בשבע 147:

אבי סגל , כ"א בחשון תשמ"ח

סגן ניצב על הפודיום

תמונה בעיתון יום ו': הגולש גל פרידמן מעניק את מדליית הזהב האולימפית שלו למפקד משטרת חדרה. מצד אחד עומד פרידמן, במשקפי דיסטאנס ובחולצה מודעת לעצמה עם הדפס פרסומי. ומצד שני, על הפודיום, עומד הסנ"צ הגאה והמדושן מהמשטרה, מישיר מבט למצלמה ומחזיק את המדליה בשתי ידיו. רגע, סליחה, הבנתי את התמונה לא נכון. נראה כי דווקא מפקד המשטרה הוא שמעניק את המדליה לפרידמן. עכשיו אני לא מבין כלום.

אני לא מבין מדוע איש דגול כמו מפקד המשטרה – שאת שמו לא אציין כאן כדי לכבד את פרטיותו וצניעותו המופלגת – צריך להעניק מדליה לגל פרידמן. למה-מי-זה הפרידמן הזה? כל ילד יכול לשחק בגלישת גלים, לזכות בפרס ולאבד אותו. האם כל אחד יכול לנהוג כמו אותו מפקד תחנה, שעשה לילות כימים, ולא נח ולא שקט עד שילדה קטנה הביאה לו את המדליה האבודה במתנה?

נדמה לי כי אנשים לא מבינים את המאמץ העצום שהשקיעה משטרת חדרה בהשבת המדליה לבעליה. אני לא יודע אם מישהו קולט עד כמה זה קשה לענות לטלפונים, להוציא רכב משטרתי לשטח, לתחקר את בני המשפחה שמצאו את המדליה, להתקשר לביפרים של כל מערכות העיתונים, לקבוע עם כתבים וצלמים, ולבסוף להודיע לגל פרידמן כי הוא חייב לקבל את המדליה מול המצלמות או שהיא תלך לאיבוד עוד פעם.

כל הלוגיסטיקה הזאת דורשת תחכום ותושייה מצד השוטרים ומפקדם, תושייה שאין הם רגילים לגלות במקרים של גניבות נטולות הילה של מדליה אולימפית. יש לשבח את משטרת ישראל, שחוסר ניסיונה בעזרה לאזרח הקטן לא עמד לה לרועץ במקרה של גל פרידמן. לפיכך, ראוי היה מפקד משטרת חדרה לקבל בעצמו מדליית זהב. זה מה שקורה כשמישהו שובר את כל השיאים, לא?

מפקד בצלות ומפקד שום

רמטכ"ל אחד, שרק לאחרונה נכנס לתפקידו, החליט כי הגיע הזמן לבטל את התואר הוותיק 'אלוף הפיקוד'. "מדובר בשגיאה לשונית" טען, "אלוף פיקוד יכול להיות רק מי שזכה בתחרות ספורט פיקודית". לפיכך, החליט הרמטכ"ל החדש להחליף את 'אלוף הפיקוד' ל'מפקד הפיקוד'. ואני חושב שהוא צודק, הוא כל כך צודק – שהייתי מרחיב את ההוראה החדשה ומחליף עוד ועוד מונחים צבאיים הלוקים בשיבושים לשוניים.

למשל, רב-אלוף – דרגתו של הרמטכ"ל המדובר. לדעתי, רב-אלוף יכול להיות רק מי שזכה בתחרות בין רבנים. ראש המטה הכללי אינו אלוף ובטח לא רב. מאותה סיבה, יש להחליף את דרגות הרב-סרן והרב-סמל, שלא לדבר על הרב-טוראי שהוא בכלל ביזוי מוסד הרבנות. באופן דומה, יש להחליף את השמות סמ"ר וטר"ש. הלא רק מי שהגיע ראשון לדרגת הסמל ראוי להיקרא 'סמל-ראשון', ורק החייל הראשון בתולדות צה"ל יכול לשאת את הדרגה 'טוראי-ראשון'.

ובאשר לאותו רמטכ"ל, שגם את שמו לא אציין כאן משום שהשם הוא בעצמו שגיאה לשונית. (רק שופט כדורגל שהרחיק את רונאלדו יכול לשאת את שמו של הרמטכ"ל החדש) אין לי ספק שכוונותיו רציניות, וכי הוא לא ינוח ולא ישקוט עד שכל 'אלוף' יהפוך ל'מפקד', ממפקד בצלות ועד מפקד שום. אני בטוח שהרמטכ"ל עצמו ישמח לתת דוגמה אישית ויוותר על התואר רב-אלוף לטובת שם אחר, משהו בסגנון 'מפקד צה"ל'. במחשבה שנייה, גם זה לא רעיון כל כך טוב. בעידן ההתנתקות, 'מפקד צבא הגנה לישראל' זה אולי לא שיבוש לשוני, אבל בוודאי יש כאן שיבוש לוגי.

הערת אזהרה

קצת ברצינות: שמו של מפקד משטרת חדרה באמת לא כל כך חשוב, וכך גם שמו של הרמטכ"ל. היום זה איש משטרה או איש צבא זה, ומחר יהיה זה בוודאי מישהו אחר. הבאתי כאן רק שתי דוגמאות קטנות לתופעה רחבה ומרגיזה, שבה גורמי ביטחון עוסקים בשטויות הרבה לפני שהם ממלאים את תפקידם האמיתי – להגן על המדינה ואזרחיה.

אבל הבעיה העיקרית אינה עצם העיסוק בשטויות. אם שני האישים המכובדים האלה הם אנשי מקצוע טובים, חרוצים ואכפתיים, הם ראויים ליחס סלחני גם על גילוי חולשות אנושיות. השאלה הגדולה היא, האם צילומים בעיתון ושינויים סמנטיים מפוקפקים לא מעידים על ליקוי רחב יותר באופיים של השניים – כמו חוסר מודעות עצמית, אגו מנופח ובעיה כרונית בקבלת החלטות.

כל עוד משרתי ציבור עושים טעויות של חוסר ניסיון או חוסר תשומת לב, אין סיבה להיכנס לפאניקה. אבל אם הטעויות מעידות על אופי בעייתי וסדרי עדיפויות לקויים, אם שני אנשים בתפקידים חשובים מוצאים את החוצפה לחרוג מתפקידם כדי להצטלם לעיתון או לשנות מסורת צה"לית, זה כבר סיפור אחר. יותר מדי פעמים ראינו אישי ציבור, שהחלו את דרכם בפאשלות קטנות כאלו וסיימו אותה בפיאסקו היסטרי. תמרור האזהרה צריך להיות מונף כבר מעכשיו.

העונג שבקריאה

שבוע הספר בעיצומו, ומכיוון שגם אני סוג של משרת ציבור, מיהרתי וקראתי השבוע ספר שלם (!) ואפילו חדש יחסית (!!!) בשם 'העונג שבחברתי'. כתב אותו השחקן ההוליוודי כסוף-השיער סטיב מרטין, שפעם היה קומיקאי פרוע בסגנון ג'רי לואיס, אבל מאז התמתן והרצין, ובשנים האחרונות הוא מתבגר בכבוד הן על מסכי הקולנוע ('סיפורי לוס אנג'לס') והן בתחום הכתיבה.

'העונג שבחברתי', העוסק בהתמודדותו של גאון אקסצנטרי ומתבודד עם העולם שבחוץ, הוא ספר מצחיק, רב קסם, אינטליגנטי ורומנטי. די נדיר ולא אופנתי בימינו לכתוב ספר איכותי אבל גם אופטימי וטוב-לב, וכשזה קורה – מה יש לדבר, חגיגה גדולה.

יודע את מקומי
לבני היחיד והמיוחד,
אתה בוודאי לא זוכר, אבל בשלוש מילים אלו פתחתי את מכתבי הראשון אליך בדיוק לפני שנה; מכתב שהיה כה פרטי ואישי, שכמובן מיהרתי לפרסם את כולו במדור זה. באותם ימים חגגת שנה לקיומך, ובאותו מכתב ערכתי רשימה של כל המשימות שהיה עליך למלא עד גיל שנתיים. ובכן, כעת אתה בן שנתיים בדיוק, והגיע הזמן לבדוק אם וכיצד עמדת בציפיות.

ובכן, בשנה החולפת למדת לבצע הרבה דברים: ללכת, לחבק, לדבר עברית רצוצה ולאכול כבד קצוץ. משום מה, דווקא על הדברים הפשוטים דילגת. למשל, לנופף ביד לשלום. מה יותר פשוט מזה? זה בדיוק כמו לתת לי לאטמה על הפרצוף - דבר שאתה נוהג לעשות מפעם לפעם - רק בלי שאני נמצא לידך.

במהלך השנה האחרונה, למדת קצת נימוסים. כיום, כשאתה מקבל מכונית צעצוע במתנה, אתה כבר יודע שמנומס יותר לשחק במכונית מאשר בקרטון. אמנם אתה עדיין לא יודע להגיד תודה, אבל אני בטוח שגם זה יגיע, עוד לפני שיביאו לך במתנה מכונית אמיתית.

למרבה השמחה, במהלך השנה הפסקת להתעורר מדי בוקר בשעה שש, ועברת לשעות סבירות יותר, כמו שבע וחצי או רבע לשמונה. כל שנותר הוא ללמד אותך לישון לפני 11 בלילה.
הפסקת גם לקיים יחסי ידידות קרובים מדי עם קירות הבית. אתה כבר לא נוגח בהם, לא רץ לתוכם ואפילו כמעט לא אוכל אותם. אני יודע שעד גיל שלוש בטח תהפוך את כל הקירות ליצירות אמנותיות מופשטות וצבעוניות, אבל בינתיים אני מרשה לעצמי ליהנות מהרגע..

זוכר מה עוד כתבתי לך לפני שנה? "עדיין לא הגיעה השעה לאח קטן". אז יש לי בשורות טובות עבורך: אמא לא נראית ככה בגלל הפיצות. בקרוב, בעזרת השם, לא תהיה היורש היחיד בבית. אני מקווה שאין לך בעיה עם זה - גם ככה הירושה לא משהו.
באהבה גדולה,
אבא.