלוסיות שונות. חומוס אבו-גוש – לשמאלנים, חומוס משפחתי 1 ק"ג – למתנחלים ולחרדים ברוכי הילדים, חומוס לבנוני – לחיילי צד"ל היושבים עמנו, חומוס מזרחי – למזרחים וחומוס ירושלמי – לירושלמים. יש הכל, חוץ מחומוס לחמאס. העניינים מתחילים להסתבך כשאדם הוא, לדוגמה, גם מזרחי, גם שמאלני וגם ירושלמי.

גם עם הטחינה זה לא פשוט. יש גלילית, ירוקה ודרוזית. והחצילים? זאת כבר ממש קטסטרופה. חציל סלוניקי, פיקנטי, רומני, יווני, סיני על המנגל, קלוי, ים-תיכוני, ספרדי, מה לא.
השבוע הבחינה מישהי ליד מקררי הסלטים שאני עושה מחקר מקיף בנושא. "צדיקה", היא אמרה, "תעזרי לי לבחור מטבוחה. ושיהיה בלי חריף". בין סלט טורקי לגזר מרוקני פנה אליי איש נוסף. "סלחי לי, אני רואה שאת בעניינים. אשתי אמרה לי להביא סלט כרוב סיני, איפה זה?". "תראה", אמרתי בטון של מומחית בתחום הקולינרי, "יש כרוב קולסלואו וכרוב שוודי אדום, על הסיני אני לא יודעת".

דילמת החומוס נפתרה השבוע בזכות יצרנית סלטים שכינתה את החומוס שלה 'חומוס מעולה'. פשוט. ואז, כיוון שחומוס מורחים על משהו, סרתי אל שדרת הלחמים. אלא ששם, אבוי, הסיפור היה מסובך אף יותר: פוקצ'ה, ג'בטה, בגט, לחם דבו, לחם מחיטה מלאה טרום נבוטה, לחם טופו, לחם תירס, לחם נשים, לחם ארטישוק ירושלמי ולחם בננה.
מה בסך הכל רצינו, פיתה עם קצת חומוס.


שחיתות מתחת לפנס
עדי גרסיאל

התגייסות טוטאלית כל כך לא נרשמה מאז מבצע חומת מגן – אז נרשמו ביחידות מילואים מסוימות 120 אחוזי התייצבות, אל תשאלו אותי איך זה יכול להיות. אבל בעיתון של דנקנר ונמרודי בע"מ החליטו כנראה לשבור את השיא והכל למען מטרה טובה שאין שנייה לה - אחרי ההתנתקות כמובן – מיגור השחיתות. למי שלא מתכוון לקנות מעריב בשבוע הבא, הנה עיקרי החשיפות שיפורסמו בעיתון כפי שהושגו באמצעות 'סוס טרויאני':

למרות שהתמונות הישנות צולמו בשחור לבן, בדיקת מעבדה פשוטה חשפה אותה מיד מתגנבת עם נבוט גדול מאחורי המדינאי המבריק הצועד לתומו על חוף הים. את הכתום של ג'ודי אפילו צלם חירש-עיוור-צבעים מתקופת המנדט לא יכול לטשטש. והמניע? ברור – חיים ארלוזורוב, כוכב עולה בעסקנות, היה יכול בקלות לקטוף את תיק החוץ בממשלת המדינה שבדרך. ומה יהא אז סטיב? שר הדואר? מה הוא, שמעון פרס?
אך זה עוד החלק הקל במעלליהם של עסקני מרכז הליכוד. אחרי ששתל את קרוב משפחתו במוסד וסידר לו ג'וב נהדר בסוריה, התפנה עוזי כהן למנות את אשתו של בן דודו מדרגה שלישית, מקס כהן מברוקלין, הגברת מאירסון לראשות הממשלה. לתושב רעננה, דוד אלעזר, ארגן קיצור פז"ם לרמטכ"לות. ואת שאר קרוביו סידר בקו המעוזים הראשון מול המצרים ביום כיפור, כדי שיוכלו לצאת אחר כך לשבוע שלם בסוכות.

גם הגב' רוזנבלום לא יוצאת נקייה מעיניהם הבולשות של תחקירני מעריב. המהנדס שתכנן את גשר המכביה, חבר מרכז, הודה כי במקום בטון השתמש במייצב שיער מתוצרת הגברת הראשונה של השמפו. "היה כתבו שזה ממצק, מחזק את השורשים ושומר על ברק", טען להגנתו.
אל תבינו אותי לא נכון: במרכז הליכוד יש הרבה מה לשפר ולשכת התעסוקה המאולתרת שנפתחה שם – בדרך כלל לתפקידים זוטרים למדי – מתחילה לעורר געגועים לימי מפא"י הלא-עליזים. ובכל זאת: דנקנר ושות' מחפשים את המושחתים קרוב מדי לפנס. הדילים הגדולים, אלה שבאמת עולים לנו הרבה כסף, ולפעמים יותר, נרקמים עם אנשים שאין סיכוי שיככבו ב'ארץ נהדרת', מקסימום במדורי הכלכלה. אילי ההון ואנשי השלטון דואגים זה לזה כמעט כמו דודי אפל לגלעד שרון. נכסי מדינה נמכרים לגבירים מתחת לשוויים האמיתי, חוקים ותקנות לא נאכפים עליהם ורגולטורים מחליקים לידם כמו על שמן, מפעלים מסרטנים ואנטנות נוטפות קרינה של חברות ענק ממשיכים כאילו כלום ועמותות שמממנות פוליטיקאים מצליחות להתחמק מאימת החוק.

אין סיכוי שתמצאו קמפיין על נושאים אלה במעריב, או בכמעט כל שאר כלי התקשורת. בעלי ההון לא נולדו שלשום, בשביל זה הם מחזיקים מניות לא מעטות בכל מה שמשדר או מודפס.
אבל מה כל זה לעומת הסיפור על הקמיע שג'ודי נתנה לנסיך צ'רלס, הא?