בשבע 148: גיבורות במעצר

בתום 36 יום בכלא מסכם יגאל אמיתי את התקופה: המשטרה הנמהרת, הפרקליטות הנחושה, השופטת הנוקשה, השב"ס המיתם – ולעומתם שתי נערות צהירות שנלחמות על ערכיהן כרוניקה של פסוודו- חוק בפסוודו – דמוקרטיה

יגאל אמיתי , ט"ז בסיון תשס"ה

באותו 'יום שני הגדול' השתתפו במסגרת מבצע ניסוי כלים המפורסם ארבעה מילדי. הבכורה, בת ה-17, חסמה את הכניסה לירושלים, אחיה בן ה-16 בצומת מורשה, ושתי אחיותיהן הצעירות, בנות 12.5 ו-14 בצומת גהה. 'הגדולים' הקפידו לא להיעצר, בגלל בחינות הבגרות למחרת. אולי העריכו מראש את טוב לבו של היועץ המשפטי. הצעירות יותר נעצרו בעת חסימת הכביש בצומת גהה, יחד עם עשרות נוספים. כשהובלו למשטרת פתח תקווה, כמו רבים אחרים הן סירבו להזדהות.

המחשבה היתה כי הן לא ביצעו שום פשע או עברה. חסימת כבישים היא פעולה לגיטימית, גם אם לא תמיד נעימה במדינה דמוקרטית, ואין סיבה להתייחס אליה כפשע. הראיה: לפני שבועות אחדים חסמו עובדי תע"ש את כביש גהה לשלוש שעות, בגלל דרישות פנסיה. איש מהם לא נעצר, ודאי שלא עד תום ההליכים. בקושי שתי ניידות היו במקום, ומספר דומה של שוטרים מפוהקים.

רבים מהבלתי מזוהים שוחררו כבר באותו ערב. כמות העצורים הגדולה בכל רחבי הארץ הקשתה על המשטרה ושיבשה לחלוטין את פעילותה, בתי המעצר (ולמחרת גם בתי המשפט) נסתמו לגמרי, ובפרט לאור העובדה שאנשים הלכו בראש מורם ובנפש חפצה למעצר.

הצ'יפ של הדוסים
בבית, לפני המבצע, שוחחנו רבות, רעייתי ואני, עם הבנות על המשמעות והמחיר שחסימת הכבישים עלולה לגבות. אמרנו אז לבנותינו כי הפשע של תכנית הגירוש עמוק כל-כך, מכוער ובלתי אנושי ומוסרי, שהיום כל אדם הגון צריך לשבת בבית הסוהר. זה המבחן, הוספתי. "כאשר המדינה כולה, על מנגנוני השלטון כולם, מתגייסת לפשע מרושע שכזה, עוול שאין דומה לו, זוהי תעודת כבוד לכל מי שאומר 'אני לא בעסק'". תאונת דרכים קשה, שבעקבותיה אשפוז ממושך ומגבלה פיזית, מנעו ממני להתייצב בעצמי בכבישים, אך עידוד מוראלי בהחלט היה ביכולתי.

"אבל אבא, זה לא גורם שכל אלו העומדים בפקק ישנאו אותנו?" הקשו פעם אחר פעם בנותי.
"למה הסטודנטים, עובדי כיתן-דימונה או פועלי המספנות אינם חוששים שישנאו אותם?" השבתי, "אינני יודע אם שונאים אותם או לא, אבל עובדה היא שהחשש הזה כלל לא מקנן בלבם. לא מוזר?!"
"באמת, למה הם לא מפחדים שישנאו אותם?" התבלבלו לרגע הבנות.
"אולי", ניסיתי, "בגלל שהם מרגישים שהמדינה שלהם. 'שלהם' במובן החיובי של המילה. שהם בתוך המשפחה, ולכן אם כואב משהו, הם דופקים על השולחן, מתוך אחריות ודאגה כוללת. לעומת כל הקבוצות הללו, לדתיים-הלאומיים יש תסביך נחיתות. הם מרגישים כל הזמן כאילו הם אורחים במדינה, שכל דבר שהם מקבלים פה הוא בחסד ולא בזכות. הסרוג הממוצע חי בתחושת שליחות ש"רק יקבלו אותי החילונים, שיאהבו אותי, שלא יכעסו עלי".

הגיע הזמן שנשתחרר מהתסביך האינפנטילי הזה, טענתי באוזניהן, אני לא רוצה שתאהבו אותי, אני רוצה שתסתדרו איתי.

המועל משתחרר, החוסמת יושבת
הבנות הפנימו – ויצאו לחסום. בשעות הערב המאוחרות התחלנו לקבל מידע כי שתי הצעירות נעצרו, יחד עם קרוב ל-600 נוספים ברחבי הארץ.

האמת – לא דאגנו. קצת חוויה מעצבת, בחברה טובה, גיבוש אידיאולוגי ותחושת מיעוט נרדף על אמונתו מפני בעלי השררה עשו רק טוב בעבר. המצב החל להסתבך אחרי כמה ימים. פתאום החלו להשתחרר כל המזוהים והבלתי מזוהים. המשתחררים קיבלו מבתי המשפט תנאי הגבלה מצחיקים, כמו הרחקה ממקום ההפגנה לשבועיים, הרחקה מגוש דן לחודשיים, אי-השתתפות בהפגנות בלתי חוקיות וכד'.

רק לבנותינו ולחמשת חברותיהן התעקשה השופטת נירה דסקין מבית משפט השלום בפתח תקווה לדרוש: מעצר בית עד תום ההליכים.
בתחילה לא הבנו, לא אנו ולא הבנות. במה הן שונות מחבריהן וחברותיהן לצומת, אותה צומת?! אחר-כך טרחו ידידים לשבר את אוזנינו על השופטת הספציפית. וכך, פעם אחר פעם ניסו עורכי הדין לשכנע את השופטת כי בכל מקום אחר נתנו השופטים הגבלות פחותות בהרבה, הגבלות שחוסמי הכבישים יכולים לחיות איתם, וגם המדינה – ככזאת שאמורה לאפשר חופש תנועה וזכות מחאה – תוכל להסתדר איתם. אבל אוזני השופטת היו ערלות – והיא התעקשה: מעצר בית עד תום ההליכים.

באותם ימים התפוצצה פרשת הסוס הטרויאני. מנכ"לי חברות ענק, שנחשדו בריגול תעשייתי ובגרימת נזק של מיליארדי שקלים למתחריהם, נשלחו לחמישה ימי מעצר בית. קבוצת תלמידי תיכון חילוניים מכפר סבא שזייפו אלפי שקלים שוחררו לאחר חקירה קצרה אף הם למעצר בית של חמישה ימים, בכיר שנחשד בהטרדה שוחרר למעצר בית של שישה ימים, וילד שגנב מאביו 12,000 דולר שוחרר ללא מגבלה כלשהי.

הדוגמאות הללו הן משבוע אחד בלבד, וממחישות את גודל האבסורד.
כשסיפרתי על הדוגמאות הללו לבנותי הכלואות כבר חודש, הן הגיבו בלעג מר: "אבא, באמת, איך אתה משווה? הם לא מסוכנים לחברה כמונו!"

ואז הבנתי. באמת כל הפושעים והרוצחים, האנסים והרמאים, המועלים והמזייפים, לא מאיימים על השלטון המושחת. הם רק נדחפים על-ידי תאוותם או תאוות הבצע והכבוד שלהם. זה הכול.
המסירות, תחושת השליחות, העמידה על העקרונות, תחושת הבעל'בתיות, הגאווה העצמית והטוהר – בעיקר טוהר המחשבות וההתנהגות – של בנינו ובנותינו, שבמאותיהם הולכים לבתי הסוהר, הוא שמאיים על המשטר, שרוצה בסך הכול לזרוק 8,000 אנשים חפים מפשע מהבית.

בידוד זה בלי כיסא
בשבועות הראשונים לא דאגנו. השתתפנו בדיונים בבתי המשפט (בניגוד לנטען ש"הפקרנו את הבנות"), העברנו להן ספרים, בגדים וחפצים אישיים (שלא כמו הצדקנים שטענו שהתעלמנו מהן) והעברנו להן מסרים שדרשו בשלומן.

לאחר כשבוע במעצר התחלנו לקבל עדכונים על התנאים שבהן הן מוחזקות: תאים לא גדולים (4X7 מטרים), חמש מיטות קומתיים, המיועדים לעשרה עצורים. לאחר שבוע נוסף התחלנו גם לקבל טלפונים מהבנות – כמובן, אם הותר להן לצאת מהתאים אל החצר, וזה היה מותר רק שעתיים ביום. החצר גם היא איננה כיפת שמים מעל, אלא גג מסורג.

שיחות הטלפון היו קצרות להפליא, לעתים נקטעו בידי הסוהרים או יד נעלמה, אך לכך נגיע בהמשך. המורל של הבנות היה בשמים, אך עם חלוף הזמן חלו עליות וירידות. בשיחות רצינו לדעת כל פרט, כל תחושה, וניסינו לעמוד על המשמר מבחינת 'נפילת מתח'. המורל היה בשמים – אבל הבחנו בניואנסים.
ואז נערך אחד הדיונים בבית המשפט. לדיון הופיעה קצינת מבחן וסגניתה. כן, הן ביקרו את הבנות במעשיהו. כן – הן בחנו את התנאים, ולא – הן לא חושבות שיש איזושהי בעיה. עו"ד חדווה שפירא מהאיחוד הלאומי ניסתה להקשות: כיצד קצינת מבחן מגיעה לקטינים עצורים, למעלה מעשרה ימים לאחר המעצר, אבל השופטת לא התרגשה מהפרת החוק הזו, כמו שלא הפריעו לה הפרות חוק הנוער ותקנות רבות אחרות. בדרך להתנתקות – הכול כשר.

ואז הוסיפה קצינת המבחן משפט נוסף, כמעט סתמי ובלתי מורגש. כיוון שהבנות מחוזקות, ומעודדות אחת את רעותה, היא ממליצה להפריד ביניהן. מילא, חשבנו לעצמנו, עוד שורה בפרוטוקול עב הכרס ועמוס המלל של בית המשפט. את המשמעות הזדונית הבנו רק למחרת.

פרוטוקול הדיונים בבתי המשפט הגיע לבית המעצר שבו שהו ה'חשודים'. מפקד הכלא קרא – והחליט לבצע. מאותו יום ואילך, הילדות הושמו למשך שעות, ולעתים לימים ולילות שלמים, בתא לבדן. לגמרי לבדן. ואנחנו לא ידענו, ואפילו לא שיערנו.

כשיצאו הבנות מהבידוד הן הוחזרו לתא משותף. כעבור שעות אחדות הן הורשו לצאת לחצר לשעה קלה, ורק אז נודע לנו בשיחת טלפון בהולה על הפרשה. מאיתנו הגיע המידע לח"כ אריה אלדד. הוא שמע – ורתח. בישיבת ועדת החוץ והביטחון הוא צלב בנושא זה את השר לביטחון הפנים, גדעון עזרא. מה פתאום, היתמם השר, במעשיהו אין בכלל תאי בידוד. אולי תבדוק בכל זאת? המשיך אלדד והקשה. עזרא בדק וחזר עם תשובה: ראשית, אין בכלל תאי בידוד. שנית, זאת מדיניות מוצהרת של שרות בתי הסוהר שלא להשאיר עציר בבידוד, אלא אם כן חבריו לתא השתחררו או יצאו לדיונים בבית המשפט.
אלדד עדכן אותנו, ובשיחת הטלפון הבאה (רק למחרת) התגלתה האמת. לפי תקנות שירות בתי הסוהר תא נקרא 'בידוד' רק אם אין עם העצור בתא כל חפץ אחר: מיטה, מזרון, שולחן או אפילו כיסא. אם יש ולו אחד מכל אלו, לפי השב"ס אין זה בידוד, שהרי העצור איננו לבד....

כך גילינו שאפילו קציני המבחן, שלכאורה נועדו לגונן על הנער הקטין מפני השלטון ולהוות בידוד ואיזון בינו לבין הרשויות, לצורך ההתנתקות מגנים על השלטון מפני הנער...

העובדת הסוציאלית ותכנית הטלוויזיה
כשהימים הלכו ונקפו, התחלנו בשיחות אינטנסיביות עם אנשי ביניים, כדי להגיע אל מקבלי ההחלטות בפרקליטות. הגענו לפרקליטים רמי דרג, שאכן ניסו לפעול ולדבר על לבה של שרת המשפטים, היועץ המשפטי לממשלה והתביעה הכללית. לשווא.

במקביל, מתוך הכרה שמתוך טוב לב גרידא הם לא ירדו מהעץ שעליו טיפסו, התחלנו במתקפה תקשורתית, שהלכה והתעצמה ככל שנקפו הימים בכלא. השיא היה בשבוע שעבר, כאשר יצאה מהפרקליטות ההדלפה הפתטית על מסירה לאימוץ. ההצעה זכתה לגינוי של עובדים סוציאליים וגורמי רווחה מקצועיים, ובעיקר הרתיחה את אתי פרץ, יו"ר ארגון העובדים הסוציאליים.

כעבור יומיים בלבד הופיע הפרק בתכנית 'דין וחשבון' של רינו צרור בערוץ 10, שפרש ביריעה רחבה את הפרשה, ובו – איך נאמר – הופיעה הפרקליטות בצורה מכוערת למדי. זה כבר היה יותר מדי עבור אבירי החוק. מה שלא עשתה השתדלנות, עשו באבחה אחת זעם של עובדת סוציאלית ותכנית טלוויזיה.
כעבור זמן קצר נערכה ביוזמת הפרקליטות, פגישה עם כל ההורים, נציגי שבע הבנות העצורות זה 35 יום. המו"מ לא היה קל, אבל בפרקליטות רצו לראות כבר את הבנות בחוץ, כמעט בכול מחיר.

כעבור שעתיים וחצי מורטות עצבים סוכם כי הפרקליטות תוותר על הדרישה למעצר יישוב עד תום ההליכים, ותסתפק בהתחייבות הבנות להימנע מחסימות כבישים ומכניסה לגוש דן. כבר למחרת בשעות הצהריים שוחררו הבנות במשטרת אריאל. במקום המתינו עשרות חברותיהן, שקיבלו אותן בשירה, ריקודים ועידוד.

ושבו בנות לגבולן
נוסעים הביתה. בכניסה ליישוב ממתינים עשרות רבות ומקבלים את השבות לגבולן במטר סוכריות ובריקודים. הבית עמוס בכרזות ועוגות.
עכשיו שעת חשבון הנפש: מה הרווחנו ומה הפסדנו.
אינני מסתיר כי ההתלבטות היא קשה, עד כמה ניתן לחנך ילדים – ובאיזה גיל – להגשמת עולם ערכים, גם תוך מחיר אישי.
לנו כהורים היו רגעי משבר, שבהן אמרנו לבנות: "את רוצה שנחתום? אנחנו כבר רוצים לחתום, גם על מעצר יישוב, העיקר שתחזרו הביתה". אבל בכל הפעמים היתה תשובתן החלטית, אפילו מפתיעה: "בשום פנים ואופן לא לחתום, אנחנו חזקות ולא נשברות. אל תחתמו".
לפעמים כשנער בגיל ה-עשרה מאמין בערך מסוים, לא אישי ולא אגואיסטי, אלא ערך שכל כולו אכפתיות ודאגה לזולת ולחברה, אסור לשבור אותו באמצע. הנזק הנפשי משבירה שכזאת, מהכנסת ציניות ותועלתנות, עלול להיות גדול בהרבה מתופעות לוואי של 36 יום בכלא.