חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 149ראשיהפצה

מצטיינים במדעי המדינה - בגליון השבוע

ארגון הסטודנטים 'תא כתום' מרכז מאות פעילים בעשרות קמפוסים, מרחיב את המעגל המגזרי של תנועת ההזדהות עם גוש קטיף, וזוכה להתעניינות תקשורתית גם בזכות היצירתיות האמנותית שמפגינים פעיליו
13/11/87, 00:00
חגית ריטרמן

* "ויתרנו על לא מעט מבחנים", הם אומרים, "כי למבחן של גירוש יהודים אין מועד ב'"

תוך פחות מחצי שנה הפך ארגון הסטודנטים הארצי תא כתום לאחד הארגונים המובילים במאבק על ארץ ישראל. חברי התא, מלח הארץ, הם חילונים ודתיים, מתנחלים ותושבי מערב הארץ, ימנים ושאינם ימנים.

בתא כתום מתנגדים לתוכנית הגירוש ודורשים לקיים דיון ציבורי בנושא, כדי למנוע אותה. הסטודנטים מאמינים שאם תהיה מודעות ציבורית לסיבות ולהשלכות של גירוש היהודים מחבל עזה ומצפון השומרון, הציבור לא יאפשר למקבלי ההחלטות לבצע זאת. ו"הציבור" הוא לא איזה מושג ערטילאי, הציבור הוא כל האנשים שהם יוצאים לפגוש ברחובות ומספקים להם נתונים אמיתיים.

לא רק שחברי תא כתום זוכים לכיסוי תקשורתי נרחב ובלתי פוסק, ברבים מהמקרים הם גם מקבלים, בניגוד לארגוני מאבק אחרים, סיקור לא עוין. זה לא שהתמונה ורודה כל כך, או במקרה שלהם – כתומה, אבל ההתייחסות אליהם היא לרוב עניינית. ובשעה שעיתונאים מסוימים מזדרזים להצמיד לנאמני ארץ ישראל אחרים את התואר "ימין קיצוני", מתא כתום זה נחסך. למה? קשה לדעת, אולי בזכות שיתוף הפעולה בין דתיים לחילונים, אולי בזכות בחירתם של הסטודנטים להיאבק בדרכים חוקיות, ואולי, כמו שהם אומרים, כיוון ש"סטודנטים זה ציבור אהוב על כולם, שקיים בכל המגזרים".

ארגון מסודר

תא כתום פועל בכ-50 מוסדות אקדמיים ברחבי הארץ ומונה כ-4000 סטודנטים. חלק מהתאים מונים מאות סטודנטים, ואחרים מונים אחדים. מדי שבוע מצטרפים עוד.

בכל אוניברסיטה או מכללה שבהן פועל התא יש יו"ר שאחראי על הפעילות המקומית ותפקידו גם לגייס כוחות לפעילות הארצית. יש גם יו"ר ארצי, אריאל גלבוע – סטודנט למשפטים באוניברסיטה העברית שיסד את התא והמשמש גם כיו"ר התא הירושלמי. סגנו הוא לירון זיידין, יו"ר התא התל-אביבי וסטודנט לכלכלה ולמדעי המדינה מאוניברסיטת תל-אביב, בעבר חבר בנוער מרצ ("בתור אחד שהיה במרצ, אני אומר לך שבצד השני יש הרבה סיסמאות ואין תכנים").

בתא כתום קיימות 14 ועדות המופקדות על תחומים שונים, ביניהן ועדת תקשורת, ועדת אמנות, ועדת דוכנים, ועדת לוגיסטיקה, ועדת קשר עם הח"כים, ועדת קשר עם היו"רים במחוזות השונים וועדת כספים.

תקציב לפעילויות אין להם. בחלק מהפעילויות הם נעזרים במועצת יש"ע, ומדוכני הציוד הכתום והאנטי-התנתקותי שהם מוכרים – עטים, חולצות, כובעים, צמידים ועוד – הם מקבלים אחוז מסוים. אבל אלה לא מכסים את הוצאות מאבקם. בינתיים, עד שיימצאו תורמים, הם מגדילים את החורים בכיסיהם הסטודנטיאליים המחוררים גם כך הודות לשכר הלימוד הגבוה בישראל. "אם את יכולה לפרסם, אז שאנשים שרוצים שיהיה המשך למאבק הצודק יתרמו לנו", מבקשים הסטודנטים, "אנחנו על סף פשיטת רגל".

"מחאה נגד האיוולת"

תא כתום החל את פעילותו באוניברסיטה העברית, עם פתיחת שנת הלימודים הנוכחית. אבל יריית הפתיחה, אומרים בתא, היתה בהפגנה הגדולה שערכו לפני חודשיים וחצי באוניברסיטת תל-אביב. אל ההפגנה הזו הגיעו סטודנטים מכל קצווי הארץ, ובה למעשה נוסד התא הארצי.

שביתת הרעב שקיימו בירושלים, מול משרד ראש הממשלה, ארכה 12 ימים. ביום הראשון צמו 16 ומדי יום הצטרפו עוד, ביניהם ח"כ איוב קרא. ביום האחרון קמו מהצום 70 סטודנטים. הם ידעו שהצעד שנקטו קיצוני, גם ידעו שבריאותם ולימודיהם עלולים להיפגע, אך הכריזו על שביתה ללא הגבלת זמן.
ההישגים היו מרשימים: אל המאהל שלהם הגיעו עשרות אישים מימין ומשמאל שערכו דיונים על הגירוש, ולא נמצא כלי תקשורת שהרשה לעצמו להתעלם מהם. בתא כתום רואים בשביתה נקודת מפנה שבאמצעותה פרצו לתודעת הציבור. "מאז כולם יודעים שיש התנגדות לגירוש משני צדי הקו הירוק", מציינת חמוטל כהן, פעילה בולטת וראש ועדת לוגיסטיקה. "יודעים שהמתנגדים הם סטודנטים ולא רק מתנחלים".

לבסוף הזמין אותם הנשיא משה קצב אל משכנו, ביקש שיחדלו וערך להם שולחן. הסטודנטים החליטו לסיים את הצום, ולהמשיך במאבק בדרכים אחרות. זיידין: "הפסקנו כי מטרתנו לא היתה רק למות בעד ארצנו, אלא גם לחיות למענה. את מטרתנו השגנו. בשלב מסוים גופי תקשורת אמרו לנו שהם לא יבואו לסקר אותנו, שזה כבר לא אייטם. לצערי, התקשורת בישראל לא אוהבת לסקר מחאה לגיטימית, אמיתית וצודקת נגד האיוולת".

בנוסף לשביתת הרעב, הקימו הסטודנטים אוהלי מחאה בחלק מהקמפוסים, הוציאו סיורים לגוש-קטיף ולצפון השומרון שבהם השתתפו סטודנטים מהשמאל, הגישו תלונה על הסתה לאלימות נגד הזמר מוקי (שהציע לשבור למתנחלים את העצמות), יזמו שתי הצעות חוק – האחת שמפלגה שנבחרת לכנסת תצטרך להיות נאמנה למצעה והאחרת שכל פינוי עתידי יחייב משאל עם, וחילקו 80 אלף סרטים כתומים ופליירים לבעלי מכוניות בתל-אביב במבצע 'תל-אביב כתומה'.

בימים אלה הם מחתימים את הסגל האקדמי על עצומה נגד הגירוש על-ידי טופס שמופנה לאלפי מרצים, וגם מפעילים אוהלי הסברה פעמיים בשבוע: בימי שישי בתל-אביב, ומדי יום חמישי בעיר אחרת בארץ.

הסטודנטים נמצאים עכשיו בתקופת הבחינות, אבל לא חסים על עצמם, וממשיכים בפעילות. את רחלי בן-יעקב, סטודנטית למדעי המדינה בירושלים, פגשתי ביום שישי בצהריים במתחם נחלת-בנימין. כעבור יומיים היה לה מבחן, אבל היא התייצבה שם בתחושה שהיא חייבת לתרום לעצירת הגירוש. "היה יום שלא הגעתי לפעילות והרגשתי רע בגלל זה", אמרה. "כי אני מאמינה שזה בידיים שלנו לשנות את דעת הקהל. יש מטות שמתכוננים ליום פקודה, ואני מבינה שצריך, אבל לדעתי יש לנו סיכוי אפילו למנוע את הגירוש".

פועלים בדרכים חוקיות

מי שמנסה להצמיד להם תוויות שליליות לא ממש מצליח. ביום שישי האחרון התגרתה בהם הזמרת מירי אלוני, שמגיעה מדי שישי למדרחוב ושרה לעוברים ולשבים. הסטודנטים דווקא עמדו במעגל ושרו איתה, אבל היא אמרה אל תוך הרמקול שלה: "אם אשיר את 'שיר לשלום' אתם גם תצטרפו אליי?". הסטודנטים לא היססו וצעקו יחד בשמחה: "כן!". אם היה כאן ניסיון לרמז דקיק שאוהבי ישראל האלה מתנגדים לשלום או לזכרו של רבין, שאלוני שרה עמו את השיר מעט לפני הירצחו, הניסיון הזה נכשל. אגב, כשהם ביקשו "תשירי בבקשה את 'אין לי ארץ אחרת'", אלוני סירבה מסיבה כלשהי.

והנה דוגמה נוספת: כשפעילי שמאל חילקו סרטי כחול-לבן, הם נפגעו מעט ("כי המשמעות היא שיש עם ויש כתומים, והרי אנחנו העם"), אבל אז החליטו לקשור לעצמם גם את הסרטים בצבעי הדגל וגם את הסרטים הכתומים. למה לא, כחול-לבן-כתום זה העם נגד גירוש.

"לצערי, יש בעיה באזור המרכז אחרי ההסתה הפרועה והדמוניזציה שהתנהלה נגד הדתיים", אומר זיידין. "קודם עבר כאן בחור שלקח עותק מהעיתון שלנו, ושאל 'זה המיין קאמפף שלכם?', עניתי לו 'אנחנו בעד העם היהודי'. זו לא רק ההתנתקות הפיזית מחלקי מולדת, אלא גם ההתנתקות הערכית מהערכים שבגינם באנו להתיישב בארץ הזאת.

"אנחנו רוצים להוות אלטרנטיבה אידיאולוגית לשמאל הפוסט-ציוני כי היום המאבק הוא לא רק על גוש-קטיף וצפון השומרון, אלא על העם והארץ. למי שייכת הארץ? אנחנו טוענים שהיא שלנו, ומקווים לשכנע את העם לפני התקשורת והבג"ץ".

בין האנשים שעברו במתחם המחאה בתל-אביב, היו לא מעט שהטיחו בהם "למה שנקשיב לכם אם אתם חוסמים לנו כבישים ופוגעים בנו?". משהבינו שחברי התא לא נמנים עם אלה שמפריעים להם, נרגעו והסכימו לשמוע טיעונים נגד ההתנתקות.

בתא כתום רוצים לרכוש את לבם של אזרחים שניתן להשפיע עליהם. הם לא מאמינים שסיסמאות שיצעקו בצד הדרך ישפיעו, ואומרים שצריך להסביר לאנשים, לדבר איתם. "אנחנו לא צועקים יהודי לא מגרש יהודי וחושבים שמזה ישתכנעו, אנחנו מאמינים במהלכים. אנשים לא משתכנעים מסיסמאות, אלא מהאמת הפנימית של האדם", אומר זיידין שהליכה של חמש דקות במדרחוב הופכת אצלו להליכה של חצי שעה כי בדרך הוא עושה מסעות הסברה לעוברים ולשבים. "הפגנה של מאה אלף איש זה מפגן כוח, הסברה זה מאה אלף איש שמתפזרים וכל אחד מהם משכנע אדם נוסף".

שאלתי את רונן שובל, דובר תא כתום ארצי, על החלטתם להימנע כגוף מחסימות כבישים ומסרבנות. כגוף, כי כיחידים ייתכן שיהיו כאלה שיחליטו לסרב פקודה. "תא כתום לא עוסק בפעילות לא חוקית ולא קורא לה", ענה, "נושא החוקיות הוא בעצמותינו.

"מטרתנו היא לשכנע את העם ובאמצעותו את הממשל, שהתוכנית הזו היא קטסטרופה ואסון היסטורי. יש היגיון בשלום תמורת שלום, ויש אנשים בעם שמוצאים היגיון בשטחים תמורת שלום, אבל אני לא מבין מי מוצא היגיון בשטחים תמורת טרור".

עיתון ואתר אינטרנט

לסטודנטים יש אתר אינטרנט, TaKatom.org, שהוקם ומנוהל על-ידי שני סטודנטים למדעי המחשב ומתמטיקה הלומדים במכללת אריאל, יצחק שליסל ואוהד גוב. "באתר יש מידע לציבור כמו מי אנחנו וכיצד אפשר ליצור איתנו קשר, ויש גם פורומים שמקשרים בין הפעילים", מסביר שליסל.

בפורומים יש צילומים, סרטוני וידאו, הקלטות היסטוריות ודיונים של הסטודנטים ממוסדות הלימוד השונים על טאקטיקות ואסטרטגיות במאבק. שליסל: "הפורום פתוח לכולם ויעיל יותר מהאי-מיילים שרצים היום בין אנשים. עד כה נרשמו כ-500 חברים, אז במקום ש-500 אנשים ישלחו אי-מיילים זה לזה, ולפעמים יסתמו את תיבות הדוא"ל עם סרטון כבד, כאן הכל נוח וקל. יש הרבה גולשים שצופים בהודעות, בטח יותר מרשימות המכותבים שיש לכל אחד שמעביר מידע בדוא"ל".

לפני כשבועיים יצא לאור גיליונו הראשון של ירחון הסטודנטים 'אור כתום'. "אור כתום ברמזור הוא אור המתריע על סכנה אם לא עוצרים בזמן", מסביר העורך, שליסל, במאמר הפותח, "לקחנו על עצמנו לעצור את עקירת היישובים היהודיים. לצורך כך ויתרנו על לא מעט מבחנים, כי למבחן גירוש יהודים מארץ ישראל אין מועד ב'!". העיתון מונה בינתיים 16 עמודים ומחולק במוסדות לימוד אקדמיים ברחבי הארץ בכ-40 אלף עותקים. "זה עיתון שכותבים בו סטודנטים ומרצים", אומר שליסל, "זה קולה של האקדמיה ולא של אנשי התקשורת".

חופש דיבור באקדמיה?

דווקא בתוך הקמפוסים, מתלוננים הסטודנטים, הם נאלצים לא פעם להתמודד עם הגבלת חופש הביטוי. יעקב חברוני, דובר התא בתל-אביב: "כל עוד היינו עלה תאנה לפלורליזם הנאור של האוניברסיטה, שיכלה להראות שיש גם ימין בקמפוס ושהיא נותנת לו להתבטא, אישרו לנו הכל. אבל ברגע שראו שיש לנו כוח, כלומר שלא מדובר בשלושה סהרוריים אלא ב-400 חברים, החלו להערים עלינו קשיים. יש יציאה המונית מהארון, סטודנטים באוניברסיטה שלנו אומרים 'מה, יש פה עוד ימנים?', ונרשמים לתא כתום. עד עכשיו הזירה באוניברסיטת תל-אביב היתה מופקרת לאנשי השמאל, והם פעילים מאוד".

כזכור, ליאור כהן, יו"ר התא במכללת יו"ש שבאריאל, זומן לוועדת משמעת כיוון שהמכללה חששה מהתמודדותו לאגודת הסטודנטים וטענה שתא כתום הוא גוף פוליטי ושהדבר אסור. במעין סיפור קפקאי, שלחה לו הוועדה מכתב דחוף שעליו לא צוינה העבירה, רק צוין שהיתה עבירה. זה תוקן אומנם, אבל כשכהן שמע שהעבירה שלו היא פעילות פוליטית בקמפוס, הוא הראה ליו"ר הוועדה פרופ' קאסוטו את גיליון 'בשבע' שבו הוא עצמו אמר "כל מה שאדם עושה בעולם הזה הוא אמירה פוליטית".
כהן: "הסברתי לו שלומר שתא כתום הוא פוליטי זה כמו לומר שחב"ד ומגמה ירוקה פוליטיים – אלה מחברים לדת, אלה לטבע, ואנחנו לערכי ארץ ישראל ולדמוקרטיה". ההתמודדות של כהן נמנעה, והוא מסכם: "חבל שהאקדמיה מדכאת תא כמונו. צריך לעודד פעילות פוליטית בקמפוסים ולעודד ציבור איכותי להגיע לפוליטיקה, בינתיים יש בפוליטיקה שחיתות".

"דווקא באקדמיה, שמתיימרת להוות דוגמה לחופש ביטוי", אומר מוטי רבהון יו"ר התא בחיפה, "אין חופש ביטוי. חבר סגל שהופיע בכנס שארגנו הוזהר על-ידי חבריו לסגל שקידומו עלול להיפגע, איש ביטחון יעץ לי להסיר שלט מהרכב שלי כי סטודנטים עלולים להזיק לרכב, ותפסנו בחור יהודי מתא השמאל 'חדש' שהשחית שלטים שלנו".

בתל-אביב נחטפו מידי הסטודנטים ערימת סרטים כתומים ופלאיירים, וכשהסטודנטים הקימו בקמפוס אוהל הידברות, צעקו לעברם "מה אתם עושים כאן, לכו לבר-אילן". למקבץ הפלורליזם הזה מוסיף חברוני: "העלינו מצג תיאטרלי שקט בתוך האוניברסיטה, מחאה שבה קבוצת אנשים מסתובבת בכיסויי עיניים ופה ועם מזוודה שעליה כתוב 'התנתקתי, לא שואלים אותי'. צעקו לנו: 'פשיסטים, תסתלקו מפה'".

לא תוכנית ולא התנתקות

מנהיג הסטודנטים גלבוע הוא לא פחות ג'ינג'י מדני כהן-בנדיט, הסטודנט הג'ינג'י שהתייצב בראש מרד הסטודנטים בצרפת ב-1968, אבל יותר ממוקד במטרות לאומיות (על מחאת סטודנטים בעולם – ר' מסגרת). "אנחנו יוצאים לרחובות כדי לעצור את הגירוש", הוא אומר, "אנחנו מאמינים בלב שלם שזה אפשרי.

"אנחנו יודעים שיש לנו השפעה על דעת הקהל, זה מורגש בכתבות שכותבים עלינו ובהתייחסות של הציבור. אנחנו לא יודעים לכמת את השפעתנו על הסקרים, אבל הדברים מחלחלים. עוברים כאן תומכים ומתנגדים, אף אחד לא נשאר אדיש, ומבחינתנו שני הדברים טובים כי לא ייתכן שנצא לתוכנית כזאת ללא דיון ציבורי. המסר העמוק שלנו מחלחל כיוון שאנחנו לא מתייאשים, אנחנו משדרים את עוצמת האמונה שלנו בצדקת הדרך".

זיידין מסכים: "ההשפעה לא קצרת טווח, אם מישהו חושב שיוכל לשכנע אדם בכמה דקות, הוא נאיבי. ההשפעה היא ברמת התודעה הציבורית. ודעת הקהל משפיעה על המנהיגים, הסקרים השתנו וכך המנהיגים. למשל נתניהו ושטייניץ, שראו שהעם נגד השטות הזאת, שהיא לא התנתקות וגם לא תוכנית.

"התשובות שאני מקבל מתומכי התנתקות כמו יולי תמיר הן שהתוכנית גרועה מכל מיני סיבות, אבל הם בעד. אני עונה להם 'אל תיתנו לעובדות להרוס לכם את האג'נדה'".

עד שההתנתקות תתבטל

על ספסלי מתחם נחלת-בנימין שאלתי את גלבוע וזיידין כיצד הם מסבירים את העובדה שלמרות שתא כתום החל לפעול לא מזמן, הוא כבר ניצב במרכז הבמה. גלבוע ענה שבתא פועלים הרבה אנשים שלא עושים רק לביתם ושיש להם אמונה בצדקת הדרך, ורגע לפני שאמר נחישות והתמדה, זכינו להמחשה: אדם שעבר במקום זרק לעבר לובשי החולצות הכתומות, תוך כדי הליכה, "איזה כיף, נגרש אתכם!". זיידין זינק ממקומו והתלווה אליו תוך שהוא מעניק לו הסברה ציונית בגובה העיניים, וחזר אל שיחתנו לאחר שהאיש סיכם "שימותו כולם". זיידין העניק סיכום אחר לשיחה: "הם בעד האיוולת, ואנחנו בעד עם ישראל וארץ ישראל".

אז נכון, יש קיצונים שמגנים ומחרפים, אבל את ההצלחה של הסטודנטים הכתומים להיות, בימים הרי גורל, אחת הקבוצות המרכזיות והמשפיעות במאבק, אי אפשר לקחת מהם. "התברגנו במקום חשוב במאבק בתוכנית הגירוש", מעריכה חמוטל כהן, "אחת מנקודות התורפה של המאבק היתה הדימוי הסקטוריאלי, כאילו זה עניינם של המתנחלים והדתיים בלבד, והצלחנו לשבור את זה.
"אני לא יודעת מה הוריד עכשיו את התמיכה בתוכנית הגירוש ב-20 אחוזים. כל גוף שנאבק חשוב, וכולם יחד תורמים למאמץ משותף. בסוף המאבק לא נדע מי או מה עצר את הגירוש, כי אילו ידענו, כולם היו רצים עכשיו לאותה פעילות. בסעודת ההודיה לא אגיד שבזכותנו הגירוש נמנע, אלא בזכות כל מי שפעל. אבל אני בטוחה שאנחנו תורמים חלק חשוב למאבק. אם לא הייתי חושבת שאנחנו יכולים לשנות, לא הייתי מקריבה את הלימודים שלי בשביל זה".

מתי המאבק של תא כתום ייגמר?
גלבוע מחייך: "רק כשיוחלט שאין התנתקות. ואולי יהיה תוצר לוואי, שתא כתום ייאבק על דברים אחרים".@


מחאה יצירתית

אחת הסיבות שבזכותן הסטודנטים מתא כתום מצליחים למשוך תשומת לב כה רבה, וזו באמת רק אחת הסיבות, היא היצירתיות שלהם. אם בעבר הפגנות בעד ארץ ישראל כללו נאומים מעייפי קהל מעל הבמה, כיום נראה בבירור ניצחונה של האמנות על הרטוריקה. דווקא האמנות, שמעבירה מסרים באופן עקיף, תוך שימוש באמצעים אסתטיים, נוגעת יותר בקלות.

מחאת הסטודנטים פונה אל הציבור בדרך שקשה להתעלם ממנה. קחו למשל את המבצע שלהם 'פנים אל פנים באוטובוסים', הדורש רק מעט כישורים תיאטרליים: סטודנט עולה לאוטובוס, ומציג כאילו הוא מחייג מהטלפון הנייד אל מכר. הוא מסביר למכר את חשיבות האחיזה בגוש-קטיף ובשומרון, מתאר את העוול שבגירוש, ואז פונה אל הנוסעים. הללו, ששמעו כל פרט בשיחתו, מנהלים דיון ער בנושא.
באוהלי המחאה המתקיימים בימי חמישי ושישי בערים יש משחק 'לא-ניפול', מעין מונופול שיצרו סטודנטיות ממכללת אמונה. ב'לא-ניפול' אפשר לקנות בתים בגוש-קטיף ולקבל כרטיסים מהקופה שעליהם הוראות כמו "בחרת ליכוד אך הוא מנהל את המדינה כמו השמאל? שחק תור נגד כיוון המשחק".

הסטודנטים גם מניפים שלט שעליו כתוב 'על העיוורון', כשם ספרו של ז'וזה סרמאגו, ומעלים מצג תיאטרלי שבו הם השחקנים: מלך שעיניו מכוסות בסרט הולך כעיוור, נתקל מדי פעם בעצמים, ונופל. המלך, נניח ששמו שרון, מוביל אחריו דמויות ישראליות טיפוסיות הקשורות אליו בחבל ועיניהן מכוסות: חרדי, שוטר, חילונית, מתנחלת דתית וילדה. כשהמלך נשאל לאן הוא הולך, אין לו תשובות מספקות. כשהוא נתקל במשהו ונופל, כל הטור נופל.

לא מזמן מחו חברי התא בחיפה על השחיתות בשלטון תחת הכותרת "הדג מסריח מהראש" באמצעות דגים שהביאו אל הקמפוס ומסיכות הגנה מפני ריח רע. בבר-אילן העניקו לשרון "תעודת עניות", במעין מימוש של הביטוי. בעתיד הקרוב מתכננים בתא כתום הפגנה עם מטריות כתומות באשקלון, כרמז לנחיתת טילי הקסאם על העיר עם נטישת חבל עזה, תליית בובות מגשרים ב-50 מחלפים בארץ "נגד תוכנית ההתאבדות", כדבריהם, במבצע שיכונה 'ליל הגשרים הכתומים', מסע אופניים כתום ומטס עפיפונים כתומים על חוף הים. וזה רק חלק מתוכנית המחאה.

הסטודנטים לא היו הראשונים שהביעו מחאה כזו, הם רק הרחיבו אותה. קדמו להם גופים הפעילים למען ארץ ישראל ואנשים פרטיים מכל הארץ, בעיקר בשנות אוסלו הראשונות.
'נשים בירוק', למשל, ארגונה של נדיה מטר, עשה שימוש באמצעים ויזואליים כגון בובות רחוב בכיכובם של פוליטיקאים מהשמאל, אולי כרמז לביטוי ממשלת בובות. הן גם הפגינו עם כלי מטבח, סמל למחאת נשים. יצחק פרסבורגר ואולג שוורצבורג ציירו קריקטורות מרשימות שנישאו בהפגנות, וד"ר שלום פליסר שר בהפגנות שירי מחאה שחיבר. בימי החתימה על הסכמי אוסלו ערכו סטודנטים מבר-אילן מצג שבו מחו על מסירת נשק לערבים. הם התחפשו לחיילים ולערבים, ונעמדו משני צדי שולחן. ה'חיילים' מסרו ל'ערבים' נשק, וה'ערבים', בתגובה (שוקראן על המתנה), הגיבו בירי לעברם באמצעות הנשק.

גם בתקופה האחרונה יש שימוש תוסס באמנות לצרכי מחאה. לאחרונה פוזרו בקניון עזריאלי תרנגולות כתומות, צעירים לנו בשקי שינה ברחובות הערים כדי להראות מה יהיה גורל המגורשים, ולאנטנות המכוניות, כאמור בכתבה, נקשרו עניבות כתומות. בשבוע שעבר הפגינו פעילים עם מטאטאים שאליהם קשרו סרטים כתומים תחת הכותרת "מטאטאים את נגע השחיתות (נג"ע – נסיגה, גירוש, עקירה) אשר הביא למכירת ישראל תמורת זיכוי בתיק פלילי".

השרשרת האנושית מגוש-קטיף עד לכותל היתה מרגשת במיוחד והשאירה חותם. החוליה הראשונה שלה היתה יצחק שמיר, תושב בני-דרום וממייסדי כפר-דרום, והאחרונה בתו תמר בטר ונכדתו יעל, תושבות נווה-דקלים.@

פרופ' הרסגור כבר לא אוכל תפוזים

ההיסטוריון פרופסור מיכאל הרסגור, מה כוחה של מחאת סטודנטים, לפי הניסיון ההיסטורי המצטבר, לשנות מהלכים היסטוריים?
"זה יכול להיות כוח גדול מאוד. ביולי 1830 הסטודנטים של הטכניון בפריז הפילו את המלוכה של שארל העשירי. במהפכות 1848, 'אביב העמים', תפקיד הסטודנטים עצום: אפשר להגיד שבווינה הם הכריעו את המערכה, והמרד פרץ הודות להם. ואל תשכחי שבאותה תקופה הסטודנטים היו מיעוט שבמיעוט, כי רק בני המשפחות העשירות יכלו ללמוד.

"בלגיה נולדה ממרד סטודנטים. ב-1830 היתה הצגה באופרה של בריסל, שהיתה תחת שלטון הולנד, ובאופרה אנשי נאפולי מורדים. הסטודנטים שהיו באופרה פרצו בסוף ההצגה לרחוב, וקראו 'תחי בלגיה העצמאית!'".

זכורה גם מחאת היחיד של הסטודנט הצ'כי יאן פלאך, ששרף עצמו בכיכר העיר.
"ואני קודם רוצה להזכיר שב-1938 היחיד שמחה נגד הפלישה הנאצית היה סטודנט שנורה למוות. ואילו ב-1940, הראשונים שמחו נגד הכיבוש הנאצי בצרפת היו סטודנטים. וירו בהם. ואחרי זה כפי שאמרת הסטודנט ששרף את עצמו לאות מחאה על הדיכוי הקומוניסטי. אני הייתי בפריז ב-1968 כאשר מרד סטודנטים שיתק את צרפת כולה, ואפשר להגיד שפריז היתה בידי הסטודנטים במשך ארבעה שבועות.

"ובמה שנקרא מהפיכת הקטיפה ב-1989, נבחר ואצלב האבל לנשיא צ'כוסלובקיה בגלל הסטודנטים. הם היו צועקים 'ואצלב לארמון! ואצלב לארמון!', ואז הנשיא הקומוניסטי פשוט התפטר. פוסה, נמאס. וכעבור יומיים הפרלמנט הצביע בעד אהוב הסטודנטים, האבל. כך שסטודנטים הם יסוד מאוד דינאמי בתולדות כל המדינות".

בישראל לא היתה קבוצת סטודנטים שהפגינה בשם איזושהי אידיאולוגיה, עניינן של הפגנות הסטודנטים היה תנאים חומריים.
"נכון, לא היה משהו מיוחד. כפרופסור באוניברסיטת תל-אביב לא הצלחתי להלהיב את הסטודנטים לנושאים אבולוציוניים יותר, מה שאמרת זה מה שעניין אותם. זה לא נקרא שמחר לא יהיו סטודנטים אחרים, בהיסטוריה יש התעוררויות מפתיעות".

מה אתה חושב על ההתעוררות שיש היום, על תא כתום?
"מה שקורה לא נוגע לסטודנטים, זה עניין אידיאולוגי".
גם המקרים שמנית ברחבי העולם לא נגעו לסטודנטים דווקא, אבל עניינו אותם כקבוצה משכילה.
"תא כתום רוצים למנוע מבצע פוליטי-צבאי והסיכוי הוא רק אם הרוב לא יתמוך במבצע. במקרים שהזכרתי דעת הקהל היתה בעד הסטודנטים. ואל תשכחי שהם מגזר פוליטי-דתי מאוד מוגדר".
יש בתא גם חילונים וגם דתיים.

"כולם בצד ימין של הקשת הפוליטית. זה קוריוז ציורי, מעניין, הצבע יפה, תפוזים. מאז שהם התחילו, אני הפסקתי לאכול תפוזים".@