בשבע 146: ספרים רבותיי ספרים

אבי סגל , כ"א בחשון תשמ"ח

כשהתחלתי לכתוב את המדור הזה, ידעתי כי בתוך זמן קצר אתחיל לקבל ספרים חינם מכל מיני יחצ"נים של הוצאות-לאור. בינינו, איזו הוצאה לא תרצה שאתייחס לספר שלה בעיתון פופולרי זה, נכון? ובכן, שום הוצאה. למעט ספרים של ידידים ומקורבים, לא זכיתי לקבל הביתה אפילו ספר פצפון אחד. אחד! חבורה של קמצנים כל המו"לים האלה, אני אומר לכם.

אבל מכיוון ששבוע הספר בפתח, ובשבועות האחרונים הצלחתי בכל זאת לסיים מספר ספרים, אין לי אלא לערוך פינת ביקורת קטנה ולא מחייבת, תוך התנצלות על שאני מתייחס לשלושה ספרים לא ממש חדשים:
'ההיסטוריה הסודית' הוא ספרה הראשון (מתוך שניים, בינתיים) של הסופרת האמריקנית דונה טארט. זהו מותחן מרשים על קבוצת סטודנטים הנסחפים למעשה רצח. טארט עוסקת בשאלות מוסריות באופן מקורי, חכם וגם מטריד. זה לוקח לה 640 עמודים, אבל זורמים וקריאים בהחלט. אזהרה קטנה: אף שאין בספר תיאורים פלסטיים מפורטים, למי שמחפש ספר צנוע מאוד ועטוף ביראת שמיים לא הייתי ממליץ דווקא על הספר הזה.

'הרפתקאות אליס בספר הפלאות' הוא ספרו הקלאסי של לואיס קרול, שיצא לפני שנים אחדות בליווי הערות ותוספות מיוחדות. ספרים מוערים הם טרנד מבורך של השנים האחרונות, ובין היתר יצאו גרסאות מוערות של 'שלושה בסירה אחת' ו'הקלברי פין'. הערות השוליים הרבות, מין פירוש רש"י ל'אליס', מרתקות עוד יותר מהאגדה עצמה, שהיא בסך הכול אוסף לא מגובש של נונסנס חביב ובריטי מאוד.

ולסיום, 'חמסין וציפורים משוגעות' של גבריאלה אביגור-רותם הוא ההמלצה החמה ביותר שלי לשבוע זה. עלי להזהיר מראש כי זהו ספר לא פשוט לקריאה, ובניסיון הראשון שלי התייאשתי ממנו אחרי עשרת העמודים הראשונים. איזה מזל שנתתי לעצמי ניסיון שני. אביגור-רותם שולטת בדקויות ובגוונים של השפה והסלנג העבריים, כמו גם של ההוויה הישראלית, והשילוב הזה הופך את הספר ליצירת מופת מקומית. מעבר לכך, העיסוק שלו בזיכרון ההיסטורי שלנו הופך אותו גם לפריט חובה, ואף שהסיום שלו סמלי מדי ולא מספק לטעמי, אין זה מפחית מהחשיבות שבקריאתו.

דודו חוטף גולו

אם היה לי שקל על כל סופרלטיב שקיבל השבוע שוער הנבחרת דודו אוואט, הייתי כנראה פורש מעבודתי הקשה ומשקיע את כל זמני בלימוד תורה (כלומר, מיד אחרי הטיול מסביב לעולם ורכישת הטרנטה הנוספת מודל 2005). כל כלי התקשורת ציינו את "הופעתו ההרואית" של אוואט, שהקריב את גופו וחוטמו למען העם והמולדת וסייע להשגת התיקו המחמיא של ישראל מול אירלנד.

גם אני צפיתי במוצ"ש במשחקה של הנבחרת, ואני מצטער להודיע כי אין לי מושג על מה כולם מדברים. מצטער על חוסר הפרגון, אבל אין לנבחרת ישראל שוער של ממש. דודו אוואט הוא אולי מתאבד שיעי מצטיין, עם נטייה מפחידה לזנק על השחקן המתקיף במקום על הכדור, אבל גם הכדורים האיריים ששפשפו לו את התסרוקת ויצאו החוצה – אסור שישכיחו את הטעויות הבלתי נגמרות של השוער במהלך המשחק.

הוא היה אשם בשער הראשון של אירלנד, ובעוד שער אחד שנפסל שלא בצדק בטענת נבדל; הוא נמנע מלצאת לכדורי גובה פשוטים, וכשכבר יצא - באיחור ובהיסוס – תפס אוויר ו/או פדחת של אחד השחקנים; יותר מפעם אחת השמיט אוואט כדורים פשוטים, שרק בנס לא הפכו לשערים; ויותר מפעם אחת מסר כדורי שוער לשחקנים מהנבחרת הלא נכונה. וזה עוד בלי להזכיר את ההתחזות המכוערת שלו, שגרמה להרחקתו מהמגרש של שחקן אירי והעכירה את האווירה הספורטיבית במגרש.
אלא מה? התקשורת הישראלית יצאה מרוצה מהמשחק. וכשהעיתונאים מאושרים, הם נוטים לשבח את אלה שהעניקו להם אושר, להסתיר את כל הפגמים, לנפח את החלקים הטובים, לשמור על מושאי כתיבתם כמו על אתרוג. כמו בפוליטיקה, כך גם בכדורגל – אנשי התקשורת מוכנים לקבל כל פגם, כל עוד הוא מספק את הסחורה שהם מקווים לה. אבל בסופו של דבר, בפוליטיקה ובספורט, זה עלול להסתיים בבכי.

חמסה עלינו

א. נו, שמאלנים יקרים – אז איך עבר עליכם יום כיבוש ירושלים?
ב. כמו בכל שנה, גם הפעם התלוננו תלמידים על רמת הקושי הגבוהה בבחינת הבגרות במתמטיקה. מי שאסר על חוסמי הכבישים לגשת לבחינה, כנראה עשה להם טובה.
ג. איש הימין יהודה עציון התראיין לערוץ 10 בנושא הר הבית. לתדהמתו, גילה במהלך הראיון כי הוא מצולם בכלל לתוכנית קומית, מבלי שמישהו טרח לעדכן אותו על כך. "הולכתי שולל", התלונן עציון במכתב לעורכת התוכנית, "הוצג לי מצג שווא של תוכנית רצינית". ומה הכי מצחיק כאן? עברו לסעיף הבא ותדעו.
ד. המראיין של עציון היה הקומיקאי אריק זילברמן - האיש המוזר עם הסד על הצוואר, הזקנקן המשונה, והעיניים הכי מגוחכות בטלוויזיה. אם לימין הרדיקלי שלנו היה טיפת חוש הומור, או חוש להומור, עציון היה מבין מיד שזהו לא סוג חדש של חיים יבין.
ה. דבר כזה עוד לא קרה לי: במסעדה ירושלמית נחמדה, הגישה לי המלצרית כדור גלידה בתוך עציץ. כן, עציץ קטנטן שאפשר לשתול בו גזר גמדי אחד או לאכול ממנו כדור אחד של גלידה. הבעיה היא, שזוהי מסעדה כשרה, ואולי משום כך היה בעציץ חור. וכשהגלידה שלי נמסה מעט, אני משאיר לקוראים לדמיין את התוצאה.

יודע את מקומי

בתקופה האחרונה, במשך שבועות ארוכים, סבלתי מנדודי שינה. אין לי מושג אם זה תקף אותי בשל גילי המתקדם, שעות העבודה המשתנות או הסכנה ליציבותו של האיחוד האירופי, אבל זה לא משנה. מה שחשוב לענייננו הוא שבמשך מספר לילות רצופים לא הצלחתי לעצום עין. אפילו ספירה מדוקדקת של אלפי כבשים לא עזרה, אולי מפני שהם הזכירו לי את אריאל שרון.

אבל תוך זמן קצר, הצלחתי לפתור את הבעיה בעזרת טריק מיוחד. זה החל לגמרי במקרה, כשמצאתי את עצמי נוחר לצלילי שיר שהושמע ברדיו. מאותו הלילה, התחלתי להיכנס למיטה עם ווקמן ואוזניות. כן, חברים יקרים, אני עוד מהדור של הווקמן – לא דיסקמן, לא אם-פי 3 – סתם ווקמן פושט, עם טייפ מקולקל לגמרי וכמות תחנות רדיו בקליטה מוגבלת. ולמרות הכול, הניסוי הצליח, והתחלתי להירדם היטב לצלילי שירים כמו 'לילה לא שקט' ו'אל תכבי את הרדיו הישן', משתדל להתעלם משלמה ארצי שהתחיל פתאום להופיע לי בחלום.

הבעיה היחידה היתה גודל האוזניות שלי. לא היו לי אוזניות מהסוג שנכנס לאוזן אחת ויוצא מהשנייה, אלא אוזניות רגילות, שמנעו ממני לשכב על הצד. התוצאה המיידית היתה כאבי גב תכופים, מה עוד שבבוקר תמיד התעוררתי עם אוזניה אחת על העורף והשנייה צמודה לאף. בוקר אחד, אחרי שאוזניה אחת מצאה עצמה בתוך עיני הימנית, הלכתי לקנות אוזניות מהסוג המיניאטורי.

מאז רק המשכתי ושכללתי את השיטה. את הווקמן החלפתי ברדיו-דיסק, ובשלב מסוים קניתי עשרות חוטים מאריכים שחיברו לי את האוזניות למערכת הסטריאו, את הסטריאו לווידאו ואת הווידאו למכשיר הטלוויזיה הכבוי. מאז אני נרדם לצלילי ערוץ המוזיקה הישראלי בלוויין, או לצלילי קונצרטים, או אפילו לערוצי מוזיקה כמו אם-טי-וי ודומיו. במקרים חמורים במיוחד, כששום דבר לא מצליח לגרום לי להירדם, אני עובר לערוץ 1, מקשיב דרך האוזניות לשידורים החוזרים של 'יומן', וישן כמו תינוק.