בשבע 147:

, כ"א בחשון תשמ"ח

לצמחונים בלבד
אמציה האיתן

הפשטידה היתה מעולה. הפסטה עלתה על כל המצופה, ואפילו המרק היה טעים. נכון, אי אפשר שלא לשבוע מכל כך הרבה פשטידות, בלינצ'ס ושאר ירקות. אבל לא יעזור כלום – אחרי שעה אני שוב רעב.
צר לי שאני מנצל את איסרו חג שבועות כדי לבכות על מר גורלם של אוכלי הבשר שכמוני, אבל אם לא נכין את עצמנו כמו שצריך, בשנה הבאה נמצא עצמנו שוב מול שוקת שבורה.

חלקכם ודאי אינו מבין על מה כל המהומה. הרי ארוחה חלבית עולה בכמה עשרות מונים על עוד רבע עוף או שניצל עם תפוחי אדמה ואורז. למזלי, הדבר באמת נכון, אבל מהכיוון הכלכלי. להכין ארוחה חלבית זו משימה לא זולה כלל ועיקר. שהרי אף אחת לא תרשה לעצמה להגיש לחם עם חביתה וסלט ירקות. הלחם יהפוך למשהו כפרי, עמוס בחלקיקי אדמה ובעלעלים, שנועדו להמחיש את טבעיותו של הלחם ולהצדיק את המחיר היקר שלו. החביתה מתחפשת לאומלט, שזה כבר מצריך פתיתי גבינה צהובה, זיתים מבוקעים ופטריות, והגבינה, כן הגבינה. לא תאמינו כמה סוגי גבינות קיימות על המדף, כשהמחירים שלהן עוברים בקלות את הירכיים מהמקרר שממול (שלא לדבר על הכנפיים). העול הכלכלי של ארוחה חלבית, הוא היחיד המציל אותי ושכמותי, מעשרות סעודות שבת קיציות, עמוסות בחמאה דלת שומן ובורקס משולש. אך לכבוד מתן תורה, נשותינו הצדיקות מוסרות את נפשן, ואת כרטיס האשראי, בכדי לקיים את מצוות החג כדבעי.

גם העבודה המסובכת, הכרוכה בהכנת ארוחה חלבית מכובדת, אינה מרתיעה אותן, וכך אני מוצא עצמי מדי שנה, בערב חג השבועות, מנסה לפטם עצמי בשאריות העוף משבת, בכדי שלא להיכנס רעב לחג. לא הייתי מעלה את הדברים על הכתב, אילמלא גיליתי שאני שותף לעוד רבים מבני ישראל, שאימת נשותיהם עליהם, ואינם מעיזים אפילו להעלות בדל טענה כנגד הררי הפשטידות והבורקסים. נכון, יסודו של המנהג בהררי קודש, ומנהג ישראל דין הוא, אך כבר מצאתי פתרון אפשרי לעמוד גם בגזירה, וגם להישאר שבע לאורך זמן. לשנה הבאה יש להכין סעודה חלבית קלילה, בכדי לצאת ידי חובת המנהג. לאחר כמחצית השעה, והחלפת המפה, לשבור רעבוננו במנות העוף הרגילות, ולגשת לבית המדרש דשנים ורעננים. למה לא חשבתי על זה כבר השנה?

אחרי ההתנתקות והחגים
שמואל אדלמן

לתוכנית ההתנתקות של אריאל שרון יש כבר עתה השפעות רבות בתחומים שונים, שעל חלק מהן הוא בוודאי לא חשב. ילדים ג'ינג'ים הפכו ללהיט ברחבי יש"ע בשל הכתום הטבעי, ושפני הסלע של ניצנים החליטו לנצל את החסינות הזמנית שהעניק להם רה"מ ולתבוע את שרי הליכוד על שימוש לרעה בתואר שפן. לא הזכרנו את תנופת האכלוס והפיתוח שיישובי חבל קטיף וצפון השומרון עוברים, המאלצת תושבים שעוברים לשם בימים אלו, למצוא פתרונות דיור זמניים בעליל.
אך אין ספק שהתחום המושפע יותר מתוכנית רה"מ הוא תופעה המזכירה את תסמונת 'אחרי החגים' של ראשית השנה. כוונתי לנטייה לדחות כל מה שאפשר לאחרי החגים, מתיקון פנצ'ר בגלגל ועד עריכת חתונה, בתקווה שעד אז המשיח יבוא, או שמישהו יגנוב את האוטו – מה שיבוא קודם. המועד המתוכנן להתנתקות - מאחרי ט' באב ועד סוף אוגוסט 2005 , שגם בשנה רגילה שולח מאות אלפי ישראלים לחו"ל, הופך השנה לאיום שכולם מנסים להימלט ממנו. כך למשל, המצעד ההוא של הקהילה ההיא (שהמושגים של הוא והיא משמשים אצלם בערבוביה) היה אמור להיערך בירושלים בתקופה זו ונדחה לשנה הבאה. לחץ כבד של המשטרה שכנע אותם שלא כדאי לצעוד בירושלים ולהיאלץ להסתדר לבד עם אלו שיבואו להפגין נגדם. נימוק אחר שנשמע מפיהם היה החשש של חוסר חשיפה תקשורתית מתאים בזמן זה. להבדיל, גם תנועות הנוער הדתיות יקדימו את מחנות הקיץ לחודש יולי אבל מהסיבה ההפוכה. חלק גדול מהחניכים דווקא ילכו לפגוש את השוטרים, ומי יודע, אולי הפעם השוטרים כאקט של רצון טוב יימנעו מלגרור אותם על הכבישים.

יש לצפות כי גם קורסי לימודים, טיולים כנסים, קייטנות וחתונות יתנתקו מתקופת התנתקות. מה שמוביל אותי לעצם העניין: אם, אכן בעזרת ה', ההתנתקות תידחה או תתבטל, נמצא את עצמנו בשיאו של הקיץ ובאמצע החופש הגדול כשלרשותנו, ולרשות ילדינו, שלושה שבועות ארוכים ופנויים נטולי מחנות, קייטנות, עצרות, והפגנות. לאופטימיים בינינו, אני מציע לשמור בצד הרבה חוברות עבודה לילדים, רשימה מסודרת של כל הדודים שהבטחנו לבקר, מסלולי טיולים משפחתיים ומגוון משחקי מחשב. שלא תגידו שלא הזהרנו מראש.

בארץ תתנהג כפריזאי
עדי גרסיאל

שבוע הספר העברי, כך קראו פעם לפסטיבל שמתחיל עכשיו וידוע יותר כ'שבוע הספר'. 'העברי' נשמע ארכאי משהו - כמו איזו גזירה בן-גוריונית מימי ראשית המדינה - בימים בהם 'כותרים' מגיעים מוחתמים כבר כ'רב מכר עולמי' ומתורגמים בחופזה. כותרים – איזו מלה אנטי-תרבותית. הרי ספר נמדד על פי רבבות המילים שהוא מכיל, ולא לפי הכותר-כותרת שלו. אבל ככה זה כשספרים נמכרים באותן שיטות שיווק של משחות שיניים ומסלולי תשלום בסלולרי.

בימים אלה אני דווקא נזכר בצרפתים. כן האוכלי חלזונות להכעיס ומאכילי ברווזים לתיאבון. הם אולי אנטיפטיים למדי, אבל כשזה נוגע לתרבות, במיוחד זו שלהם, הם הופכים לרגישים במיוחד. ככל הנראה רק בפריז יש עדיין כמה אנשים המאמינים שצרפתית היא שפת התרבות העולמית, שלאינטלקטואלים יש השפעה ושאלביס חי (ושר שנסונים). אולם ככל שזוללי הבאגטים הללו ישמעו פתטיים, יש מה ללמוד מקנאות שלהם לשפה ולתרבות. הם הצליחו לעגן בחוגי המדינה את השימוש בצרפתית. מטייל בפריז יתקשה למצוא חנויות עם שמות מאונגלזים בסגנון הישראלי של סופר פארם, אורנג' והום-סנטר, רשימה חלקיקית. למעשה המבקר בפריז יתקשה אפילו לתקשר עם מקומיים באנגלית, גם אם לאחרונים יש דוקטורט בספרות אנגלית. התשובה המקסימלית שתקבלו כשתשאלו – בצרפתית כמובן – האם אתה מדברים אנגלית, תהיה 'קומסי קומסה' - ככה ככה.

הקנאות לשפה היא רק חלק מהמאבק במה שהצרפתים מכנים 'האימפריאליזם התרבותי' האמריקני: המוסיקה, הסרטים, סדרות הטלוויזיה והתאגידים הגדולים ששוטפים את העולם והופכים אותו לכפר גלובלי, במובן הרע של המלה. וכשמדברים על תרבות, ובוודאי בצרפת, גם אוכל נחשב: במסגרת מאבקם, הפגינו חקלאים צרפתים, למשל, מול סניפי מקדונלד'ס בפריז, ולפני שנתיים השתלטו עובדי אחד הסניפים בעיר על המקום והפכו אותו לזמן מה לאתר תעמולה נגד הגלובליזציה וניצול העובדים.
ומה נגיד אנחנו, שהתרבות שלנו עתיקה בהרבה מזו של אוכלי הצפרדעים ובתחומים רבים מעמיקה ממנה עשרות מונים? אולי נתחיל בכך שנקנה פחות רבי מכר עולמיים ויותר ספרי מקור. פריחתן של הוצאות הספרים הקטנות בשנים האחרונות גרמה לשפע רב של 'כותרים'. לא חסר ממה לבחור.
ואם כבר ספרות מקומית, אפשר ורצוי לתת עדיפות ליצירות 'משלנו'. בשנים האחרונות יש תסיסה תרבותית מסוימת בציונות הדתית: בעיתונות, בקולנוע, בספרות ובאמנות. אם כל אחד מאיתנו יקפיד להכניס לשקית הקניות גם ספר שנכתב על ידי אנשי שלומנו, בשנה הבאה יגדל ההיצע ועמו גם האיכות, שכבר עתה אין לה במה להתבייש.

והצרפתים? אל תהיו כל כך ביקורתיים כלפיהם. הם מתחנפים לערבים, זה נכון. אבל במה בדיוק הם שונים מממשלות ישראל בשנים האחרונות?