חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 149ראשיהפצה

הלקחים של בוגי - דעות

13/11/87, 00:00
אליקים העצני

איך הפך יעלון הקיבוצניק לאיש בעל דעות שנחשבות ימניות- שני כשריאל מציל את נפשו – אייזנהאואר התחרט בפרשת סיני – הבדיחות של פרס והבכי שלנו – יום ישראל בניו-יורק היה מפגן ענק בכתום שהתקשורת הישראלית השתיקה – חברות חדשות בקוורטט: סעודיה ומצרים

אירוע רודף אירוע, שערוריה מחליפה שערוריה, וכדי לא להשתגע המצאנו את המחיקון. אחרי אירוע טראומתי, אחרי גילוי מרעיש, אחרי אמירה מהפכנית – מוחקים ושוכחים. כמה קוראים אולי זוכרים עדיין שהרמטכ'ל היוצא, בוגי יעלון, העניק ראיון לארי שביט מ'הארץ', ובו כמה התבטאויות 'ימניות'? מי שזוכר מה בדיוק אמר – שיקום!

אלא שהדברים הללו מפי האישיות הביטחונית הבכירה ביותר, חבר קיבוץ שאיש אינו 'חושד' בו בימניות – חשובים מדי להישרדותנו כאן כעם וכמדינה מכדי שניתן למחיקון לטאטא אותם מתודעתנו.

הנה תזכורת:
יעלון: ממשלת ישראל והחברה בישראל החליטו בעשור האחרון על חלוקת הארץ... מדברים על מדינה פלשתינית בת-קיימא. באירופה אפשר ליצור מצבים כאלה... כאן המצב אחר. לצד הפלשתיני, גם בגבולות 67', אין תחושה של "עד כאן". הוא מדבר על צפת, על חיפה ועל תל אביב. גם מבחינה כלכלית, יהודה, שומרון ועזה אינם מדינה בת-קיימא.

אתה טוען שפתרון שתי המדינות לא יכול לעבוד, שמה שמוסכם על העולם כולו ועל חלק גדול מהציבור הישראלי הוא חסר שחר?
יעלון: הוא לא רלוונטי. גם אנחנו מטאטאים זאת מתחת לשטיח. הקמת מדינת פלשתינית היא רעיון שלא מביא למצב יציב; משם יימשך העימות.
הקמתה של המדינה הפלשתינית הזאת תוביל למלחמה?
יעלון: כן. בשלב כלשהו.
מלחמה כזאת עלולה להיות מסוכנת לישראל?
יעלון: בוודאי. הרעיון להקים מדינה פלשתינית ולהשיג יציבות מנותק מהמציאות ומסוכן. אם תקום מדינה פלשתינית, היא תחתור תחת מדינת ישראל, כמו קונסטרוקציה של בית שאתה מטמין בו פצצה. בשלב כלשהו הפצצה הזאת תתפוצץ.
איזה דגם חילופי אתה מעמיד?
יעלון: תהליך הרבה יותר ארוך, שמחייב קודם כל מהפכת ערכים בצד השני. אפשרות אחרת היא ללכת מעבר לדגם של ארץ ישראל המערבית, לפתרונות אזוריים.
עד כאן לשונו.
יעלון לא נולד עם התובנה הזאת ולא התחנך עליה. מה קרה לו? כיצד הגיע למסקנות האלו? הוא מסביר:
"רציתי מאוד להביא לסיום הסכסוך. לא השליתי את עצמי בזמן אוסלו, אבל היתה לי תקווה. כשהגעתי לתפקיד ראש אמ"ן התחלתי לשאול שאלות, ולא קיבלתי תשובות משכנעות. לאט לאט העובדות שנתקלתי בהן התחילו לשנות אותי. עד שהגעתי למסקנה שאנחנו בנסיגה, והפלשתינים במתקפה".
ביניים: אחד בעד כולם, וכולם בעד אחד
בני כשריאל, ראש עיריית מעלה אדומים, כתב בט' באייר תשס"ה:
"מכובדי ראש הממשלה,
ברצוני להודות לך על פגישתנו הפורה בלשכתך...
ברצוני להודות לך על הצהרתך החד-משמעית על חיזוק גושי ההתיישבות..."
בהמשך מזכיר כשריאל לשרון את הבטחתו למנות ועדת שרים (או מנכ"לים) ליישום הבטחותיו. צריך להזכיר למי ששוכח, אך שרון ידוע כבעל 'זיכרון של פיל'. הוא לא שכח. מסתמא, הוא פשוט עבד על כשריאל, כפי שהוא עובד על כולם.
אך לנו יש לכשריאל שאלה לגמרי אחרת: אתה הרי מאזין כמו כולנו ל"לאו" הנורא של שרון, הנשמע מכלל ה"הן" שלו בדבר שימור "הגושים הגדולים" כביכול, הווי אומר – חורבן כל היתר. לעיניך, "מכובדך" ראש הממשלה מפקיר את חבריך, ועל כך – אף מילה? האם די בכך שנדמה לך שאתה את נפשך ונפש עירך הצלת? האם כמאמר הפתגם האנגלי: "כל אחד לעצמו, והשד ייקח את האחרון"?
כאלה אנחנו?

נסיגה תחת לחץ
כידוע, במבצע סיני נאלץ בן גוריון לסגת מסיני ומן הרצועה תחת הלחץ והאיומים של אייזנהאואר, נשיא ארה"ב. ועכשיו, תשמעו סיפור:
פחות מעשר שנים אחרי הנסיגה ההיא התארח מקס פישר, מיליונר יהודי ותומך גדול במפלגתו הרפובליקנית של הנשיא, בחוותו שבגטיסבורג. שם הוא שמע ממנו, לתדהמתו, את המילים אלה:
"במבט לאחור לפרשת סואץ, אני מצטער על מה שעשיתי. לא הייתי צריך ללחוץ על ישראל כלל ועיקר לפנות את סיני. לו היה לי יועץ יהודי בשרותי, ספק אם הייתי מטפל במצב כפי שעשיתי. לא הייתי מאלץ את הישראלים לסגת".

אייזנהאואר, גוי תמים שכמותו, שוב טעה. לו היה לו יועץ יהודי, היה עוד הרבה יותר גרוע... מכל מקום, מי שיהלך עליכם אימים על 'לחץ אמריקני', הזכירו לו את החרטה של אייזנהאואר.

הנחמות של קול ישראל
כששמעתי ברדיו את הידיעה על רצח המתנחל מחרמש – נחרדתי. עד ששמעתי את הפרשנות ב'קול ישראל', שהרצח כוון בכלל נגד אבו מאזן, לא נגדנו – ונרגעתי. תנוח גם דעתכם.

המערכונים של פרס
מראיינת רדיו מבקשת את תגובתו של פרס על דבריו של אל-כידווה, 'שר החוץ' של הרשות הפלשתיני, כי אין להם כל כוונה לפרוק את ארגוני הטרור מנשקם.

מערכון א'
פרס: זו בעיה שלנו? זו בעיה שלהם!
ובכל זאת, מה עושים?
פרס: צריך לדרוש ממנו שינאם נאום אחר!

מערכון ב'
ושוב נשאל פרס ברדיו, הפעם על השחיתות במפלגתו.
פרס: מה קרה? המפלגה זייפה? המתפקדים זייפו! המפלגה היא הגנב? היא השוטר!

מערכון ג'
זה נכון, שהחלטתם לחלק שוב נשק לכוחות הפלשתינים?
פרס: מה זה משנה שיש להם נשק קל? הרובה יורה? המחבל יורה! רובים ואקדחים אין בהם איום. כמה פעמים צריך להגיד את זה?
היינו צוחקים להשתטות הזאת של השוטה הזקן, לולא איבדו זה עתה את חייהן שלוש נפשות צעירות, אחד מחרמש, בשנות העשרים לחייו, ושניים ליד בית חגי, בשנות העשרה לחייהם. הם נרצחו בנשק הקל שאין בו כדי לאיים על פרס.
הוא נוסע במכונית משוריינת.

יום ישראל – רק לניו יורקים
כל שנה גוזל מאתנו הצנזור הממלכתי האנטי-לאומי בטלוויזיה את מעט הנחת מן המצעד השנתי למען ישראל, שאמריקה האדירה סוגרת למענו לשעות ארוכות רחובות מרכזיים בניו יורק, בירת העולם. מדינות אחרות, גדולות ועצומות מאתנו, היו מקדישות למצעד של עשרות אלפים תחת דגלי הלאום שלהן דקות שידור ארוכות וסיקור נרחב. לא אנחנו. לצופה הישראלי מפרגנים בקושי כמה שניות, משהו כמו איזה מצעד בצפון אירלנד. אנחנו הרי כבר בגרנו מכדי להתלהב משטויות לאומיות. קטן עלינו.
וכך, לא נותר אלא לספר כאן מתוך הג'רוזלם פוסט וערוץ 7 מה התרחש באותו יום בניו יורק.
היו שני אירועים: הראשון, המצעד שזרם דרך השדרה החמישית, היה של כלל-ישראל, מן השמאל ועד ל'כהנא חי'. זו היתה אחת מהגדולות שבתהלוכות ממין זה. צעדו בתי כנסת, קבוצות נוער, תזמורות, צוותי בידור, תלמידי בתי ספר יהודים – עשרות רבות של אלפים, ויחד עם הקהל שהצטופף במדרכות – רובו חרדים וחרדיות אך גם הרבה חילונים, בני-עשרה וישראלים, הגיע כנראה למאה אלף.
כבר באירוע הזה, הכללי, בלט הצבע הכתום, שהשתלט לחלוטין. את האירוע השני, הקונצרט המסורתי בסנטרל פארק, הקפידה התקשורת הישראלית העוינת לגמד, מפני שהיה מוקדש כולו למחאה נגד הגירוש והעקירה.

Ynet ו'וואלה' דיווחו על נוכחות של "כמה אלפים בלבד", כאשר בפועל נכחו לפי נתוני משטרת ניו יורק – 35,000 40,000 מפגינים יהודים בכתום נגד ההתנתקות, במזג אוויר לוהט. המארגנים הודיעו, שמידת ההשתתפות עברה את כל ציפיותיהם.
הנה המידע שאבירי זכות הציבור לדעת אוהבים להפוך לחובת הציבור לא לדעת...

שרון את שרון
מי עושה ברשת ב' של קול ישראל פרסומת לאמינות? צריך לשמוע כדי להאמין: פלאטו שרון! "אמינותתה", במבטא צרפתי קליל, זו העצה שיועץ לנו פלאטו שרון כדי להצליח בעסקים.
כדי להשלים את חינוך העם למידות טובות חסר לנו רק שקול ישראל יזמין למסע פרסומת תחת הכותרת 'אמינות בפוליטיקה' את אריאל שרון...

מי הצטרף לקוורטט?
אתר האינטרנט 'דבקה', שלעתים קרובות גילוייו מגיעים לתקשורת באיחור של שבועות, חשף השבוע מפולת הקוברת תחתיה את כל מדיניות החוץ והביטחון של שרון. קונדוליסה רייס, בביקורה האחרון בארץ, מסרה הודעה פשוטה: הקוורטט – המורכב מארה"ב, אירופה, רוסיה והאו"ם – צירף אליו שני חברים נוספים, את מצרים וסעודיה. הקוורטט הוא הגוף המפקח על ישראל והפלשתינים על-פי 'מפת הדרכים', שאותו גם הסמיכה ממשלת שרון, ברוב איוולתה והפקרותה, לכנס ועידה בינלאומית ולהכריז בה על הקמתה של מדינת פלשתין. לא הועילו מחאות אנשי שרון ותמיהותיהם, כיצד ניתן למנות על ישראל כמפקחות וכחורצות גורל שתי מדינות עוינות, ובמיוחד את סעודיה, מעוז ההסתה נגד ישראל ותומכת החמאס. כיצד זה 'ידידתנו הגדולה', שלמענה משמיד שרון 25 יישובים ומסתכן במלחמת אחים, מעמידה אותנו כך בפני עובדה מוגמרת?
התשובה היא בשתי מלים: "אוי למנוצחים". שרון הפך את ישראל לצד המנוצח, המוכה והמובס במלחמת הטרור.

פסוק השבוע
טלי פחימה, בראיון ל'7 ימים' מתוך בית הסוהר:
"בהתחלה היה לי נורא קשה לדבר על זכריה (זביידי, הטרוריסט הרוצח). אנשים ראו בו טרוריסט. היום – זכריה הוא סלבריטי בארץ".
טלי פחימה צודקת. היא מחזיקה ראי מול פני החברה הישראלית.