בשבע 148: חדרים אחרונים למהירי החלטה

האינתיפאדה הרגה את מלון חוף דקלים . תוכניות הגירוש הקימו אותו לתחייה תחת השם החדש מעוז הים

יואל יעקובי , ט"ז בסיון תשס"ה

האינתיפאדה הרגה את מלון חוף דקלים . תוכניות הגירוש הקימו אותו לתחייה תחת השם החדש מעוז הים – החדרים העזובים עוברים שיפוצים, ועשרות משפחות נחושות שמסתפקות בתנאי נופש צנועים התקבצו במתחם המלון, שמנהליו החדשים הם ברוך מרזל, דתיה יצחקי ונדיה מטר – התושבים החדשים מדאיגים את כוחות הביטחון, שמיהרו לאמץ את גרסת ערביי המוואסי על העימות בשבת האחרונה – התקשורת לא רצויה וגם המשטרה לא – מצטרפים חדשים להירשם בקבלה אצל נדיה מטר

"פעילי ימין תקפו פלשתינים – בשדרות חטפו קסאמים", החרוז הזה אינו קטע מחמשיר לא מוצלח. מקורו בעמוד הראשון של 'ידיעות אחרונות' ביום א' השבוע. 'ידיעות' לא היה כלי התקשורת היחיד שקישר בין הטיווח של נווה דקלים ושדרות בשבת שעברה לבין התקרית שאירעה בסמוך למלון 'חוף הדקלים', או בשמו החדש 'מעוז הים'. כמעט כל אמצעי התקשורת התגייסו למטרה זו.

"עכשיו מבינים מי אשם בירי אלפי הפצמ"רים והקסאמים בשנים האחרונות", אומר בציניות בנצי גופשטיין, תושב המקום מזה כמה שבועות, "האשם הוא מעוז הים".

מעוז הים, כשמו כן הוא, סגור כיעד מבוצר. ניידות המשטרה שמגיעות מאז התקרית כדי למסור צווי זימון לחקירה לכל מי שהיה לו איזשהו קשר למקום אינן מורשות להיכנס. בהעדר צו מבית משפט, הן מסתפקות בהעברת עשרות הטפסים לשומר בפתח.

התושבים במקום מספרים על רדיפה של המשטרה ושל התקשורת, מתוך מטרה להוביל לפינוי המקום, שנחשב מבחינתם אגוז קשה לפיצוח.
"הרדיפה הזו נועדה לסלק אותנו מפה, דבר שאי אפשר לעשות באמצעים חוקיים", אומר גופשטיין, "התושבים נמצאים פה באישור ובעידוד בעל הבית". בעלי הבית הם מנהלת קל"ע (קליטה לחבל עזה) שבראשה עומדת דתיה יצחקי, ויחד איתה נדיה מטר (כיום שכנתה של דתיה ביישוב הסמוך כפר ים) וברוך מרזל, איש חברון. הם שכרו את המלון המתפורר מבעליו, ודאגו להפוך אותו למקום ראוי למגורי אדם. החבורה הזו היא המנהלת את המקום, וכל התושבים, כל אחד והרקע שלו, מציינים אותה לשבח.

מפגש מחזור של בוגרי סיני
הזכרנו את הרקע השונה, ובאמת זהו אחד הדברים המרתקים במקום. ישנם כאן שלושה סוגים של תושבים. הראשונים הם חבריו של ברוך מרזל מחברון-קריית ארבע, יוצאי תנועת 'כך', שבנצי וענת גופשטיין עם שבעת ילדיהם נמנים עמהם. מבחינת הגיל, זוהי שכבת הביניים. הסוג השני הוא נוער וזוגות צעירים מגבעות גב ההר. החבר'ה האלה מאוד לא אוהבים תקשורת, ואפילו ל'בשבע' היה קשה לשכנע אותם להתראיין. השכבה הבוגרת במקום היא של אנשים שלא היינו מצפים למצוא כאן, לכאורה מיושבים יותר בדעתם. כזה הוא גדליה גינזבורג, תושב אלון שבות מזה שלושים שנה, שהגיע לכאן עם אשתו ("אשת חיל", הוא אומר), וכשיתחיל החופש הגדול יצטרפו אולי גם הצעירים משמונת ילדיהם.
בדירת משפחת גינזבורג במלון נמצאים מלבד בעל הבית גם אלכס, נגר מאפרת שבא להתנדב לשיפוצים במקום, ואיצ'ה ממושב רם-און שליד עפולה. איצ'ה הוא נציג 'ההתיישבות האובדת', באל"ף, כהדגשתו.

מדוע אובדת?
"חוץ ממני ומעוד אחת שהלכה לצפון השומרון, לאף אחד לא אכפת. אני אומר לחברי: 'הרי אנשי הגוש הם מושבניקים כמוכם, אתם מבינים טוב מאוד מה הולכים לעשות להם', אבל זה לא אכפת להם. אני פשוט לא מבין את זה".

איך אתה מסתדר עם האווירה הדתית השלטת במקום?
"מצוין. הכרתי את החבר'ה האלה עוד בימית, כשהיינו בחצר אדר. גם בשבתות אני כאן. הנה, בשבת האחרונה אפילו עליתי לתורה".

לגדליה גינזבורג ישנה היסטוריה ארוכה של מאבקים למען ארץ ישראל, עוד מימי גולדה וקיסינג'ר בזמן הסכמי הפרדת הכוחות באמצע שנות השבעים. אחר-כך הוא הגיע לסיני בזמן הפינוי, שם פגש את איצ'ה לראשונה. מאז הם כמעט לא היו בקשר, עד שנפגשו שוב במערכה הנוכחית.

"המאבק על גוש קטיף וצפון השומרון הוא על כל הארץ", אומר גדליה "הרגשנו שצריך לעצור את הסחף בתחילתו. לכן קמנו מהכורסה, נכנסנו לחובות בבנק ובאנו לפה למה שנידרש. אני אינסטלטור. בשבועיים האחרונים אני עובד במקצועי. כשתיגמר העבודה בשרברבות – אני מוכן לכל: חממות או הדרכת טיולים, נושא שעסקתי בו בעבר. אני נותן את כולי לארץ ישראל. אז אני אפסיד 10,000 ¤. אז מה? אז אני אעשה חתונה יותר צנועה לילדים. מי שיש לו כסף לתרום למאבק – שיתרום, אני לא יכול לתרום, אז אני בא לכאן בגופי.

"גם איצ'ה מייצג חבורה גדולה מאוד. אנחנו כמו נחשון בן עמינדב, שהולך בתוך הים עד שהים נבקע. זהו השילוב הנכון שבין המעשה לבין התפילה. גם יהושע וכלב היו מיעוט לעומת שאר המרגלים, המיעוט הוא שאמר 'עלה נעלה' והצליח. אנחנו שייכים למיעוט, אני מקווה שזה המיעוט הצודק, ואנחנו משתדלים לעשות מה שהקב"ה דורש מאיתנו".

עזבו הכל ובאו
איך אתם מסתדרים עם החבר'ה האחרים, שצעירים מכם בעשרות שנים?
"ההבדל העיקרי הוא לא בגיל אלא באופי", מסביר גדליה. "אני בשלב הזה, ואני מדגיש: בשלב הזה, עדיין אומר שלום לחיילי צה"ל, למשטרה ולשב"כ. אבל אם הגוש ייסגר, ולא אוכל לנוע בחופשיות מביתי במעוז הים לביתי באלון שבות, זה כבר יהיה שונה. אני אסע ברכב עד היכן שאוכל, ומשם אמשיך ברגל, ולא אשים לב לקריאות של חיילים שיורו לי לעצור. מובן שאם איעצר בעוון כניסה לשטח צבאי סגור וכדומה – אהיה מוכן לתת את הדין על כך. אבל כרגע אני נשאר מתון".

גדליה היה מעדיף גם שהמקום יהיה פתוח באופן חופשי לעיתונאים. החלום שלו הוא להפוך את המקום למרכז מבקרים, לכל הבאים בשערי הגוש. איצ'ה סבור אחרת: "מי שחושב שהמקום הזה הוא בונקר זה בעיקר הנוער. אני חושב שטוב עושים שעוצרים את התקשורת בשער, כי הם משקרים".

כדוגמה הוא מביא את התקרית שאירעה בשבת, שבתקשורת קישרו אותה עם ירי הקסאמים על שדרות. "הרי ביום חמישי הייתי בשדרות, וגם אז היתה נפילה של קסאמים – וזה היה יומיים לפני התקרית!"

אם ישנם הבדלים ביניכם לבין רוב התושבים – מדוע באתם לכאן?
"אני שמח שלא היה מקום ביישובים, ולכן נאלצתי לבוא לכאן", אומר גדליה, "ואני מעוניין לשתף בניסיון של שלושים שנה שיש לי את הצעירים. אני גם מסתדר מצוין עם כולם, עם איצ'ה, עם הנוער. אנחנו מנסים למצוא את המכנה המשותף למרות ההבדלים האידיאולוגיים. המשותף הוא מסירות נפש למען ארץ ישראל. זו האמת ואין אמת אחרת".

אנחנו מסיימים את השיחה בבית משפחת גינזבורג, לא לפני שגדליה מציג לי את מקבץ הספרים שהביא לכאן מספרייתו הענפה באלון שבות: "הנה 'אש קודש' של האדמו"ר מפיאסצ'נה, שנכתב בזמן השואה – שהרי סוף סוף אנחנו בצרה. 'דרישת ציון' – כי אנחנו יהודים של בית מקדש, 'חיי עם ישמעאל' של משה שמיר, 'ארץ חפץ' של הרב קוק על ארץ ישראל. ותיקיה על כפר דרום, שהכנתי כשהגעתי לשם אחרי פינוי סיני, כדי להכיר את ההיסטוריה של המקום, שנדע מי היה שם לפנינו. הרי אנחנו ננס על גבי ענק. וכמובן, דף יומי שאסור לאבד אותו".

אנחנו עוברים לבית משפחת גופשטיין. שם מספר לנו בנצי את גרסת התושבים לתקרית של שבת: "בשבת אחרי הצהריים הלכו עשרים נערים (שרובם אורחים) מהמלון לשירת הים. כשהגיעו לאיזור המואסי (התיישבות בלתי חוקית של ערבים לאורך החוף), יצאו אליהם כשלושים-ארבעים ערבים עם אלות וגרזנים. התפתחו חילופי צעקות".

החבר'ה מחברון ויצהר, שאינם רגילים למציאות של הושטת הלחי השנייה הנהוגה בגוש – לדברי אנשי מעוז הים, הגנו על עצמם בהתקפה.

"לנערים שלנו לא היה נשק", אומר בנצי, "ולכן הטענות שפצענו ערבים בירי מופרכות. מאגף הביטחון של המועצה האזורית אמרו לנו שהיה במואסי סכסוך בין חמולות, וייתכן שהירי היה ביניהן. ייתכן גם שזו פרובוקציה של השב"כ. ב'מקור ראשון' פורסם ראיון עם ראש המחלקה היהודית לשעבר, שאמר שצריך להעיף את כל תושבי מעוז הים בלילה אחד".

בנצי רואה במאבק על 'מעוז הים' חלק מהמאבק הכללי על הגוש. כחבר בוועדת הקליטה של המקום, הוא מספר שבכל יום מתקבלים משפחות ובחורים חדשים. הוא מקווה שלקראת סוף השבוע יתמלאו האולמות בבחורים מישיבות תיכוניות.

קודם לכן ערך לי בנצי סיור במקום. מכשירים כאן חדר אוכל גדול המיועד לנוער שיצטרף, מטבח ציבורי שאמור לשרת את ההמונים שיגיעו לגוש בשבועות הקרובים, ובפרט ביום פקודה, ואולמות שמיועדים לשימושן של הישיבות שיגיעו ללמוד במקום.

מאבק עד הסוף
יוסף (שם בדוי) מגב ההר לא חושב שהוא דוחף את עצמו למאבק שאינו שלו. "הכוונה של נוכחותנו במקום היא להדגיש שהמאבק הוא לא מאבק של התושבים על בתיהם. תושבי הגוש נמצאים במצוקה אישית, וקשה להם להרים את הראש. לכן באנו לסייע להם, וגם לבטא את העובדה שאנחנו שליחים של כל עם ישראל. בינתיים דווקא קיבלנו הרבה חום ואהבה מהתושבים פה בגוש, שגם תורמים הרבה דברים למקום".

בנצי אומר שגם עם ההנהגה הרשמית של הגוש אין סכסוך, למרות המחלוקת האידיאולוגית, ועם גורמים מסוימים ישנו אפילו שיתוף פעולה. לדבריו, שלושת מנהיגי המקום: יצחקי, מטר ומרזל, פועלים בראש אחד. "כל מי שמבין שעם אהבה לא מנצחים במלחמה", הוא אומר, "ובא להיאבק בצורה רצינית, ללא גימיקים, מוזמן כבר אתמול לבוא למלון" ("אם יהיה מקום", מוסיפה ענת אשתו).

יוסף עומד על הנקודה שעומדת בבסיס אמונתם של אנשי מעוז הים: "המקום הזה בא לבודד את הנקודה המרכזית שהמאבק הוא בין הקדושה לכפירה. לא בין דמוקרטיה ללא דמוקרטיה, לא בין מושחת ללא מושחת, אלא בין כוחות הקדושה לכוחות הכפירה. מה שבעבר רצו הגויים, לבטל את הייחודיות של עם ישראל, את זה רוצה השלטון הנוכחי. אנחנו מבליטים בעיניהם את הייחודיות. הם אומרים לנו: 'למה לכם לגור בשכם, בחברון? תגורו במרכז, תהיו נורמליים, תעזבו את המשיחיות'. הרבה אנשים מהימין לא מבינים את הנקודה הזאת. הנקודה היא לא אם ייפלו פצצות אחר-כך או לא. הם רוצים להשמיד את כוחות הקדושה, והמתנחלים הם האלטרנטיבה, למרות שהם עצמם לא מודעים לזה. פה המאבק – אם יו"ש תיפול, כל הזהות היהודית של המדינה תימחק".

בינתיים שקט בדרך כלל במעוז הים. כוחות הביטחון מפטרלים מבחוץ, והעיתונאים חולמים להיכנס. אנשים חדשים מגיעים מדי יום, ומצפים לעוד רבים שיצטרפו. השאלה היא מה יקרה ביום פקודה. בנצי אומר שיום פינוי המלון הוא יום פקודה לדעת כל מטות הפעילים. "אנחנו מאמינים שננצח. כוחות הביטחון בפאניקה גמורה, ואנחנו מאמינים שעם ישראל ינצח אותם".