בשבע 148: על דעת עצמי

אבי סגל , ט"ז בסיון תשס"ה

הבום של הבומרנג

כעת זאת כבר לא השמצה הזויה של הימין. הסקופ של עפר שלח ורביב דרוקר בספר 'בומרנג', שלפיו תוכנית ההתנתקות נולדה בגלל חקירות משפחת שרון במשטרה, הוא הדבר שבגללו נופלות ממשלות כל עוד בראשן לא עומדים אתרוגים. אם הדברים הם נכונים, ולשם כך יש משטרה וועדות חקירה, פרשת האי היווני וסיריל קרן נראים פתאום כמו אי החזרת עודף בקיוסק לעומת תוכנית ההתנתקות, שמעתה יש לקרוא לה בשמה הנכון 'תוכנית וייסגלס'.

אמנם טרם הספיקותי לקרוא את הספר (כי הוא חדש! מה אני, אריאנה מלמד?) אבל די בראיון שהעניקו שני הכותבים ל'משעל חם' כדי לקבוע: אם מרגע זה, מנהיגות הימין לא תפעיל לחץ ציבורי רצוף וכוחני נגד האתרוג וממשלתו, אם המאבק בהתנתקות ימשיך להיות תלוי רק בחוסמי כבישים וקושרי סרטים, ובקיצור – אם לא יקרה כלום בעקבות הגילויים ב'בומרנג', אז אפשר לקפל ולסגור לא רק את גוש קטיף, אלא את כל המדינה, ושהאחרון יכבה את האור. אם מנהיגות הימין לא תצליח להביא להשעיית התהליך ולהקמת ועדת חקירה, כנראה לא מגיע לנו להיות כאן.

מוצאים קשר

לא שמישהו שואל אותי, אבל אם בכל זאת אתבקש פעם לומר אם אני מאמין בתיאוריות הקונספירציה על רצח רבין (יגאל עמיר איש שב"כ, הכדורים היו סרק, רבין חי בגרייסלנד - דברים כאלה) יש לי תשובה מן המוכן. "אני לא מאמין בקונספירציה", אסביר תוך קימוט מצח מחושב, "אבל מצד שני, לא האמנתי גם שאבישי רביב הוא סוכן פרובוקטור בשם שמפניה". תשובה די אלגנטית, אני חושב – כזו שלא תכניס אותי לקטגוריית הימין ההזוי, אבל גם לא תוציא אותי שוב פתי ופראייר, אם וכאשר.
שכן מאז פרשת רביב, אי אפשר לדחות על הסף אפילו את השמועה הפרועה ביותר. מי שלא האמין כי השב"כ יכול לשלוח סוכן שיבאיש את ריחו של הימין בישראל, שלא יבוא כעת בטענות לכל חובבי תיאוריות הקשר. במצב שבו דברים כאלה יכולים לקרות, הכול יכול לקרות. ולכן, זכותו של כל אחד לחשוב שהשב"כ אכן ידע מראש על רצח רבין, שערפאת מת מאיידס או מהרעלה מכוונת, שמישהו בפרקליטות באמת מתכוון להוציא חוסמי כבישים מחזקת הוריהם, ושראש ממשלה בישראל מתכנן לגרש יהודים מבתיהם ולעודד את הטרור כדי להציל את עורו. אופס, זאת כבר לא קונספירציה – זו כנראה האמת.

ארי מחלק את הארץ

בספר חדש נוסף, 'חלוקת הארץ' שמו, משרטט העיתונאי ארי שביט את קווי היסוד שלו לפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני. אף שעצמאותו המחשבתית של שביט ראויה תמיד להערכה ולעיון, העקרונות שהוא מציע בספר לא נראים מי-יודע-מה חדשניים, ואפשר לסכם אותם בשני משפטים, קצת פשטניים אבל ממצים: התהליך כולו אמור להסתיים בקווי 67'. בינתיים, יש לוותר על 70-80 אחוז משטחי יש"ע גם בלי הסכם שלום, אבל באופן מדורג ורק אם ימולאו תנאים מסוימים על ידי הצד הפלשתיני והקהילה הבינלאומית. ובמילים קצת יותר ביביות: ייתנו – יקבלו, לא ייתנו – לא יקבלו.

זה המקום להודות כי עדיין לא קראתי את הספר (כי הוא חדש! מה אני, שמעון פרס?) ואולי טוב שכך. שכן אפילו בראיון לבן כספית במעריב נראה החזון של שביט מפותל מדי, מתעתע, מין ניסיון בלתי אפשרי לרבע את המעגל ולהציב עקרונות סותרים בלי להתחייב לגבולות ישימים. שביט רוצה להיות גם בעד הפלשתינים וגם בעד הביטחון, גם מתנגד לכיבוש וגם מתנגד לפינוי ללא תמורה. ואם בכתבה עיתונאית אחת יכול שביט לתעתע במציאות, יש להניח כי הוא מצליח בכך אף יותר בספר השלם.
אלא שלמציאות יש כוח גדול יותר. ובעולם האמיתי, הפרוגרמה השביטית תיראה הרבה פחות מבטיחה מאשר על הנייר. המנהיגות הערבית והקהילה הבינלאומית לא ממש יתלהבו למלא אחר הדרישות שמציב בפניהם ארי שביט, שלא לדבר על ארגוני הטרור השונים שעלולים להיות הקלף המכריע בתהליך. וכשזה יקרה, אני רוצה לראות את השמאלן שיסכים להמשיך את השליטה בשטחי יש"ע, בטענה שאין לוותר עליהם ללא תמורה.

הניסיון המעניין של שביט להתיך את עמדות הצדדים הפוליטיים השונים לנוסח אחיד כמו בסידור לחיילי צה"ל - הוא לא יותר משעשועון נחמד לאקדמאים. אישית, אני עדיין מעדיף את הדרך הישנה והטובה של לחימה חזקה ועיקשת על כל ארצנו, זכויותינו וביטחוננו, טקטיקה לא רעה גם עבור מי שמוכן לסיים את הסכסוך בפשרה. אולי יום אחד תהיה כאן ממשלה שתנסה גם את זה.

חמסה עלינו

א. לכל הספקנים: השמועות על קמפיין של השמאל כנראה נכונות - במו עיניי ראיתי מכונית עם סרטי כחול ולבן, ושמעתי על לפחות עוד שני אנשים שראו מכונית כזו.
ב. כמעט באותו עניין: הסלוגן שרץ כיום בין גולשי אינטרנט, "יהודי לא מגרש יהודי – הוא רק מזיז אותו קצת", הוא קצת – איך לומר – מאותגר שכלית. זה בערך כמו לומר "העם רוצה שלום – רק לא עם הערבים". תעבדו על זה, אחיי מהשמאל, אני יודע שאתם מסוגלים.
ג. לכבוד הרמטכ"ל החלוץ: אני יודע שבשבוע שעבר קצת ירדתי עליך בגלל עיסוקך המיותר בבלשנות צה"לית. אבל השבוע מגיע לך שאפו על מאבקך הצודק נגד מצגות הפאוארפוינט בצה"ל. האמן לי, העם אתך.
ד. ואם לא אכפת לך, ואתה עדיין מתעניין בבלשנות, אנא שלח איזה טיל אחד או שניים של חיל האוויר לחסל את הביטוי הכל כך מעצבן "שאפו".
ה. אין הרבה דברים האהובים עלי יותר משיבושי לשון במדור הלועג לשיבושי לשון. לכן לא היה גבול לשמחתי, כשמצאתי במדור הציטוטים של המקומון 'זמן ת"א' את הביטוי "השקמה צבאית".

יודע את מקומי

"איפה הבושה?!" שואל הסטיקר הכחול של עיתון מעריב, ואני מצטרף לשאלה הזאת במלוא העוצמה הווקאלית – איפה הבושה?! איפה הבושה שלכם, חברים?
למה אי אפשר לקבוע אתכם שום דבר? רעייתי ואני מתים לצאת אתכם לסרט או למשהו, אבל לכם תמיד יש תירוצים. פעם הילד חולה, פעם הילדה, פעם הבייבי סיטר. קצת מוגזם לשמוע את זה מכם – אתם עדיין רווקים!

ואתם, חבריי הנשואים, איך אתם לא מתביישים לתת לנו עצות על גידול ילדים? ראיתם פעם את הכנופיה שמסתובבת אצלכם בבית? חוץ מאשר להצליף בכם בשוט, המזיקים הקטנים עושים הכול, ואתם מדברים איתי על הילד שלי? נ"ב: אם יש לכם טיפ איך להרדים אותו בפחות משעה, אז תתקשרו, בסדר?

ואתם שם עם החיוך הזחוח - מי הרשה לכם לספר לי שהשמנתי? אין לכם טקט? אתם לא חושבים שאני יודע את זה? אולי במקום לספר לי מה קורה אצלי בבטן, תגידו לי משהו שאני לא יודע? למשל, מה שלום הרגליים שלי?
למה אתם לא מחזירים טלפונים? אתם תמיד מבטיחים להתקשר אליי בחזרה אחר-הצהריים, אבל שוכחים להגיד לי באיזו שנה. אני לא מבין - אם חיפשתי אתכם בדחיפות ביום שני, מה גורם לכם לחשוב שזה עדיין אקטואלי ביום חמישי?

ונעבור אליכם, אלה שאף פעם לא מתקשרים. אולי תפסיקו להגיד לנו מדי חצי שנה שאנחנו צריכים לקפוץ פעם? אנחנו לא נוהגים לקפוץ. אנחנו לא קנגורים או קנגורואים או איך שלא אומרים את זה בלשון רבים. רוצים שנבוא? תגידו תאריך, שעה ואיזו מתנה להביא. לא רוצים? אל תגידו כלום, פשוט תקפצו אתם אלינו פעם.

חוץ מזה, אולי תפסיקו להגיד לי שאתם מקפידים לקרוא אותי מדי שבוע? אני יודע שזה לא נכון, אז את מי אתם מבלפים? ולא, המדור שלי הוא לא הדבר הכי טוב שיש במקור-ראשון!