בשבע 146: שרון? הוא לא בן אדם

לראובן רוזנבלט, מכפר מימון יש בגוש קטיף בנים, נכדים ונינים. במהלך השנים גרו ביישובי הגוש לא פחות מחמישה דורות ממשפחתו

יואל יעקבי , כ"א בחשון תשמ"ח

* כראש המועצה האזורית הראשון בגוש קטיף, רוזנבלט זוכר היטב איך ערביי האזור קידמו בברכה את ההתיישבות היהודית, וכיצד מנהיגים ערבים התחננו לדיכוי תקיף ומהיר של האינתיפאדה* ביחד עם אריק שרון, הוא שכנע את עקורי ימית להתיישב בגוש* והיום הוא לא מבין את חוסר האנושיות של ראש הממשלה, שמבקש לעקור אותם בפעם השנייה.

הדרך לבית משפחת רוזנבלט בכפר מימון היא פשוטה למדי. שלט שעליו נכתב "החצר של אורה", מורה על האתר. קל לזהות את המקום על-פי הצמחיה הקסומה שמציצה מכל פינה, אבל כשמחפשים את הכניסה העסק נהיה כבר קשה יותר. לאחר כמה רגעים של חיפושים נואשים אני מתייאש, ומזעיק את בעל הבית, ראובן, שיצא אלי.

חייו של ראובן רוזנבלט רצופים הרפתקאות רבות, אך הסיבה לפגישתנו היא דווקא פרק אחד מרכזי בחייו: הקשר שלו עם גוש קטיף. רוזנבלט, ממייסדי המושב כפר מימון שבנגב הצפון-מערבי, כיהן בתפקיד ראש המועצה האזורית חוף עזה בעשור הראשון לקיומה. תפקיד זה העמיד אותו במרכז אחד ממוקדי העשייה החשובים ברגעים הקריטיים של ערש ההתיישבות החדשה בחבל עזה.

מפולין ומתימן לכרם שלום
רוזנבלט, בן 70, נולד בלודז', העיר השנייה בפולין (אחרי ורשה) במספר יהודיה ערב מלחמת העולם השנייה. הוא נולד כבנה השני של משפחה, לאב היה רופא שיניים ואם מורה לריתמיקה ולמחול בבית הספר 'בית יעקב' שבעיר. כשהיה בן שלוש וחצי ברחה המשפחה מפני הגרמנים לפייטרוקוב. שם הדביקו אותם הגרמנים, והם הוכנסו יחד עם כל יהודי העיר לגטו המקומי. בגטו הם שהו עד אמצע המלחמה, אז הופרדו האם וראובן הקטן מהאב ומהאח הגדול ונשלחו למחנה רבנסבריק שבגרמניה. בהמשך הם הגיעו גם למחנה ההשמדה הידוע לשמצה ברגן בלזן.

לאחר המלחמה התאחדה המשפחה (ששרדה כולה) ושוקמה בשוודיה. לאחר שחיו בשוודיה במשך ארבע שנים החליט אביו של רוזנבלט שעל מנת שילדיו יישארו יהודים עליהם לעלות לארץ ישראל. כך ויתרה משפחת רוזנבלט על גן העדן החומרי שהיה להם בשוודיה, ועלתה לארץ בשנת 1949, ימי מלחמת הקוממיות והצנע הכלכלי.

משפחת רוזנבלט התיישבה בתל אביב ונקלטה היטב. האב הצליח כרופא שיניים פרטי, וראובן נשלח ללמוד בבית הספר ביל"ו בכיתה ד'. למרות שכבר היה אז בן 13 הוא הוכנס לכיתה הנמוכה, בשל העובדה שמלבד שוודית לא למד הרבה קודם לכן. את לימודיו התיכוניים סיים בתיכון הדתי 'צייטלין', ואחר-כך התגייס לצה"ל במסגרת הנח"ל.

בשעה שמשפחת רוזנבלט נאבקה על חייה במחנות המוות, התרחשה במרחק אלפי קילומטרים משם דרמה אחרת. משפחה בת כארבעים נפשות מן העיר באראד שבצפון תימן שמעה שאפשר לעלות לארץ ישראל. העובדה שלצורך כך היה עליהם להגיע לעאדן, בקצה השני של תימן, לא הרתיעה אותם. הם עברו ברגליהם במשך כשלוש שנים מעיירה לעיירה, עד שלבסוף הגיעו ליעדם, ועלו לארץ. בין העולים היתה ילדה בשם אורה, שהוריה לא שרדו את המסע הקשה ונפטרו בדרך. לאחר שלמדה בבני ברק ובקיבוץ שדה אליהו, התגייסה גם היא לנח"ל, שם פגשה את ראובן, בעלה לעתיד, בשנת 56'.
ראובן ואורה שירתו בהיאחזות הנח"ל בכרם שלום, הסמוכה לרצועת עזה, וראובן שימש במקום כמזכיר חקלאי. על מאורע שהידק את הקשר ביניהם מספר רוזנבלט:
"בכרם שלום היה תשמור קדמי (עמדה בת שני חיילים), שם ערכנו תצפיות על הצבא המצרי, בעמדה מוסווית הקרובה מאוד לגבול. פעם אחת אורה הביאה לנו מגש עם אוכל וכד מים על הראש. כמה מטרים לפני שהגיעה לעמדה ירו עליה, והיא קפצה מיד לתוך העמדה. המקלען שהיה בתשמור ירה בתגובה והרג כמה מצרים.

"כמה שעות מאוחר יותר הגיעו אלינו קציני צה"ל ואו"ם בצעקות: 'מדוע השבתם אש?' אני, שהייתי גם מעין דובר של ההיאחזות, עניתי להם שבמקום לצעוק עלינו, שילכו אל המצרים ויאמרו להם שעל כל ירייה שלהם אנו נגיב במאה יריות. אחרי עוד תקרית או שתיים, שגם עליהן הגבנו בחומרה, לא חרץ כלב לשונו וישבנו שם במשך כשנה וחצי ללא חדירות".

פרשה נוספת, מרתקת ונשכחת מאותה תקופה, החלה את הקשר של רוזנבלט עם ההתיישבות ברצועת עזה: "אחרי מבצע קדש", מספר רוזנבלט, "העבירו את כרם שלום לתוך רצועת עזה, כיישוב חקלאי לכל דבר. בשלב מסוים קיבלנו הוראה שצריך להתפנות למען השלום. כמעט שסירבנו פקודה. ניסו לשכנע אותנו ואמרו שיש הסכם עם המצרים, שיותר לא יהיו פעולות איבה ברצועה, וארה"ב וברית המועצות ערבות לכך. לבסוף התפנינו, וההסכם החזיק מעמד בדיוק שבועיים. פעולות החבלה חזרו במלוא עוצמתם".

דרך אגב, רוזנבלט מספר שבראיון איתו שפורסם ב'הארץ' לפני כמה חודשים ("דווקא כתבה הוגנת ברובה") הובא הסיפור הקודם, ורק הסיפא, המדברת על כך שההסכם לא החזיק מעמד, הושמטה.

מפריח הדיונות
ניצול השואה מפולין והעולה מתימן התחתנו עם תום שירותם הצבאי. באותה תקופה החלו לגלגל את רעיון הקמת המושב כפר מימון. הזוג הצעיר רוזנבלט הצטרף לגרעין והיה לאחת מהמשפחות הראשונות בכפר. בכפר מימון נולדו להם שישה ילדים. בתחילה כיהן ראובן כמזכיר הכפר, ומאוחר יותר עבר לשמש כסגן יו"ר המועצה האזורית עזתה (שכיום נקראת מועצה אזורית שדות נגב). כשסיים את תפקידו זה הפך לחקלאי מן השורה, עד שחזר לחבל עזה וגויס להקים את המועצה האזורית חוף עזה, בשלהי שנות השבעים.

"כשקיבלתי את ראשות המועצה", מספר רוזנבלט, "גרו בגוש קטיף 40 משפחות בשניים וחצי יישובים: נצר חזני, קטיף וגני טל, שאז היתה באמצע הבניה. אך מה שעניין אותי בעיקר לא היה מה שיש בפועל, אלא מה שעתיד להיות. משכו אותי דיונות החול הריקות. קסם לי להפוך אותן לאזור מיושב".

מבחינה פורמלית המינוי היה מינוי צבאי, ללא בחירות. אבל אחרי ארבע שנים ביקש רוזנבלט להעמיד את עצמו לבחירת התושבים. הוא אכן זכה באמונם, והמינוי הצבאי חודש. שר הפנים המנוח יוסף בורג הוא שמינה אותו לתפקיד, בטקס שהתקיים בגני טל.

"התקופה היתה תקופה יפה של הקמת יישובים," נזכר רוזנבלט בערגה. "לא פעם עבר לי בראש שאולי הקב"ה השאיר אותי בחיים מהתופת של המחנות למען הזכות הזו של הקמת גוש קטיף".
מאחר שכשנבחר לכהונתו לא היה תושב הגוש, התנה רוזנבלט את קבלת התפקיד בכך שאדם תושב הגוש יעבוד איתו. כך נוצר הקשר עם צבי הנדל, חבר גרעין גני טל (שאז היה עדיין בכפר דרום). רוזנבלט היה יושב הראש, הנדל היה המזכיר והגזבר ורחל יפת מנצר חזני (אמו של איתמר הי"ד) היתה המזכירה. אלו היו שלושת אנשי הצוות הראשונים של המועצה.

כשראה רוזנבלט שכהונתו מתארכת מעבר לצפוי, חש צורך להכיר את החיים בגוש כתושב, ועבר לשנתיים לנצר חזני עם משפחתו. הם החליטו מראש שמדובר בתקופה מוגדרת, שבסיומה יחזור למשק שלו בכפר מימון.

במהלך עשר שנות כהונתו של רוזנבלט הוקמו עוד 13 יישובים, "כולם", הוא מדגיש, "הוקמו באישור ובתכנון ממשלתי, כשאנחנו כמערכת אזורית דוחפים קדימה".
כיו"ר המועצה היה לרוזנבלט קשר עם כמה ראשי ממשלה: בתחילה רבין, ואחר-כך בגין ושמיר. הם תמכו, ואף הביעו זאת באמצעות ביקורים במקום. כולם הצהירו, ורבין בראשם, שהאזור הזה יישאר לעד בשליטה ישראלית, בשל חיוניותו מבחינה ביטחונית.

"חשוב להדגיש", מציין רוזנבלט, "שאחד השושבינים שלנו היה אריק שרון, שכשר ביטחון, ואחר-כך כשר חקלאות, עזר וגם דחף. לאחר פינוי ימית ניסינו, יחד עם שרון, להעביר כמה שיותר אנשים ומוסדות מסיני לרצועת עזה כדי לשקם אותם שם, על מנת שלא ילכו לאיבוד בכל מיני מקומות. כך העבירו את עצמונה כולה, את ישיבת ימית, כולל רבני הישיבה ומשפחותיהם, וגם משפחות בודדות. אריק הוא שדחף לשקם חלק ממפוני ימית בגוש, ועכשיו הוא רוצה לגרשם, יחד עם הילדים שנולדו להם, פעם שנייה".

הערבים התחננו למכות
מעבר להסכמה הממשלתית לפיתוח הגוש, מגלה רוזנבלט נקודה מעניינת נוספת הנוגעת לשכנים הערבים: "ראשי הערים הערביות תמכו בהקמת הגוש, והשתתפו אישית בטקסי העלייה לקרקע של היישובים. ביני לבין חמישה ראשי ערים כאלה נוצרו קשרים אישיים. הם היו אצלי בבר מצווה של הבן ובחינה של הבת. גם אני ביקרתי אצלם בבתים".

מה היה האינטרס שלהם?
"העניין פשוט. ניהלנו שיחות גלויות בינינו. בכל ארצות ערב יש שכבה שלטת עשירה וכל השאר עניים. הם ראו בשלטון הישראלי אמצעי להצעיד אותם קדימה 'מאתיים שנה', וזה ציטוט מדויק של מה שאמר לי אחד מהם".

כשהחלה אינתיפאדת האבנים הראשונה, בשנת 87', ביקש אחד מראשי הערים האלה להעביר דרך רוזנבלט מסר בהול בשמו, שבפעם הבאה שייזרקו אבנים צה"ל יירה אש חיה על מנת להרוג. הוא הסביר מדוע: "אם תעשו את מה שאני מציע, ייהרגו מקסימום 20 ערבים והשלום ישוב לשרור. אם לא תעשו את זה, יהרגו אלף ערבים ואלף יהודים, ושלום לא יהיה". רוזנבלט מסיים בצער: "העברתי את המסר, אך הוא לא נקלט".

לאחר שרוזנבלט הביא את אחד מראשי הערים למלון ההולך ונבנה בגוש, חזר אליו אותו ראש עיר עם הצעה: למשפחתו יש צוק יפהפה מעל הים, וברצונו להקים שם מלון. לדעתו, אפשר היה להרוויח שם הון, על-ידי הבאת שייח'ים ערבים מהמפרץ שיגיעו לנפוש במקום. הוא הציע לגוש שותפות. הם יספקו את השטח והכסף, והישראלים את התעוזה והיוזמה. גם כאן תגובת הממשלה היתה דומה: "התחלנו לגלגל את הרעיון בממשל, וזרקו אותנו מכל המדרגות".

רוזנבלט מספר שבתחילת האינתיפאדה היו קצינים שידעו לטפל בבעיה. "הם אמרו: 'חלילה, לא לירות בילדים שזורקים אבנים. אבל אתם הרי חקלאים, ויש לכם צינורות פלסטיק. קחו צינורות כאלה, ותכו אותם עם הצינורות במקום לברוח'. עשינו את זה, ובכל מקום שעברה מכונית עם ארבעה חבר'ה שלנו והגיבה כך, אפשר היה לעבור במשך שבועות רבים עם סנדלים ומכנסיים קצרים בלי נשק. לצערי, המדיניות השתנתה ואסרו עלינו לעשות זאת. התוצאה ידועה".

מה שמעניין הוא שבכל תקופת האינתיפאדה הגוש המשיך לפרוח. רוזנבלט וחבריו טענו כל הזמן שככל שהאזור יפותח ויגיעו יותר תושבים, יהיה קל יותר לחיות.
בזמנו של רוזנבלט עדיין לא התחילו לגדל ירקות ללא תולעים, גידול שעליו עומד עיקר פרסומו של גוש קטיף כיום. אך כבר בהתחלה היתה החקלאות בחממות בלבד. באותה תקופה גידלו בכל היישובים בגוש עגבניות. בגלל שגדלו על חולות היתה לעגבניות איכות מיוחדת, והחקלאים קיבלו עבורה מחירים גבוהים.

בשלב הראשון של ההתיישבות בגוש קטיף, התושבים היו חקלאים בלבד, וכוחות תורניים נעדרו מן המקום. כשהגיע רב להעביר שיעור, הוא היה מגיע במונית ממרכז הארץ או מימית.
התושבים החליטו לעשות מעשה, והביאו עשרה אברכים מישיבת 'מרכז הרב' כדי שיעברו לגור למקום. רוזנבלט מספר שבתחילה האברכים חששו להגיע, לא בגלל המצב הביטחוני אלא עקב העדר חינוך תורני במקום. הם הלכו לשאול את פיו של ראש הישיבה, הרב אברהם שפירא שליט"א, שהורה להם לעבור למקום למרות הכל. כך נולד כולל מג"ל (ראשי תיבות של: מכון גבוה להכשרת רבנים להתיישבות), שאת הקמתו יזם הרב יגאל קמינצקי, היום הרב האזורי של חוף עזה. מכולל זה התפתחה במשך השנים ישיבת 'תורת החיים' בנווה דקלים.

חמישה דורות בגוש אחד
כשהחליט רוזנבלט כי מיצה את תפקידו, פרש מכהונת יו"ר המועצה והעביר את השרביט לצבי הנדל. שלא כמקובל, המעבר היה מתוך חברות מוחלטת, וכל אחד ניסה לשכנע את השני שיקבל את התפקיד.
לאחר סיום תפקידו במועצת חוף עזה מונה רוזנבלט למשנה למזכ"ל איגוד המושבים של הפועל המזרחי, ארגון המונה עשרות יישובים ברחבי הארץ. רבים מהיישובים ברצועת עזה הוקמו על-ידי הארגון, וגם יישובים בגוש עציון ובשומרון. היישוב תפוח שבשומרון הוקם גם הוא על-ידי התנועה.
הקשר עם גוש קטיף לא פסק כאשר סיים רוזנבלט את עבודתו במקום. לבני הזוג רוזנבלט שני ילדים נשואים המתגוררים בגוש. בתם הבכורה, יהודית, נישאה לאיציק אמיתי. הם התחתנו בנצרים ובחתונתם נכחו שני שרים: יוסף בורג ואריאל שרון. כיום הם מתגוררים במושב גן אור שבגוש, ולהם שמונה ילדים.
שתי נכדותיו הנשואות של רוזנבלט, בנותיה של יהודית, מתגוררות אף הן בגוש. מהגדולה שבהן נולד לו נינו הבכור, ראם שלום, תושב היישוב תל קטיפא שהוקם בזמן כהונתו של הסבא רבה כיו"ר המועצה האזורית.

מעניין לציין כי אביו של רוזנבלט בחר לחיות בשנותיו האחרונות אצל נכדתו בגן אור, ותעודת הזהות שלו, שבה מצוין מקום מגוריו כגן אור, מצויה בידיו עד היום. כך יוצא שבמשפחת רוזנבלט חיו חמישה דורות של יהודים בגוש קטיף: אביו של ראובן, ראובן, ילדיו, נכדיו ונינו. בן נוסף שלו, יוני, מתגורר גם הוא בתל קטיפא, ואשתו היא בת נווה דקלים. לזוג שתי בנות.

"זו דוגמה של כמה דורות", מציין רוזנבלט בהתרגשות, "שלמעשה בשבילם גוש קטיף כארץ מולדת זו לא סיסמה. התחתנו שם, גרנו שם וילדנו שם. ברור לי שמבחינה פוליטית מה שאריק שרון מבקש לבצע זה משגה פטאלי שגובל באסון לאומי. אבל לא פחות מזה חמור הצד המוסרי-אנושי של גירוש אנשים מבתיהם וניתוקם מפרנסתם".

"אני חושב, שמעבר למשגה החמור שאריק שרון הולך לעשות פה כראש ממשלת ישראל, הוא פשוט לא בן אדם. בן אדם עם קצת אנושיות ונשמה יהודית לא מסוגל לבצע מעשה כזה".

רוזנבלט מספר שלפני כמה שבועות הורידו בחצר בית הספר בכפר מימון גושי בטון ענקיים. התושבים, שלא הזמינו את גושי הבטון, ניסו לברר במה המדובר. התברר שהם נועדו להוות מיגון נגד הקסאמים שצפויים לנחות במקום לאחר ההתנתקות. "זו לא התנתקות, זה גירוש! למערכת הביטחון ברור שאזור עוטף עזה, יישובים, ערים ועיירות, הולך לקבל מכה ביטחונית קשה. הרי בעבר לא נפלו קסאמים בכפר מימון".

ההתקפלות הזאת תעלה ביוקר
"אני מקווה שהמהלך לא יתבצע, אך אם כן, אני צופה, לצערי, שחורות. מצד אחד הערבים יראו שישראל מתקפלת בפני הטרור ומפנה יישובים בגללו, מצד שני, מאחר שהם דורשים שישראל תפנה יישובים ממקומות נוספים, המסר שהם מקבלים הוא שעליהם להגביר את הטרור ועל-ידי כך ישיגו את מטרותיהם. לכן ההסבר של שרון, שהוא רוצה לפנות את גוש קטיף כדי לשמור על גושי התיישבות אחרים, הוא איוולת מוחלטת. התוצאה שלה תהיה הפוכה – הלחץ על היישובים האחרים רק יגבר.

"אילו היינו עומדים על שלנו וממשיכים לפתח בכל חלקי ארץ ישראל את ההתיישבות, הערבים בסופו של דבר היו מבינים שאין להם ברירה אלא להשלים עם המצב הזה. בדיוק כמו שירדן ומצרים חתמו על הסכמי שלום איתנו כי הם הבינו שהם לא מסוגלים לגבור עלינו מבחינה צבאית. אני מקווה בכל לבי שאחת מן השתיים: שרון יתעשת ויחזור לעצמו, להיות אדם שיודע להתקיף ולא להתקפל, או שהמהלך ישתבש בדרכים אחרות".

רוזנבלט אינו יכול להתאפק ומבקש לומר כמה דברים בנושא הסרבנות, אם כי בזהירות יתרה: "אני חושב שמצב שבו תינתן פקודה לצה"ל לפנות יהודים מבתיהם וממקום הולדתם, יובא בעוד כמה שנים כדוגמה קלאסית לפקודה בלתי חוקית בעליל שדגל שחור מתנוסס מעליה. אילו הייתי היום חייל, הייתי מעדיף לשבת זמן מה בכלא מאשר להסתכן בזה שחברי, ילדי ונכדי יחיו בהרגשה שלקחתי חלק פעיל במעשה המשפיל הזה".

רוזנבלט נוטל חלק במאבק נגד העקירה כאדם רגיל, הולך להפגנות וכשיש צורך גם מתראיין לעיתונות. הוא לא אחד שידחוף את עצמו לתפקיד ציבורי. פתאום בסוף השיחה הוא חש צורך לספר דבר אישי: "כבר בתיכון המורים שמו לב שאני נוטה לפעילות ציבורית, ורצו שאלך ללמוד מדעי המדינה. אבל לדעתי אסור לאדם לרוץ מעצמו לתפקידי הנהגה, לפרסם את עצמו ולבקש שיבחרו בו. אני יודע שזו לא הגישה המקובלת, ואולי בגלל זה לא הגעתי לכנסת. לא שזה חסר לי, אבל לפעמים אדם רוצה להשפיע. במיוחד כשאני נמצא בתוך גן העדן שלי, כואב לי הלב על מה שהולכים לעשות לילדים, לנכדים ולנין שלי בגוש קטיף".

גן עדן כפרי
ראובן ואורה רוזנבלט מפעילים כיום אתר תיירות יחודי בביתם שבכפר מימון. המבקרים באתר זוכים לסיור בגן עצי הפרי של המשפחה, המונה כ- 120 עצים מכשמונים מינים, שחלקם כלל אינו מוכר בארץ. המוטו של המקום הוא "מה רבו מעשיך ה'".

כך אפשר לפגוש במקום את 'עץ השוקולד', שכדי להגן עליו מחרקים עוטף רוזנבלט כל פרי ברשת צפופה שמקורה בחממות גוש קטיף. בתוך הפרי ישנו חומר הדומה להפליא לממרח שוקולד, אלא שאינו מתוק. "זה יכול להתאים לאנשים שיש להם בעיות עם סוכר", הוא אומר, "ואם תוסיף לזה סוכר יהיה לך ממרח שוקולד. אשתי מוסיפה אותו לעוגה, ויוצאת עוגת שוקולד. אם תקציף אותו עם קצפת ותקפיא – תקבל גלידת שוקולד". מליקר השוקולד המיוצר מפירות אלו אפשר לטעום בחדר בליקרים המשפחתי.

ב'קיוסק' של רוזנבלט ישנו גם עץ 'שעועית הגלידה'. זהו עץ שבתוך פירותיו, הדומים במבנה לשעועית, ישנו חומר לבן מתקתק המזכיר גלידה.
פרק בהלכות עורלה ילמד אתכם ראובן רוזנבלט מהגדר החיה שלו. העובדה שהפטל משמש כאן כחלק מהגדר פוטרת, לדבריו, את פירותיו של שיח זה מהגדרה של עורלה בשלוש השנים הראשונות.
גם על ארבעת המינים תוכלו ללמוד כאן. עץ האתרוג המקומי מוצאו מתימן, משתילים שהביא אחיה של אורה ושתלם בחצרו בנתניה. רוזנבלט לקח ממנו ייחורים, מכיוון שהנבטה מגרעין אינה כל-כך בטוחה – אי אפשר לדעת אם הפרח שקדם לפרי הואבק מאתרוג או מלימון. רוזנבלט מחכה לחג הסוכות הקרוב, שבו הוא מקווה ליטול את האתרוג הענק והנאה הגדל במרכז העץ.

א-פרופו האבקה, לאחד העצים בנה רוזנבלט חממה פרטית נגד החרקים, גם היא מרשתות גוש קטיף. בעונת ההאבקה הוא פותח את אחד הצדדים, על מנת שחרקים יוכלו להאביק את הפרחים. לאחר עונת ההאבקה רוזנבלט סוגר שנית את החממה כדי שהפירות שיגדלו יהיו נקיים מחרקים.
בסיום הסיור מוגשת למבקרים ארוחה תימנית ממטבחה של בעלת הבית, לצד מבחר מוצרים מהבוסתן המשפחתי. הארוחה היא בשרית, אך לצמחונים יכינו שניצל מיוחד העשוי מעלה של אחד ממיני הקקטוסים שבמקום. ללא קוצים, כמובן. המיצים המלווים את הארוחה מוכנים מתרכיז שנעשה מפירות מקומיים (המיצים המקוריים לא מחזיקים מעמד לאורך זמן). לקינוח מוגשות קונפיטורות מייצור מקומי.
בני הזוג רוזנבלט דואגים לתחזוקת המקום בעצמם. בחודשים האחרונים, עקב כאבי גב, לוקח ראובן מדי שבוע פועל למשך ארבע שעות, כדי שיעזור לו בעבודות הקשות. את גידול העצים וגילוי המאכלים השונים הם למדו בעצמם, באמצעות ניסוי ותעייה ("לאורה יש גישה לזה"), או שמעו מאחרים, בין השאר ממבקרים. לדוגמה, אחד המבקרים שאל אותם אם יש להם תאנים כבושות. לאחר שהסביר במה המדובר, נוספה גם מנה זו לתפריט.

את הריהוט במקום בנה יוני, בנם של בני הזוג ותושב תל קטיפא. "תוצרת גוש קטיף", אומר רוזנבלט בגאווה.
אורה מספרת שהיא כבר רגילה לחיות בגן עדן, ולכן היא לא כל-כך שמה לב לזה, אך כשבאים אנשים הם מזכירים לה את זה. "אני קמה כל בוקר ומתיישבת כאן, כדי להרגיש את גן העדן הזה".