בשבע 149: אמנות מכה גלים

הוא התחיל באנגליה, כבן לבמאי יהודי. היא התחילה במרוקו, כבת למשפחה ציונית שורשית. הוא גילה את עולם הקבלה והחל להפיץ אותו.

חגית רוטנברג , כ"א בחשון תשמ"ח

היא למדה מדעים ופרצה דרכים סביב המולקולות. הוא אמן זכוכית בינלאומי והיא מטפלת בשיטה ייחודית בגלי המוח מכון ´גלים´. ג´רמי ויעל לנגפורד, זוג מעולם אחר, מספר את סיפור חייו

היא נולדה במרוקו, הוא נולד באנגליה. בזמן שהסבתות שלה מלמלו סיפורים מ´הזוהר´, אבא שלו ביים תכניות בבי-בי-סי. היא סתרה תיאוריות מדעיות של חתן פרס נובל, והוא שוטט בג´ונגלים. אז איך הם מוצאים את עצמם יחד, בבית בפרברי בני ברק, עם חמישה ילדים?
נסתרות דרכי ההשגחה, ובמיוחד בענייני זיווגים, אבל במקרה של ג´רמי ויעל לנגפורד, חלקו של ´הנסתר´ איננו רק בגדר מליצה: הם הכירו במסגרת שיעורי הקבלה, שבהם שימש ג´רמי כמורה ויעל היתה סטודנטית צמאה לרוחניות. הדרך המרתקת שעבר כל אחד מהם, והדרך המשותפת שעשו לאחר מכן, הביאה אותם לתחנה שבה הם עומדים כיום: הוא אמן בינלאומי בזכוכית ויודאיקה, והיא מנהלת ומפעילה את מכון ´גלים´ – המכון לפיתוח הפוטנציאל האנושי.

שניהם מסרבים לתייג את עצמם מגזרית, מלבד היותם שומרי תורה ומצוות. השקפת עולמם היא לא בהכרח קונבנציונלית בכל נושא, אך לאחר היכרות קצרה עם המסלול שעברו בדרכם ליהדות, לא קשה להבין מדוע. ג´רמי של היום הוא יהודי עטוי זקן לבן וכיפה שחורה, ויעל לבושה על-פי כל כללי הצניעות, כולל מטפחת פרחונית שמכסה את ראשה, אולם התסריט הזה לא היה חלק מתכניותיהם לפני 30 שנה.

ג´רמי לנגפורד נולד, כאמור, באנגליה, לפני 49 שנים. מגיל שבועיים עד גיל 24 הוא מצא את עצמו בתנועה מתמדת בין בתים ומדינות. אביו היה במאי טלוויזיה מצליח ברשת BBC הבריטית, מה שגרם לתזוזות בלתי פוסקות בתוך אנגליה ולאוסטרליה. למרות שלא הורגש כל קשר ליהדות בחיי היומיום של משפחתו, החליט אביו לעלות לישראל, כאשר הוצעו לו שתי אופציות מטעם העבודה: האחת – הקמת טלוויזיה ממלכתית בלבנון, והשנייה – עבודה כבמאי בישראל, שחיפשה בדחיפות במאים מנוסים.
אביו ואחותו השתקעו בארץ, בעסקי השעשועים: אחותו של ג´רמי היא השחקנית קרולין לנגפורד, שהיתה בת זוגו של אסי דיין בשנות ה-70, וכיום מתגוררת בארה"ב וממשיכה בקריירת המשחק.

חזרה בתשובה ושואו ביזנס
"גדלתי עם עיתונאים, במאים ושחקנים גדולים", מספר ג´רמי, במבטא אנגלי שעדיין לא פג. "ה-show business היה תחום שקצת עניין אותי, אבל בסופו של דבר ראיתי שזה עולם עם חיוך מפלסטיק וסכין בגב", הוא מגדיר את הסיבה להסתייגותו מהתחום. הוא לא נקלט היטב בארץ, והחליט לחזור לאנגליה בגיל 18, ולאחר מכן יצא לטייל בדרום אמריקה.

תחום האמנות בזכוכית התחבר אליו כבר בגיל 15: "הזכוכית מצאה אותי", הוא אומר. "הייתי שובר ומדביק זכוכיות, ומשחק עם זה. יום אחד פגשתי מומחה לתחום באנגליה, שהציע ללמד אותי את האמנות הזו באופן מסודר".

ג´רמי פתח סטודיו משלו באנגליה, ואת שיטוטיו בעולם מימן בעזרת יצירות זכוכית. אבל הוא חיפש את דרכו לא רק בין הרי הרוקי אלא גם בנבכי הנפש, ומצא אותה דווקא בקבלה: "מאז שאני זוכר את עצמי, המילה ´קבלה´ משכה אותי. באותן שנים התחלתי להתעניין בקבלה, ולמדתי אצל כל מיני אנשים. תוך כדי לימוד חזרתי בתשובה, ובסיום התהליך הגעתי לרב ברוך שלום אשלג זצ"ל, שאיתו למדתי תקופה ארוכה".

לפני שפגש את הרב אשלג לימד בעצמו קבלה קבוצות רבות של תלמידים, חלקם הגדול חילונים שחזרו בתשובה בעקבות השיעורים. כיום רבו בתחום הקבלה הוא הרב אברהם גוטליב מטעלז סטון.
משפחתו של ג´רמי, כאמור, היתה רחוקה מכל ניצוץ יהודי, וחזרתו בתשובה הכתה אותם בהלם. אבל ג´רמי החליט לטפל בעניין בדרכו המיוחדת והשנונה, ונתן להם ´טיפול בהלם´ כפי שהוא מגדיר זאת, שפעל את פעולתו באורח פלא: "הייתי אז בארץ עם אבי ואחותי. כששמעו שחזרתי בתשובה הם היו בשוק מוחלט, ולא דיברו איתי במשך שבוע.

"אמרתי לעצמי: ´ככה זה? אני אטפל בכם´. שאר בני המשפחה שלי היו באנגליה, ולא ראו אותי שלוש שנים. כתבתי להם שנהייתי דתי ואני מגיע לבקר. ירדתי מהמטוס באנגליה, והלכתי מיד לחנות גדולה שמשכירה תלבושות לתיאטרון. בחרתי תלבושת של ´כנר על הגג´: לבשתי את הקפוטה, המכנסיים והגרביים. הדבקתי לעצמי פאות באורך 60 ס"מ. שטריימל לא היה להם, אז במקום זה חבשתי כובע פרווה של קוזקים. עם התלבושת הזאת הגעתי לבית באנגליה ודפקתי על הדלת.

"אמא שלי פתחה, וכשראתה אותי עם התלבושת הזאת התעלפה במקום. כשהצליחה לאסוף את עצמה בחזרה מהרצפה, היא רצתה לנשק אותי, אבל אני אמרתי: ´אמא, אני לא נוגע עכשיו בנשים!´ המשכתי לומר ולעשות עוד כל מיני דברים מוזרים כאלו במשך שעתיים, עד שאמא שלי בכתה ממש. אמרתי לה: ´סליחה רגע, אני כבר חוזר´, ונכנסתי לחדרי. הורדתי את התחפושת וחזרתי אליה בדיוק כפי שהייתי בעבר, רק עם כיפה על הראש. הראיתי לה את הקבלה ששילמתי על הבגדים הללו, והיא שאלה בתימהון: ´אז אתה לא באמת כזה?´ עניתי לה: ´אם אני ככה, כמו שאני עכשיו, זה בסדר מבחינתך?´ והיא השיבה בהקלה: ´בטח שזה בסדר, העיקר שלא תהיה כמו שהתלבשת קודם´.
"את ההצגה הזו עשיתי לכל המשפחה, חוץ מלסבתא שלי. פחדתי שתמות מההלם", הוא צוחק, "והטיפול בהלם היה מצוין. הם ראו שנשארתי אותו ג´רמי, עם אותו חוש הומור. כשאבי ואחותי שמעו על ההצגות שלי, גם הם הסכימו לחדש איתי את הקשר".

הכיסופים לציון
נחישותה של יעל לעלות לארץ היתה לא פחותה מנחישותו של ג´רמי בזמנו לאחוז בדת. היא נולדה לפני 52 שנה בקזבלנקה שבמרוקו. את ילדותה היא מגדירה כ"סוערת", אך לא במובן המקובל: "היתה לנו ילדות סוערת מבחינת הטירוף לציון. אחרי ´אבא´ ו´אמא´, המילה הבאה היתה ´ירושלים´. היתה לנו כמיהה לשם כל הזמן. לא ידענו אפילו מה זה, אבל רצינו כל-כך להיות שם. מבחינתי, אפילו שאני כבר בארץ ישראל, הכמיהה לירושלים לא שככה. אני חיה את חיי הרוחניים בדרך לירושלים".

היא ואחיה היו מהדוחפים העיקריים במשפחתם לעלות לארץ בהקדם, והיא מבקשת לא לפרט את הפרובוקציות שביצעה כילדה בת 9 על מנת לזרז את העלייה. כשהיתה בת 10 הגיעה משפחתה לארץ, והשתקעה בבאר שבע של שנות ה-60. את חיי היומיום הקשים בעיר הדרומית היא ראתה אז כדבר שגרתי, כמקום רגיל שבו היא משחקת ולומדת. היום, היא אומרת, בפרספקטיבה בוגרת, היא רואה בחברה הזו נדבך בחברה הישראלית שבנה גם משהו בתוכה:
"העידוד והמשאבים לא היו מי יודע מה. זה היה חינוך של אנשים כואבים. מה שהיה חשוב להם זה לתת בסיס: משהו לבטן, קצת לישון, וגחלת שתשמור על מצב רוח שיעיר אותם מחר בבוקר. אבל בשבתות והחגים שלהם ראיתי התפרצות של שמחה פשוטה, שהיום קשה למצוא אותה. היום יש שמחה מצועצעת של כלים ואורחים וקישוטים".

האהבה לבני אדם בכלל והרצון להיות מחוברת אליהם, כפי שמגדירה זאת יעל, הם חוט שני שמחבר בין חלקי המהות שלה. "גם במדינה שממנה באתי, ראיתי יחסים מצוינים בינינו לבין הערבים. היתה שכנה ערבייה שהיתה נכנסת בלילה לבית שידעה שהילדים בו ישנים רעבים, ומאכילה אותם".

כשסיימה את חוק לימודיה התגייסה לצה"ל, ושירתה בסיני בתפקיד שאינה יכולה לפרט עליו מפאת סווגו הגבוה. מה שהיא יכולה לספר עליו הוא הקשר האנושי, שגם בסיטואציה הזו היווה עבורה גורם מרכזי בחוויית השירות: "היינו מעט בנות,והיינו במקום מאוד מיוחד – לא היה כמעט כלום. היינו בבונקרים ללא מקלחות ושירותים מסודרים. ישנו עם ג´וקים ועכברושים, וכל מה שהיה לנו הם השמים והאדמה, אפילו עץ אחד לא גדל בסביבה. נסענו ממקום למקום במשאיות שהזכירו לנו את קיומם של בני מעינו, אבל הקשר האנושי המדהים בין החבר´ה חיפה על הכל".

דת ומדע
בתום השירות הצבאי שבה יעל לבאר שבע, והפעם כחלק מקבוצת הסטודנטים שסללו את שנותיה הראשונות של אוניברסיטת בן גוריון בעשר אצבעותיהם. היא סיימה את לימודיה לתואר ראשון בכימיה ונרשמה ללימודי תואר שני. תנאי המעבדה היו בלתי נסבלים עבור חוקרים שביקשו להעמיד ניסויים:
"היינו צריכים מערכת ואקום גבוה בשביל המעבדה בכימיה, אבל היינו באמצע המדבר. כל פעם שניקינו את המקום מחול ואבק, היה חודר גל נוסף פנימה. כל גרגר חול מפריע לניסוי, ולמרות חוסר התנאים והתקציבים היתה אווירה של משפחה. לא היינו סתם מספרים ברשימה של קורס".

הפשטות והצניעות שבהן יעל תופסת את עצמה ואת יכולותיה באו לידי ביטוי משמעותי כשהגישה את התזה שלה: "עבדתי לתומי על התזה שלי, עם כל קשיי השטח שתיארתי. בקהילה המדעית היה אז ויכוח על מבנה מולקולרי מסוים, ומאוחר יותר הסתבר לי שהעבודה שלי סתרה את התזה של חתן פרס נובל בתחום. התזה שהצגתי התקבלה בקהילה המדעית, ואנשים התפלאו איך אני משאירה את זה רק במסגרת של תואר שני. אבל לי לא היה אכפת, הייתי עסוקה בעשייה".

במעבר לקראת התואר השלישי אירע דבר ששינה את תכניותיה: אביה חלה בסרטן, ולאחר תקופה ממושכת שבה טיפלה בו וסעדה אותו – נפטר. כתוצאה מכך החליטה יעל לשנות את מסלול המחקר שלה מתחום הכימיה-פיסיקה שבו התעניינה, ולחקור את הגורמים למחלת הסרטן, על מנת לעזור לאנשים אחרים.

המפנה היה לא קל: אמנם למביטים מרחוק בתחום המדעים המדויקים קשה לראות את הניואנסים, אך ליעל, שמעידה על עצמה כבעלת דמיון ששואף למרחבים, היה תחום הכימיה הקוונטית המקום שבו יכלה לשוטט במרחבי הדמיון עם האלקטרונים. המפנה לכימיה הביולוגית גרם לה להרגיש קבורה בתוך עבודה טכנית של לקיחת דגימות דם.

"תהיתי לעצמי מה אני עושה עם זה בעצם. חיפשתי עשייה שאוכל להיות בה ממש עם האנשים. התסכול האקדמי החל למעשה כבר בסוף התואר השני: מה זה עוזר למישהו שגיליתי מבנה מולקולרי? אני מנותקת מהעם שאני רוצה להיות איתו, חלק ממנו. אז הגיעה התפנית הלא מתוכננת בחיי – הלכתי ללמוד קבלה ופגשתי את ג´רמי".

היא מספרת שתחום הקבלה לא היה זר לה: אביה הגיע מבית שבו למדו זוהר, וגם הסבתות והדודות האנאלפבתיות היו ממלמלות סיפורים מתורת הסוד. כשג´רמי הגיע לאוניברסיטת באר שבע והקים חוג ללימודי קבלה, היא הצטרפה ופשוט נשאבה אל הידע והלימוד: "זה היה בשבילי לא רק קרן אור או צוהר שנפתח לי, אלא כמו שמש של החיים".

סביב ג´רמי התפתחה בבאר שבע קבוצת תלמידים שהפכה למשפחה גדולה, שחבריה בנו את עצמם מתוך הלימוד ורבים חזרו בתשובה. יעל וג´רמי החליטו לבנות את עצמם יחד, ועדיין היא מכנה אותו "מורי ורבי מתחילת הדרך ולעולמי עד".

שיעורי הקבלה תפסו גם אותה בעיצומו של תהליך חיפוש רוחני. אמנם משפחתה התנהלה ברוח המסורת, אך ההורים אפשרו לילדים לנהוג כרצונם, ללא כפייה. המסרים הועברו בעיקר על-ידי דוגמה אישית, והמהות הרוחנית שוקעה בילדים מינקותם. כשאביה חלה, צפו השאלות המהותיות שניקרו בה,והפכו רלוונטיות במשנה תוקף. "היו לי שאלות מפה ועד עפולה", היא מחייכת. "לא ידעתי בכלל מה זה רבנית שאוכל לפנות אליה. פניתי לכל מיני אנשים, עד שהגעתי לאחד המרצים הדתיים בבן גוריון, שלימד אותי אצלו בבית. לא דיברנו בכלל על חזרה בתשובה. בשנים האחרונות זה קיבל גוון מוזר של בית חרושת. אני לא אמרתי: ´נתחיל ללכת עם חצאית ונראה איך נתגלגל´. השאלות באו לי מהמעיים של הנשמה".

עולם חדש בבני ברק
עם הרקע הזה של לבטים, שאלות ותסכול אקדמי, היתה הקרקע בשלה להצמחת תהליך החזרה בתשובה בשיעורי הקבלה של ג´רמי. הם נישאו ועברו לתל אביב, שם המשיך ג´רמי בהרבצת שיעורי הקבלה, ויעל סייעה בידו באירוח קבוצות של 40-30 תלמידים, שעשו אצלם שבתות וחגים. היא עזבה את לימודי הדוקטורט, ושקעה כל כולה בתחום היהדות. "חיינו את היהדות והתורה ביומיום יחד עם כל האנשים. היתה שם המון תמימות של אנשים שרוצים לדעת ולקיים, גם מהנדסים ורופאים", משחזרת יעל.

לאחר כמה שנים הם קבעו את משכנם בבני ברק, ויעל הרגישה שם כמו עליסה בארץ הפלאות: "לא הבנתי איך הכל מתנהל פה. חששתי שיכתיבו לי מה לעשות בכל דבר. אבל תוך זמן קצר התרגלתי, והתרגשתי שוב מגילוי עולם חדש שלא הכרתי".

מלבד העולם החדש שהתגלה לה, החל להיבנות אותן שנים גם העולם הקטן של ג´רמי ושלה: חמשת ילדיהם של בני זוג לנגפורד החלו להיוולד בזה אחר זה. כיום מדובר כבר בחבורת צאצאים בוגרים: רחלי (22) מסיימת לימודי תואר ראשון במדעי המוח, דוד לומד בישיבת ההסדר בדימונה, נעמי מסיימת את שנת השירות הלאומי השנייה, בועז סיים את לימודיו בכיתה י"ב בדימונה, ורות תלמידת כיתה י"א.
ג´רמי אומר כי העובדה ששמות רוב הילדים לקוחים ממגילת רות אינה מכוונת. אני מתעניינת אם
עיסוקם של ההורים משפיע על הילדים: "אי אפשר שלא", הוא אומר. "ההסתכלות על החיים מושפעת מכך. לכולם גם יש כישרונות אמנותיים", מציין ג´רמי, אם כי הוא עדיין לא יכול לנבא אם ובאיזו דרך ימשיכו אותם הילדים.

המעבר לבני ברק נבע מהתקרבותו של ג´רמי לרב אשלג, שבית מדרשו שוכן בעיר. כמעט שבע שנים עסק ג´רמי בהוראת קבלה, עד שפגש את הרב אשלג: "כשפגשתי אותו הבנתי שאין לי מה ללמד. כשראיתי את גודל ועומק החכמה בצורה אמיתית, והבנתי איפה אני עומד ביחס לזה, החלטתי שמוטב שאמלא את פי מים".

כשעברו לבני ברק פתח ג´רמי מחדש את הסטודיו שלו לאמנות זכוכית. הוא ראה שמצב אמנות הזכוכית בארץ ירוד, והחליט להמשיך לייצר עבודות בסטנדרטים העיצוביים והביצועיים הגבוהים של לונדון, שעל-פיהם עבד בעבר. הוא החל לקבל הזמנות מאדריכלים ומעצבים, שהבינו שיש פה משהו ברמה אחרת, וכבר לא צריך להזמין עיצובים רק מחו"ל. עבודותיו של ג´רמי מוצבות היום במוזיאון מגדל דוד, בבית המשפט העליון, בנתב"ג, באוניברסיטת בר-אילן, מאות בתי כנסת וישיבות רבות. ביצירותיו ניתן לצפות באתר שלו: www.jeremylangford.com.

אמן לבית המקדש
כשאני שואלת על הקשר בין העולם הרוחני שהתפתח אצלו לבין היצירה האמנותית, הוא מספר על שני אירועים שחווה במקביל, לכאורה ללא קשר ביניהם: "הגיע אלי נציג של נשיא קניה, שבנה לעצמו כנסייה פרטית בכפר בג´ונגל בקניה. הוא רצה שאעשה לו את כל הויטראז´ים לכנסיה. זו היתה העבודה הגדולה ביותר שקיבלתי עד אז, וההתלבטות לא היתה פשוטה: מצד אחד, בשבילי זה פרוייקט ענק, ומצד שני זו כנסייה. לאחר התייעצות החלטתי לוותר על הצעה. באותו זמן, לכאורה ללא קשר, נשאלתי בתכנית טלוויזיה מהי פסגת השאיפות בקריירה שלי. אמרתי: ´באיזשהו שלב צריך להיבנות בית המקדש, ושם ללא ספק יהיה צורך באמן. אני מעוניין להגיש את מועמדותי לתפקיד, ורואה את עצמי מתאים לכך´.

"חודשים ספורים לאחר מכן הגיעה אלי ההזמנה ממגדל דוד – העבודה הראשונה שלי בעיר העתיקה. אחרי שנתיים-שלוש פנו אלי מישיבת ´אש התורה´ שמול הכותל, ורצו שאעצב להם ארון קודש שלא נראה כמוהו בעולם".

הוא עיצב להם ארון קודש שניצב במרכזו של בית המדרש, 7 מטרים גובהו וכולו עשוי זכוכית, שקוף לחלוטין. מתחתיו הציב סלע מחורר מהגליל, ועליו יצק זכוכית פצורת מים – רמז לסיפורו של ר´ עקיבא שהלך ללמוד תורה בפעם הראשונה, וראה את האבן שנשחקה על-ידי טפטוף המים. המוטיב הזה נבחר על ידו דוקא ל´אש התורה´, כיוון שזו ישיבה המיועדת לחוזרים בתשובה, שמגיעים בתחושה דומה לזו של רבי עקיבא בשעתו.

פרויקט נוסף שלו יוצב קרוב עוד יותר לכותל המערבי, אך הוא לא מוכן לפרט עליו בשלב זה. "אמרתי לעצמי: אני רואה פה קו. מאז שאמרתי שאני רוצה לעבוד בשביל בית המקדש, אני הולך ומתקרב לכותל. נראה מה יהיה ההמשך..." הוא אומר בקריצה.

מה מושך אותך דווקא בזכוכית?
"אנשים רואים בזכוכית דבר קר, מאיים ומסוכן. בשבילי זה בדיוק הפוך: זכוכית זה דבר חם, נעים, חבר טוב. צריך להבין את הראש שלה, ואנחנו מבינים אחד את השני טוב מאוד". הוא רואה בזכוכית מדיום שיש לו היבט המבטא רעיון רוחני: "הזכוכית יסודה בחול, שהוא דבר מת. אי אפשר לגדל כמעט כלום על חול. את החול הזה מעבדים, מפעילים עליו לחץ וחום, נוצרת הזכוכית. זה מטאפורה לחיים הרוחניים של האדם: אדם גולמי מגיע לעולם הזה עם הרצונות והאגואיזם שלו. זו הקרקע שממנה הוא צומח. במשך החיים הוא עובר עיבוד רוחני, תהליכים שמביאים אותו לקשר עם האלוקות". הוא רואה בזכוכית גם שיקוף של תפיסה פסיכולוגית: "זכוכית היא חומר שקוף וקשיח, אבל יש לו גמישות. גם האדם צריך מידה מסוימת של שקיפות, להראות מה יש מעבר, אך להציב גבולות ולא לתת לחדור".

גלים של מודעות
יעל עומדת כיום בראש מכון ´גלים´, שמציע מגוון דרכים לשיפור איכות החיים ומימוש הפוטנציאל האישי. הרעיון להקמת המכון התחיל בקורסים שונים שלמדה במקביל לעבודתה עם ג´רמי בסטודיו. היא רכשה ידע בהומאופתיה, שיטות טיפול ואבחון שונות, והשתמשה בידע לטובת ילדיה, קרובי משפחה וחברות.

ההד החיובי שקיבלה המריץ אותה לעזור לציבור הרחב בצורה מסודרת, שתוכל גם לפרנס אותה. את פעילות המכון היא מגדירה כנקודת מפגש "בין מדע למודעות, גוף ונפש, שכל ורגש, מעשיות ורוחניות. אנחנו מקנים כלים לכל מי שיש לו מוח ורוצה להשתמש בו באמת, בעזרת שילוב של כלים טכנולוגיים ומדעיים ואינטואיציה אישית שלי".

כיוון שאין הנחתום מעיד על עיסתו, מתנדב ג´רמי להעיד כי האינטואיציה של רעייתו מורכבת מ-50 אחוזים השכלה מדעית ו"50 אחוזים מכשפה, במובן החיובי", הוא מחייך. המטופלים המרוצים עברו אצלה תהליך קצר שחולל מפנה משמעותי בחייהם. יעל מספרת סיפור אחד כדי לשבר את האוזן:
"הגיע אלי אדם שפשוט הרגיש קטן, חסר ביטחון לחלוטין, ואמר לי שהוא מרגיש שיש לו הרבה מה לתת והוא היה רוצה להיות מסוגל להעביר שיעורים ולעמוד לפני ציבור. תוך זמן קצר, אחרי שעבר ציפה (אמבטיית התרגעות) וסנסוריום (מכשיר המציג אנליזה של גלי המח), התחולל בו שינוי מדהים: הוא נעשה חזן – שזה אומר גם לעמוד לפני ציבור וגם להתמודד עם החשש שאולי לא יצא לך קול פתאום. הבית שלו נשמע אחרת לגמרי: במקום צעקות יש שירה. זה משפיע על כל פרט בחיים, כולל הקשר עם אשתו".

מכון ´גלים´ פועל בכמה מישורים: מרכז התרגעות, המאפשר לאנשים לצאת לפסק זמן מהלחץ שמכתיב קצב החיים המודרניים, ובכך לשפר את יכולת התפקוד. תרגול גלי המוח – טיפול בבעיות פיזור וקשב אצל מבוגרים וילדים, ולמידת מצבי ריכוז וארגון של המוח. בנוסף מלמדת יעל את הפונים אליה כיצד להשתמש בחלקי המוח הדומיננטיים אצלם, בעזרת מיפוי גלי המוח וניתוח הנתונים.
"מדובר במקרים שבהם אדם חש שהוא תקוע בעבודה, במשפחה, הוא לא מצליח להמשיך ליצור ולהתפתח. או ספורטאי מתוסכל שלא מצליח להגיע לשיאים שהוא יכול להגיע אליהם. אנחנו מלמדים אותו איך למצות את הפוטנציאל הגלום בתוכו".

יעל מסייעת לאנשים גם לפתח מודעות עצמית: "לכל אדם יש מאות חושים, שהקומבינציה שלהם מדהימה. כשאדם מתחיל להיות מודע למה שיש לו הוא נדהם, ואחר-כך מבקש שנלמד אותו איך לטעום עוד ועוד מהטוב הזה". הסברים נוספים על הפעילות ניתן למצוא באתר www.galim.org.

מקום של נתינה
תחום נוסף שבו מתחילה יעל לפתח סכמות חשיבה הוא ההיכרות ויצירת הקשר בין צעירי וצעירות המגזר: "ראיתי איך בנות צעירות יוצאות מהאולפנה ומתלבטות בבחירת בן זוג. אני רואה איך הן ניגשות לעניין וסובלות ממנו בתקופה הכי יפה של החיים. יש כאלה שממעטות את עצמן, מוכנות להתפשר. אני מיישמת בעניין הזה את אותן תיאוריות של פעולת גלי המוח. הכנתי סכמה של תזרים חשיבה ותרגול בבית של הנושא".

היא מתקוממת נגד התפיסה שעל הבנות למעט את עצמן כדי לא לאיים על הבנים: "מה המסקנות האלו? הן מכבות לעצמן את כל האנטנות. כל אחת צריכה לפתח את הצד האינטואיטיבי שלה ולהתקדם ליעד שהיא רוצה יותר בקלות. היום הבנות מושפעות ממה שהחברה אמרה, או מהישיבה שבה לומד הבחור. אני סרבנית תיוג בכלל, וגם בתחום הזה".

יעל רואה בכל העשייה שלה במכון הגשמת מאווייה עוד מתקופת האוניברסיטה: "זה נפלא מבחינתי. אני חוזרת למחקר שלי במעבדה, משתמשת במידע הזה ומביאה אותו אל העם. זו קפיצת דרך נפלאה וממשית. היא מוחקת את תסכול העשייה של כל אדם לעצמו, כמו באקדמיה, ועוזרת להוציא את היכולות למען חברה מתוקנת יותר".