בשבע 150: על דעת עצמי

אבי סגל , כ"א בחשון תשמ"ח

יצר בתקשורת

יש בתוכי יצר, שהוא לא טוב ולא רע – רק יפה נפש וקצת נוטה לוויכוחים. בתקופה האחרונה, בעוד אני משתדל להפגין נחישות וחדות בכתיבה נגד תוכנית העקירה של וייסגלס, מכה בי היצר מבפנים ומבקש לערער את ביטחוני הפוליטי העצמי. במילים מנומסות ומשכנעות, הוא מבקש ממני לחשוב שוב, להתלבט, להתייסר. וכך, מפעם לפעם, אני מוצא עצמי מתפלמס עמו, ולעתים אף מכריע אותו – עד הפעם הבאה.

אומר לי היצר: תראה את החוליגנים האלה, ששופכים שמן ומסמרים על הכביש, או את כל המתפרעים האלה, הגסים והשחצנים. בשבילם אתה נאבק? עליהם אתה חס? לא מפריע לך שאתה והם באותו צד? איך אתה יכול להסתכל עליהם, ולא לרוץ מיד לאוטו ולהוריד את הסרט הכתום מהאנטנה?
ואני עונה לו: אתה טועה, יצר'קה. המופרעים והמצטלמים לא מייצגים את רוב תושבי גוש קטיף. אני מכיר את המתיישבים. אלה האנשים השקטים והטובים, שהמצלמה לא אוהבת כי הם לא מספיק מעניינים לטעמה. ובכלל, להוריד את הסרט הכתום בגלל מיעוט שמתפרע זה ילדותי כמו להוריד את הכיפה בגלל שוליים שרוצחים ראשי ממשלות, או להפסיק לאכול בורקסים כי משפחת שרון אוהבת לאכול הרבה בורקסים.

אומר לי היצר: אולי בעצם הם צודקים, אלה מהשמאל? אולי הגיע הזמן להניח גבול בינינו לבין הפלשתינים, ובסופו של דבר זה יביא לרגיעה, ואחר כך גם להסכם שלום? אולי הגיע הזמן להניח את החרב, להגיע אפילו לפתרון מלאכותי שיוציא אותנו מהקיפאון הנוכחי? אולי לא כל האמת הביטחונית נמצאת בצד שלך?
ואני עונה לו: אולי. לא נראה לי, אבל הכול יכול להיות - רק נביא אמת יכול להיות בטוח במשהו במאת האחוזים. אבל יצרוש מאמי, אני מכיר אותך: זה לא "אולי" אמיתי, אלא "אולי" של ייאוש שנובע מהמצב הפוליטי הקיים. זהו ניסיון להתגבר רגשית על איום העקירה, אשליה עצמית כאילו לא מדובר במשהו כל כך נורא. שמעתי את ה"אולי" הזה גם בתקופת אוסלו, ולזמן קצר מאוד כמעט קניתי את האשליה – אני לא מתכונן לעשות אותה טעות פעם נוספת.

אומר לי היצר: העם כבר לא תומך במפעל ההתיישבות. הסקרים מראים רוב לעקירה, והתחושה היא שהמאבק נגדה מנוהל בעיקר על ידי המיעוט הדתי. אם להיות בוטה, אלפי אנשים מבקשים להישאר בגוש קטיף על חשבון מאות אלפים שרוצים לברוח משם. גם שרון נבחר למרות שהבהיר כי הוא בעד חלוקת הארץ. אי אפשר לנהל צבא בלי חיילים, וזה מה שעושים מתנגדי ההתנתקות.

ואני עונה לו: קודם כל, תפסיק לשכתב את ההיסטוריה. שרון נבחר משום שהתחייב לוויתורים תמורת הסכם שלום, והימין בישראל העריך כי לא יהיה שלום ולכן לא צפויים ויתורים. מבחינה זאת, תוכנית העקירה החד-צדדית דווקא מוכיחה כי הימין צדק בהערכתו. ואם באמת יש רוב לעקירה, אין כל סיבה להימנע ממשאל עם או בחירות שיוכיחו זאת. אלא שאפילו בסביבתו של ראש הממשלה כבר הודו כי במשאל עם שרון צפוי להפסיד. אז על איזה רוב אתה מדבר?

אומר לי היצר: אולי תחשוב שוב על הכול? מה, כולם תמיד טועים ורק אתה צודק כל הזמן?
ואני אומר לו: סתום כבר, יא שמאלני נודניק!

לחמנוביץ' חם

האזרח רועי לחמנוביץ', המציג עצמו כמתנגד להתנתקות, התעורר משנת לילה מתוקה, קם בחיפזון ויצא לעבודתו בשעה מוקדמת. "ככל שאקדים לנסוע, כך אוכל להימנע מהפקקים של חוסמי הכבישים החביבים", אמר לעצמו, ומכיוון שהיה דובר מפלגה מוכשר במקצועו – הצליח לשכנע את עצמו בהיגיון שבהחלטה.

אך אבוי: רק הגיע הדובר הצעיר לנתיבי איילון, נתקעה מכוניתו בפקק שנוצר על ידי שפיכת שמן ומסמרים בכביש. לחמנוביץ' לא היסס לרגע, התקשר מיד לרזי ברקאי ומחה בקול על המעשה הנורא. "לא נרגעתי", אמר לעצמו בסיום הראיון הרדיופוני, השתכנע מעצמו פעם נוספת, ושלח מכתב מחאה גלוי לתקשורת הכתובה.

"מדוע צריכים כעשרים שוטרים לעסוק בשפיכת חול על כתם שמן בכביש? האם לא נכון יותר לשלוח אותם להתמודד עם הרציחות ומעשי האלימות של בני הנוער בבתי ספר ובמקומות בילוי?" זעק הכותב במכתב למערכת מעריב, והזהיר את מועצת יש"ע: "אם אתם לא הולכים עכשיו לתחנת המשטרה הקרובה ומעמידים את כל כוחותיכם לטובת חשיפת אנשים אלו – אתם פשוט חלק מהמעשה הנפשע הזה".

חייבים להודות, כי יחסית לסערת הנפש של אותו לחמנוביץ', הטקסטים שיצאו תחת ידיו היו מנומסים, מנומקים ומנוסחים היטב. אני מניח גם, כי אם הייתי באותו אירוע במקומו – גם אני הייתי חוטף את החלסטרה. מצד שני, אולי את המכתב שלי למועצת יש"ע הייתי מעדיף לשלוח למועצת יש"ע ולא למועצת דנקנר. מבחינת הנזק למתנחלים, שהוא רב בהרבה מהתועלת, דווקא הלוחם לחמנוביץ' הפך שותף למעשיהם של שופכי השמנים בכבישים.

אבל מעניינת יותר העובדה שלחמנוביץ' עצמו, אף שהוא כותב ומדבר על חוויותיו כאזרח פרטי, עדיין מעטר את חתימתו על המכתב בתואר 'דובר ש"ס'. והוא צודק: ש"ס היא, כידוע, תנועה נפלאה שאף פעם לא העסיקה את משטרת ישראל במשימות מיוחדות ומיותרות, שראשיה תמיד לחמו בעוז בעבריינים שבתוכה, ושפעילותה מעולם לא עוררה איבה בקרב הציבור הרחב. ש"ס גם תיזכר תמיד כזאת שתמכה בהסכם אוסלו, אביה הביולוגי של תוכנית העקירה. וכמפלגה שכתם אוסלו דבק בה מאז ולתמיד, אין מתאים מהדובר שלה לעסוק בכתמים המסכנים חיי אדם.

יודע את מקומי

מאז ומתמיד אני אוהב חיות מחמד, בתנאי שהם שייכים לאנשים אחרים ואינם מזילים עלי ריר באמצע הרחוב. במעוני הפרטי, לעומת זאת, חיית המחמד היחידה אי פעם שהצליחה לחיות אתי לאורך זמן היא הווירוס. אבל כל זאת השתנה לפני שבועיים, עת הביאה רעייתי הביתה כלוב קטן ובו תוכי צהבהב לתפארת.

"???" שאלתי את הזוגה בלי מילים. והיא ענתה: "זה בשביל הילד, הכנה לקראת הלידה הצפויה בקרוב. כבר עכשיו כדאי שילמד לטפח את הקשרים הרגשיים שלו עם עולם החי". באותו רגע החל בני הצעיר לטפח את קשריו הרגשיים עם עולם החי, באמצעות צ'אפחה חמה ואוהבת לכלוב המתנודד, שגרמה לבעל החיים שבתוכו להשיר נוצות בבהלה.

"חמודי", פנתה זוגתי אל היורש, בעוד אני אוחז בחוזקה בידיו המתנופפות, "אולי אתה רוצה למצוא שם לתוכי החדש?" מתברר שלפעוט היה שם מן המוכן: "תוכי!" צווח, ומאז התחלנו לקרוא לעוף הקטן בשם המקורי והחדשני 'תוכי'.

חייו של מר תוכי בביתנו נתגלו כמרתקים ומרגשים: הוא אכל, שתה, צייץ, ישן, ושוב אכל ושתה. די דומה לסדר היום שלי בשבתות אצל ההורים. בתוך זמן קצר התברר לי כי הטיפול בתוכי אינו דורש מאמצים גדולים, בעיקר בהתחשב בעובדה שאשתי עושה הכול, ובהדרגה הצלחתי להסתדר לא רע עם נוכחותו של העוף בביתי.

אם מישהו מדמיין לעצמו תוכי פטפטן כמו בסרטים, כזה שמסגיר רוצחים ובעלים בוגדניים בהבל פה, שישכח מזה. התוכי שלנו יודע להגיד בעיקר "צוויץ-צוויץ", ורק מדי פעם מתבל את דבריו המלומדים ב"ציף-ציף". זה לא הפריע לבני להביט בו בפה פעור ובהבעה מוקסמת, ולהשמיע באוזניי את דעתו הנלהבת על היצור החדש בדירתנו.

"תתת-כי!" אמר הילד.
"נכון, תוכי", חזרתי אחריו. "באיזה צבע התוכי?"
"-הוב", הוא ענה לי, בבי"ת דגושה.
"צהוב", חזרתי אחריו.
"שלו' תתת-כי", הבריק הילד ברצף של שתי מילים.
"שלום תוכי", חזרתי אחריו. אחרי שתיקה קצרה, שאלתי: "איך קוראים לתוכי, מתוק? מה השם של התוכי?"
הילד שלח לעברי חיוך של ידיעה, וענה: "א-בא!"