בשבע 148: שולחן עורך

עמנואל שילה , ט"ז בסיון תשס"ה

לנצח גם את היריב
אם היוזמה החדשה של אורלב תצלח, נשכח את כשלונות העבר * יוצאים לכבישים, ביום שני וביום רביעי

בתחילת השנה נראה היה לרגע כי הגיעה שעתו הפוליטית הגדולה של זבולון אורלב, האיש החזק במפד"ל. סיעת אורלב במפד"ל, אז עדיין בקואליציה, עשתה יד אחת עם בנימין נתניהו ועם קבוצת שרים מהליכוד, והציבה אולטימטום לראש הממשלה: או שתקיים משאל עם על תכנית ההתנתקות, או שכולנו פורשים מהממשלה שלך. במילים אחרות: או משאל עם, או שהממשלה נופלת.
לרגע נדמה היה שאורלב הוכיח את צדקתו בוויכוח המר והמתמשך מול אפי איתם. לרגע נדמה שפרישתם של אפי איתם ויצחק לוי מיד לאחר אישור הגירוש בממשלה, על אפם וחמתם של מרבית חבריהם לתנועה, תתברר כצעד נמהר. כמעט והוכח כי התעקשותו של אורלב לשמור על מקומו בממשלה היתה צעד גם צודק וגם חכם. הישארות המפד"ל בקואליציה היא הקלף המנצח שבזכותו יתקיים משאל עם.

ואכן, היה מי שמיהר להכתיר את אורלב כגאון פוליטי. היה זה עיתונאי צעיר, מצחיק שנון וחובש כיפה, שאיני רוצה לנקוב בשמו כי אין לי כוח לריב עם חנוך דאום. לא אשכח כיצד מישהו שבדרך כלל כותב טורים אישיים משעשעים למדי במוספים החליט לרגע להפציע בעמודי החדשות כפרשן פוליטי, והריע לתבונתו הפוליטית של האיש החכם מהמפד"ל, שבזכותו קיבלנו את משאל העם.

למרבה הצער, החגיגה הסתיימה מהר מאוד. אורלב נתניהו וחבריהם הראו לנו איך בונים חומה מחמאה, ונתנו לשרון שבועיים במקום לכפות החלטה מיידית. הסוף המר ידוע: לימור לבנת נתקפה חרדה ורצה לבקש סליחה משרון. שאר השרים המורדים נשמטו בזה אחר זה, ממש כזקני ישראל בדרך אל ארמונו של פרעה. נתניהו, שנותר לבדו, השתפן והרים ידיים גם הוא. רק לאורלב ולחבריו לסיעה לא נותרה ברירה אלא לפרוש מהקואליציה. יש ממשלה, בלעדיהם, ואין משאל עם.

ההתנהלות הפוליטית הכושלת הזאת מעוררת תרעומת דווקא על רקע ניצחונם החד-משמעי של זבולון אורלב ושאול יהלום במאבק הפנים-מפלגתי מול אפי איתם. לא אחת נדמה כי במפד"ל מבזבזים את כל העורמה הפוליטית במלחמות הפנימיות, ולא משאירים כלום למאבקים האמיתיים, מול המפלגות היריבות. כשרצו להיפטר מאפי איתם, אורלב ויהלום התגלו כשועלים פוליטיים, אבל במאבקים מול המפלגות הגדולות, הליכוד העבודה ושינוי, הם מובסים שוב ושוב. ותיקי המפד"ל נראים כגבאים של קהילה קטנה ששולטים ביד רמה בשטיבל הפצפון שלהם, אבל אין להם שום דבר למכור מחוצה לו.
אבל כל אכזבות העבר לא ייזכרו אם התרגיל המבריק הבא של אורלב יעלה יפה. במאמץ אחרון לבלום את הגירוש באמצעים פוליטיים, הגיש אורלב הצעת חוק לדחיית הביצוע של תכנית ההתנתקות בחצי שנה. ההיגיון של ההצעה ברור: גם אם מדינת ישראל מתעקשת לבצע את זממה בתושבי גוש קטיף, צריך לתת להם זמן להתארגן. וגם התחבולה ברורה: אם תידחה ההתנתקות בחצי שנה, כל הסיכויים שהיא תעבור מן העולם. כך מאמינים גם במועצת יש"ע. אם יצליח אורלב לשכנע את רוב חברי הכנסת, כמו שהצליח בכישרון רב לכבוש את ליבם של חברי מרכז המפד"ל, אהיה מוכן גם אני להריע לכישוריו הפוליטיים.

את דבר קיומה של היוזמה הפוליטית הברוכה הזאת שמעתי לראשונה בגלי צה"ל מפי הכתב עמית סגל, וזו הזדמנות לציין לטובה את עבודתו. בניגוד לדתיים הוותיקים בתקשורת שמסתפקים בהגיגים ובשנינויות, עמית סגל עושה עבודת שטח ועושה אותה מצוין. סגל הצעיר הוא הרבה יותר מכתב לענייני הכנסת שמסקר את דיוני המליאה והוועדות. דיווחיו מנוסחים בשנינות שכיף להקשיב לה, ושזורים בתוכם מוטיבים של פרשנות פוליטית עם נגיעה הומוריסטית המזכירים את ירון דקל במיטבו. אבל סגל מביא מהבית דעות נכונות שמבצבצות מבין השיתין של הדיווח המקצועי והאובייקטיבי, וגם מטען יהודי שהוא עושה בו שימוש חינני. במהלך הראיון הוא ביקש מאורלב תחזית לגבי הרוב הצפוי ליוזמתו. אורלב מיחזר את המנטרה החביבה על הפוליטיקאים שלנו בדבר הנבואה שניתנה לשוטים לאחר חורבן המקדש, ורמז שהבחור הדתי סגל בוודאי אמור להכיר אותה. אבל עמית סגל לא נשאר חייב, והראה לאורלב מאיזה צד קוראים את הגמרא. הנבואה ניתנה לשוטים רק לפי דעה אחת בגמרא. לפי דעה אחרת, היא דווקא ניתנה לחכמים.

עוצרים וחושבים, עוצרים ונעצרים
בעקבות הדברים שנכתבו כאן בשבוע שעבר על מעשיה ומחדליה של מועצת יש"ע, נערכה השבוע פגישה שבה הציגו ראשי המועצה את תוכניותיהם להצלת ההתיישבות. חששותיי וספקותיי לא נמוגו, אך שמחתי להיפגש וגם לשמוע כמה דברים חשובים. בין השאר שמענו שמועצת יש"ע פועלת כעת באופן מסיבי להפצת הסרט הכתום – פעולה שאני מייחס לה חשיבות רבה. לא סתם נתקפו השמאלנים לאחרונה בפרץ של תאווה לסרטים כחולים. שמענו גם שנקבע תאריך יעד לתחילת המאבק – מאוחר מדי לטעמי, אבל לפחות נקבע. אני עדיין מצפה שיתמכו שם בחיילי צה"ל הדורשים לפטור אותם מהמשימה הבזויה, ושיתנו כתף למאבקו של הנוער בכבישים. כך או כך, ביום שני הקרוב עורכת מועצת יש"ע מפגן גדול בכבישי הארץ, ולי יש כלל פשוט במאבק הזה: מי שפועל, אני מתייצב לימינו. אז אל תשכחו: עוצרים וחושבים, ביום שני אחר הצהריים. ואל תשכחו גם את יום רביעי.

כדי לא ללבות מחלוקות בחרתי לפרסם ללא תגובה את מאמרם של שני אנשי מטה מאמץ, הזרוע הקבלנית הביצועית של מועצת יש"ע, שלקחו על עצמם לתקוף את דבריי משבוע שעבר. רק לטענה אחת אגיב, בעניין שאני רואה אותו קריטי לכל עתידנו כאן: חבל שצ'יקו בן-זמרה ויענקל'ה שטרנברג ממשיכים לראות רק בהפגנות ובהקמת מאחזים עשייה של ממש, שכל העוסקים בה הם אידיאליסטים שאין לפקפק בטוהר כוונותיהם, ואילו עשייה תקשורתית נחשבת בעיניהם כדבר של מה בכך, משהו שכל פולניה יודעת לעשות, פטפוטי סלון בין קפה לאבטיח. מה עשינו בשביל מדינה, הם שואלים. ובכן, עשינו תקשורת. התקשורת שעושה נפשות לרעיונות של כולנו. התקשורת שמפיחה רוח גבית במאבק של כולנו. העיתונות שאפילו אתם מבינים שהיא הדרך לגייס את הציבור לפעילות שלכם.

עשינו אותה בעמל רב, ביזע ודמעות, במסירות, כנגד תמורה צנועה בהרבה מהמקובל בשוק. עכשיו, כשרבים מכם בוכים על ששכחנו להתנחל בלבבות, הגיע הזמן לכבד קצת יותר את העשייה התקשורתית, ודאי שלא לזלזל בה.