בשבע 149: ילדים טובים וייסגלס

חגי סגל , כ"א בחשון תשמ"ח

איתן הבר לעג השבוע למידת ההקרבה של הימין. עשרות אלפי מתנגדי נסיגה עובדים במנגנון הממשלתי והבטחוני, הוא כתב ב'ידיעות אחרונות', וטרם נמצא ביניהם אפילו אלי גבע אחד לרפואה: "אף אחד לא קם. אף אחד לא התפטר. לא נמצא עד כה אפילו צדיק(?) אחד בסדום(?) הממשלתית שקם ואמר: אינני יכול לשרת תוכנית שכזו, לא בעקיפין ובוודאי שלא במישרין" (סימני השאלה במקור - ח"ס).

הבר צודק. אמנם כבר נמצאו שלושה-ארבעה צדיקים בסדום, אך כמעט כולם השתייכו לדרג הזוטר של המנגנון, ולכן התפטרותם לא הצליחה לייצר אדווה משמעותית באגם ההתנתקות. רבבות פקידי ממשלה וקציני צבא ומשטרה, שסולדים בלבבם מתוכנית ההתנתקות, ממשיכים לשרת אותה בהכנעה. מפקד הפינוי מטעם המשטרה, ניצב אורי ברלב, הוא מתנחל ותיק לשעבר בהתנחלות בעומק השטח. גם לאחדים ממקביליו הצבאיים יש עוגן אידיאולוגי או שארי בשר מדרגה ראשונה במפעל ההתנחלויות, ובכל זאת הם לא הסגירו עד כה סימני היסוס. אלופים חובשי כיפות סרוגות, מח"טים מתוצרת הציונות הדתית ומג"דים בוגרי מכינות קדם צבאיות מקפידים לשדר סימני דבקות במשימה. הם יעמדו בראש החץ של פרויקט ההתנתקות.

זה יהיה פשטני מדי להסיק, כפי שאיתן הבר מסיק, כי "הפרנסה חשובה מהאידיאולוגיה". יהודי שומר מצוות יונק עם חלב אימו את עקרון העליונות של האידיאולוגיה על איכות החיים. אמנם לא כל מצווה או חטא הם ייהרג ואל יעבור, ומן המפורסמות הוא שפיקוח נפש דוחה שבת, אך בדרך כלל פיקוח פרנסה אינו דוחה ציוויים אידיאולוגיים, והקצינים הנ"ל מודעים לכך.

יותר מזה, הרוב המכריע של אנשי הימין שיישרתו בכוחות ההתנתקות הם בכלל חיילים פשוטים, בסדיר או במילואים, שפרנסתם אינה תלויה במידת צייתנותם. אם יסרבו להשתתף בעקירה, יבלו בכלא שבועות אחדים לכל היותר, ומיד אחר-כך יוכלו לשוב במצפון נקי לעיסוקיהם הרגילים. ואולם, ככל שיום הפקודה והגירוש ממשמש ובא, מסתמן כי רובם יצייתו לפקודה. הם יהיו ילדים טובים וייסגלס.
לכן נראה שאת ההסברים לצייתנות הגורפת צריך לחפש במקום אחר, מקום מסובך מאוד במעמקי הנפש הציונית הדתית. בשעה הקשה בתולדותיה היא מהססת להסיק מסקנות קשות. דור הכיפות הסרוגות מעדיף לפעות במקום לשאוג, להרכין ראש במקום לזקוף אותו. אחרי שנה של הפגנות מרשימות מול חלונו המוגף של שליט ערל לב, הוא מציע פתאום את שרותיו הטובים לאותו שליט עצמו. מיטב בניו מתגייסים הקיץ למילואים חרף ידיעתם כי נקראו לשרות רק כדי לאפשר את הגירוש שכה מחו נגדו בחייהם האזרחיים. חלקם מרגיעים עצמם בנחמה המפוקפקת שלא יקחו חלק בגירוש עצמו, אלא רק ימלאו את מקומם של הכוחות הסדירים שיבצעו אותו, וחלקם מתמכרים להסברים נפתלים שלפיהם המצווה האמיתית עכשיו היא לנשוך שפתיים ולמלא פקודה, כל פקודה.

עשרות שנים מטיח השמאל בימין הדתי אשמת פאשיזם, והנה הקיץ מתברר שיש בדל ממשות בהאשמה הזאת. חלקים נרחבים בו מתפקדים כחסידים שוטים של הממלכה, וממשיכים לזמר אותן זמירות ציות שהשמיעו בימית, כאילו לא התברר בינתיים שהגירוש אינו נסיון חד פעמי אלא ריטואל זדוני שיסתיים רק על חוף הים התיכון. הם מוכנים להקריב את גוש קטיף על מזבח כשירותו של הצבא, ואינם חשים שהצבא סובל כבר עכשיו מפגיעה אנושה בכשירותו. זה עשרות שנים הוא לא הצטווה להכות עד חורמה באויבי ישראל. מבצע ההתנתקות, למרבה האירוניה, יהיה מבצעו הגדול ביותר מאז מלחמת שלום הגליל, גדול פי כמה ממבצע חומת מגן. תפיסות עולם תבוסניות אכלו בו את רוב החלקות הטובות. שטיפת מוח של השמאל התקשורתי גרמה לו נקיפות מצפון אפילו במשימות מגננה מובהקות, כמו הצבת במחסומים או חיסול רבי מחבלים. טייסיו, שמתעתדים לגרש במו ידיהם אלפי מתיישבים, לא נשלחו להפציץ את מחנה הפליטים בג'נין כשכוח יבשתי של צה"ל נקלע שם לגיא הריגה. הם היססו לתקוף פורעים שהסתערו על מטיילים חסרי ישע בהר עיבל.
כזכור, סיסמת מועצת יש"ע בתחילת האינתיפאדה, תנו לצה"ל לנצח, עוררה גיחוכים וכעס במטכ"ל, לא רק במסדרונות הפוליטיים, ולכן מופרך לטעון היום, שאם צה"ל לא ינצח בהתנתקות, יתרחש אסון לאומי. האסון כבר התרחש, וצה"ל זקוק עכשיו לניתוח כואב כדי להחלים ממנו. אם יתברר הקיץ שאין בו מספיק חיילים לביצוע הגירוש, ואפילו לא למעגלים העורפיים של הגירוש, צה"ל לא יתפרק אלא יבריא. הוא ינפה את המשימה האכזרית הזאת ממעגל היכולות שלו, ויתרכז מעתה ואילך באתגריו המקוריים: הגנה על גבולות המדינה ומלחמה באויביה. אם כתוצאה מכך יסרבו כמה חיילים שמאלנים לשרת ביש"ע, הם ישוחררו לביתם, כפי שהציע פעם הרב יואל בן נון בהקשר אחר, וכך יתקבל צבא הומוגני קטן, חכם ומנצח.

סמל תימור נזיה עבדאללה, חייל דרוזי מכפר כיסרא, ישרת אז בחיל החינוך. לפני שבועיים הוא שלח לרמטכ"ל איגרת שתימצתה את כל האמור לעיל במלותיו הפשוטות: "כאשר נידרש להשתתף בפעולה נגד האנשים שנועדנו להגן עליהם, רעידות מצפוננו לא יעזבונו לנצח, ולא נוכל לחיות עם הידיעה שבגדנו בשבועתנו לצה"ל, שעיקרה להגן על מדינת ישראל ואזרחיה מפני אויבנו. אין אנו מוכנים מנטלית לפעול בניגוד לצו מצפוננו ולצו שבועתנו להיות כוח לחימה נגד אויבנו".
האיגרת הגיעה ליעדה, וסמל עבדאללה נשלח לכלא צבאי. אם יש לו שם זמן פנוי, כדאי שישלח עותקים ממנה למכינות הקדם צבאיות, לסניפי בני עקיבא, אולי גם לכמה רבנים.

יהודים לא מרביצים

מתנגדי הנסיגה, שקידמו השבוע בתשואות את רב"ט אבי ביבר מתקוע, אמורים לשים לב שהוא לא רק סירב, הוא גם מתח את גבולות המאבק. "זה לא צדק מרביצים פה ליהודים", צעק אבי על חוף דקלים, ובאופן פרדוכסלי הבהיר שאסור גם להרביץ לחיילים. יהודי לא מרביץ ליהודי, נקודה. יהודי גם לא מרביץ לדרוזי ולכל לובש מדים אחר. יהודי לא מקלל. יהודי לא מסכן חיים. יהודי לא מצית אש. יהודי לא מסכן חיים. יהודי לא רוצח. הוא נאחז בצפורניים, הוא חוסם כבישים לפעמים, אפילו מסרב בשעת הצורך, אבל לא מנהל מלחמות אחים. לא עוד.