בשבע 150: לקחו את ההגה לידיים

שי מלכה ואריאל ונגרובר הפכו בן לילה ל"מסוכנים לשלום הציבור – לשני הצעירים הכריזמטיים שייסדו את תנועת "הבית הלאומי", יש רקורד עשיר בעשייה למען החברה, מהדרכה בבני עקיבא ועד להתנדבות עם מוגבלים

חגית רוטנברג , כ"א בחשון תשמ"ח

שי מלכה ואריאל ונגרובר הפכו בן לילה ל"מסוכנים לשלום הציבור – לשני הצעירים הכריזמטיים שייסדו את תנועת "הבית הלאומי", יש רקורד עשיר בעשייה למען החברה, מהדרכה בבני עקיבא ועד להתנדבות עם מוגבלים – פרקליטות המדינה תובעת להאריך את מעצרם עד תום ההליכים, ואילו עורך דינם, יורם שפטל, תוקף בחריפות בבג"ץ: "המעצר הזה הוא נקמנות לשמה" .

היה חשמל באוויר: שירת "אל תירא ישראל" שפרצה בהתלהבות מפי עשרות גרונות באולם ג' של בית המשפט העליון הרעידה את התקרה הגבוהה. שי מלכה ואריאל ונגרובר, מנהיגי תנועת 'הבית הלאומי' העצורים מזה שבעה שבועות, נכנסו בליווי אבטחה כבדה וחייכו אל קהל נאמניהם.

התשואות ומחיאות הכפיים נמשכו כמה דקות, בעוד השוטרים המאבטחים את השניים מחייכים, ומחליטים להוציא אותם מהאולם כדי להרגיע את הרוחות. אך הטקס חזר על עצמו גם בפעם השנייה: הדלת נפתחה, והפעם לוו המנהיגים העצורים בשירת "עוצו עצה ותופר" ובקריאות עידוד נלהבות. הסדרנים ניסו, ללא הצלחה, לדכא את הלהט האצור בעשרות הנערים והנערות באולם. כמעט לכל אחד מהם יש עבר לא רחוק של חוויות מכלא מעשיהו או מכות רצח שחטפו משוטרים בחסימות הכבישים, ואף על פי כן כולם ניצבו פה כחבורה מגובשת, תוססת, עם הרבה מוטיבציה להמשיך לפעול.
הצבע הכתום שלט בכיפה, תרתי משמע: הציבור שמילא את הספסלים עד אפס מקום סימן את עצמו בצבע הזה, כולל בכיפות ובכיסויי הראש. גם מושאי הדיון התיישבו כשהם עונדים צמידים כתומים, וסרטים כתומים תלויים בדשי חולצותיהם. עורך הדין המייצג אותם, יורם שפטל, התאבזר גם הוא בכתום, שמשך את תשומת לבם של הצלמים. העתירה שהוגשה נגד בקשת הפרקליטות לעצור את השניים עד תום ההליכים הפכה בעזרתו של שפטל למשפט ראווה ציבורי נגד פרקליטות המדינה וממשלת ישראל.

התביעה הגדירה בתשובתה לעתירה את מלכה וונגרובר כ'מסוכנים לציבור', על אף שההגדרה הזו נראית תלושה לכל מי שרואה את שני הצעירים השלווים והשמחים הללו. אפילו עם השוטר שמלווה אותם הם מחליפים בדיחות פנימיות.

בן הרב מחיל האוויר
אז מיהם באמת שני הצעירים, שתוך חודשים ספורים הצליחו לערער את שיווי משקלן של המערכות הכוחניות ביותר במדינת ישראל? ואיך קורה ששני בחורי ישיבה משתקים את המדינה למשך שעתיים, מנצחים את המשטרה על כל כוחותיה, וגורמים לקריסה זמנית של מערכות המשפט ובתי הכלא?
אריאל ונגרובר (24) נולד בימית לאביו, הרב דוד ונגרובר, ואמו בתיה. האב שימש כרב בקהילות בברזיל, ולאחר שעלה לארץ נשלח שוב על-ידי הסוכנות לכהן כרב בבוליביה. כשחזר התגייס לצה"ל, ושירת כרב צבאי בחיל האוויר במשך 22 שנה. כשאריאל נולד שירת האב כרב בבסיס חיל האוויר בימית.

הונגרוברים לא השתתפו בפינוי ימית, מלבד אחותו הגדולה של אריאל, שהיתה במקום עם כל בנות האולפנה שנשלחו לשם. כיום היא עצמה תושבת כפר דרום ומיועדת לגירוש נוסף. לאריאל שני אחים נשואים נוספים: אחות המתגוררת בבית אל ואח בפתח תקווה. אחות נוספת עדיין גרה בבית.
לאחר העקירה מימית הועבר האב לתפקיד רב צבאי בבסיס במצפה רמון, שם גדל אריאל. "בתעודה שקיבל בגן", מספר האב בגאווה, "הגננת כתבה, כנראה בחוש של מחנכת: 'הוא יהיה רב גדול בישראל'. הוא היה שקט אבל עזר לילדים האחרים".

התחנה הסופית של משפחת ונגרובר היתה כפר סבא, ואריאל עשה את שנות נערותו בישיבה התיכונית ברעננה. כתיכוניסט בכיתה י"א, היה אריאל חלק מקבוצת נערים שיצאו בכל יום שישי לערוך עונג שבת לאנשים מוגבלים ברעננה. הוא היה גם חבר באגודת נח"ת – נוער חובב תנ"ך, והגיע לחידון התנ"ך האזורי. בהמשך העביר בעצמו שיעורים בתנ"ך, הצטרף לשבתות של האגודה והקים סניף חדש שלה בכפר סבא. הוא היה פעיל גם בחוג 'ישראל 20202' – קבוצת יהודים וערבים שניסו לגבש עמדות לגבי פניה של מדינת ישראל בעתיד.

חוץ מכל אלו הדריך אריאל גם בסניף בני עקיבא בתל מונד, סניף שעד היום הוא מקפיד לשמור איתו על קשר. את שירותו הצבאי עשה כמש"ק דת בחטיבת הנח"ל באזור חברון. בסיום השירות קיבל תעודת הצטיינות מהרבנות הצבאית, והיה דובר המצטיינים בטקס.

פרק הפעילות הפוליטית בחייו החל בתקופת לימודיו בישיבת עתניאל, אז הצטרף לתנועת 'מנהיגות יהודית'. כאשר עלתה לאוויר תכנית הגירוש הקים יחד עם שי מלכה, חברו לספסל הלימודים, את תנועת 'הבית הלאומי', שאחראית כזכור לניסוי הכלים המפורסם. השניים נעצרו במשרדי 'הבית הלאומי' יום לפני ניסוי הכלים, על-ידי שוטרי הימ"ר בירושלים. מאז, כבר למעלה משבעה שבועות, הם עצורים במגרש הרוסים.

תמיכה מלאה
כיוון הפעילות של הבית הלאומי, זה משהו שאריאל גדל עליו בבית?
"בבית שלנו אריאל למד שבשביל ערכים ומצוות אדם צריך גם מסירות נפש", אומר האב. "את מסירות הנפש למען ערכים שקיבל הוא יישם על-פי שיקול דעתו. הוא ראה בעיה לאומית, וראה חוסר מעש של כל הפלגים הפוליטיים. היה ברור שמישהו צריך לקחת על עצמו את המשימה, וזה מה שהביא אותו להקים את הבית הלאומי".

הרב ונגרובר אינו מוכן להביע את דעתו על חסימות הכבישים שניהל בנו, ומגדיר את עצמו כ'א-פוליטי'. עם זאת, הוא מגבה לחלוטין את פעילותו של אריאל: "כל מה שהוא עושה זה על-פי חוק. הוא אמר לי: 'אני בדמוקרטיה, ולכן אני מביע את דעתי'. הוא היה אחד שאכפת לו כבר מגיל צעיר. אם הוא רוצה לעשות משהו למען עם ישראל על-פי השקפתו – זכותו. לא ראיתי בפעילות הזו שום אלימות או משהו לא חוקי. דיברתי איתו על זה, והוא תמיד הדגיש באוזני: 'ללא אלימות. אנחנו בדיוק רוצים להביא למצב של ההיפך מאלימות'. 'ואם זה לא יצא לפועל בסוף?' שאלתי אותו, והוא היה עונה: 'אם זה לא יצליח, לפחות אוכל להביט לילדים שלי בעיניים ולומר להם שהשתדלתי, אבל זה לא הלך'".

ההורים אומרים שהמעצר הזה לא קל בשבילם, אך הם גאים מאוד באריאל: "הוא מיישם את מה שחינכנו אותו עליו", הסבירו. מהשיחה היומית המתאפשרת ביניהם, הם שומעים תמיד שהכל בסדר, אבל לא תמיד זה כך: במשך ארבעה ימים לא קיבלו השניים ארוחות צהריים כיוון שביקשו מזון כשר למהדרין, שלא סופק להם. יש סוהרים שמתנכלים להם בצורות שונות, כמו למשל עריכת חיפוש פתאומי בתאם והחרמת הפתקים שהיו ברשותם. שי מלכה הכריז כי יפתח בשביתת רעב אם הפתקים לא יוחזרו, ואכן הפתקים הוחזרו לאחר כמה שעות, בתוספת חבילת מכתבים שעוכבו ולא נמסרו להם. "הם לא יושבים במלון, אפילו לא של כוכב אחד, אבל הם חזקים והכינו את עצמם מנטלית למעצר", אומר הרב ונגרובר.

לדעתך, הם הצליחו להשיג את המטרה?
"אני חושב שהם הצליחו לעורר. אריאל אמר לי: 'אבא, עם ישראל רדום, הולך להיות אסון'. אני חושב שהצליחו בכך. אפילו בעצם העובדה שהיתה כל-כך הרבה תקשורת סביבם". האב מציין לשבח את חברי הכנסת אלדד, אלון ואריאל שהקפידו לבקר את השניים, ולעומת זאת מביע אכזבה ותרעומת כלפי עמיתיהם למגזר: "איך ייתכן שאפי איתם ויצחק לוי הלכו לבקר את הקטינות העצורות ולא באו לבקר אותם? הם הרי יושבים סתם, וצריך לצעוק פוליטית נגד ישיבתם בכלא. איפה הם?"

לא היית מעדיף לראות אותו עכשיו לומד או עובד במקום הפעילות שהביאה אותו לכלא?
"שאלתי אותו פעם בשביל מה הוא צריך את כל הפעילות הפוליטית הזאת. סבא שלו היה נשיא הפועל המזרחי בארגנטינה 50 שנה. אז אריאל ענה: 'מה לעשות, ירשתי את הגנים של סבא'".

חינוך לאכפתיות
גם הוריו של שי מלכה (20), שלא בהכרח היו יוצאים לחסום כבישים, נותנים לו גיבוי מלא ומכירים בזכותו לבחור את דרכו. "ברור שהייתי מעדיפה לראות את שי נשוי, מביא לי שתי נכדות", אומרת האם, מיכל, "אבל אני לא מנהלת את החיים לילדים שלי. כל ילד בדרך שלו".

שי הוא הבן הבכור למשפחת מלכה, המתגוררת בפסגת זאב, ולו שני אחים צעירים. הוא למד בישיבת 'מקור חיים', ולאחר מכן בעתניאל. במהלך שירותו הצבאי נפצע, ושוחרר להמתנה בביתו. את התקופה הזו ניצל לפעילות ב'מנהיגות יהודית צעירה', ובהמשך לייסוד 'הבית הלאומי'. "ידענו שמאוד אכפת לו ממה שקורה", מספרת מיכל, "אבל לא התערבנו איך, כמה ולמה. חששנו שייעצר – הוא הרי טבע את המושג 'נעצרת ניצחת', אבל אנחנו מגבים אותו, ויש לו בחירה חופשית".

מה שי מספר לך מהכלא?
"הוא אומר שהכל בסדר, אבל אנחנו יודעים שיש לנו האזנה על הקו. הם ביקשו מאוד לעבור למעשיהו, וכל פעם העלו אותם על הזינזאנה בדרך לשם ובסוף החזירו אותם. יום אחד הכניסו להם לתא שני עבריינים רוסים, שפוטים למאסר עולם על רצח. הרוסים אמרו להם: 'מעכשיו אתם עבדים שלנו'. עבר עליהם לילה של אימה, עד שדיברנו עם הסוהרים. אז הכניסו להם לתא עבריינים 'חמודים' – סוחרי סמים קטנים, גנבים קטנים.

"את רוצה סנסציה עיתונאית?" שואלת מיכל, ומספרת: "הם מקבלים שם מים דלוחים, ואני צריכה לשלוח להם בקבוקי מים מינרליים. איך זה שעצורים, שאפילו עוד לא נאשמים, אינם זכאים למים? זה נורא". הביקורים השבועיים בני עשרים הדקות מתקיימים מאחורי זכוכית: "מה, הבן שלי רצח?" מתקוממת מיכל, "למה הוא צריך לשבת מאחורי זכוכית?"

שי גדל בבית עם תודעה פוליטית גבוהה?
"אנחנו בית מעורב פוליטית, אכפת לנו. כאבם של אנשי גוש קטיף הוא הכאב שלנו. למרות שאנחנו לא גרים בהתנחלות, אנחנו רואים בהם שליחים שהמדינה שלחה והפקירה אותם".

ה'חנונים' של הישיבה
הישיבה המשותפת בבית המדרש בהר חברון הביאה לחיבור בין שי ואריאל. ואולם גם שם אין מי שיכול לאשש את מסוכנותם לציבור לכאורה. נהפוך הוא. כשביקשתי מראש הישיבה, הרב בני קלמנזון, לספר על שני תלמידיו, הוא הגדיר אותם קודם כל כ'חנונים', כלשונו: "הם שני ילדים טובים ירושלים. הם היו ילדים מאוד מחונכים, ממושמעים וחכמים. אבל מה לעשות, הם גם אידיאליסטים. אני אישית לא סגור על כך שחסימת כבישים היא טובה או לא, אך אני מצדיע להם על מה שעשו".

שי אוהב לשירה, והוציא ספר שכלל בתוכו שירה קלה ותורות חסידיות, לזכר הרוגי ישיבת עתניאל. המכות שספגה הישיבה, אומר הרב קלמנזון, השפיעו גם הן על החלטתם לקחת חלק בפעילות, כדי לשנות את גורל המדינה. "הם דיברו על זה שאסור לתת למדינה להתפרק. הצד האידיאליסטי היה שקוע בהם זמן רב, אבל הטקטיקה יצאה רק לאחרונה".

ישיבת עתניאל לא עומדת בחזית המאבק ולא נוקטת בעמדות מיליטנטיות. איך אתה מקבל פעילות כזו של שניים מתלמידי הישיבה?
"אנחנו ישיבה פלורליסטית. היה אצלנו אפילו תלמיד שהלך להפגין נגד הגדר. אבל כמעט מאה אחוזים מאיתנו שייכים לצד הדתי-לאומי-ימני של המפה. עם זאת, איננו מצפים מכל תלמיד להסכים עם הרב בכל תנאי. אני אישית, למשל, מתכנן לרדת לגוש ביום פקודה, אך אינני מורה לתלמידי לעשות כן. בדיונים ביני לבין שי ואריאל הם לא תמיד הסכימו עם דעתי, אבל בית המדרש שלנו נותן כבוד לכל מי שרוצה להביע דעה שונה".

אדם נוסף שעקב מקרוב אחרי פעילותם של השניים הוא משה פייגלין, יו"ר חטיבת 'מנהיגות יהודית' בליכוד. שי ואריאל הקימו את 'מנהיגות יהודית צעירה' והפיצו את הרעיון בעזרת עלון שערכו, שבתות עיון ותאי פעילים ברחבי הארץ. פייגלין מסביר שכשהתעורר הצורך במאבק בשטח נוסח 'זו ארצנו', הוקם 'הבית הלאומי' ביוזמת חברי 'מנהיגות יהודית צעירה', כיוון שלא רצו לערב את 'מנהיגות יהודית' הפוליטית עם פעילות שטח של מרי אזרחי. עם זאת, 'מנהיגות יהודית' נותנת גיבוי מלא לפעילות 'הבית הלאומי', ומשמשת מעין אב רוחני ורעיוני. פייגלין עצמו הגיע לכנסי 'הבית הלאומי' ולדיונים בבתי המשפט של שי ואריאל.

שפטל סוגר חשבון
הדיון שהתנהל ביום א' בבג"ץ סיפק לעו"ד שפטל, כאמור, במה של כמעט שעה וחצי, לסגירת חשבון נוקבת עם פרקליטות המדינה. נראה ששפטל ידע לנצל כל דקה שניתנה לו: הן נציגי הפרקליטות והן חמשת השופטים נאלצו לשמוע כמה ביטויים שלא ממש נעמו לאוזניהם.

הדיון התקיים בהרכב מיוחד, לאור בקשתו של שפטל, וישבו בו השופטים אליעזר ריבלין, עדנה ארבל, איילה פרוקצ'ה, מישאל חשין ונשיא בית המשפט העליון אהרן ברק. משפטם של שי ואריאל כבר החל בבית משפט השלום בירושלים בפני השופט אמנון כהן, וגם שם כנראה שיורחב ההרכב, בעקבות בקשתו של שפטל. כמו כן הגיש שפטל בקשה לפתוח את הדיונים במשפטם למצלמות התקשורת ולשדרם בשידור חי, כמו במשפט דמיאניוק.

כתב האישום נגדם כולל סעיף עיקרי של המרדה, ובתוכו כלולים אישומים נוספים, כמו הסתה לסרבנות, התפרעות, תקיפת שוטרים, חלוקת חומר הסתה ועוד. בינתיים הגישה הפרקליטות בקשה לעצור את השניים עד תום ההליכים, ונימקה את בקשתה בהיותם סכנה לציבור. בעתירה נגד בקשת המעצר טען שפטל כי כתב האישום המוגש נגדם הוא מעיקרו כתב אישום פוליטי, שמטרתו לדכא את המרי האזרחי, ובנוסף ביקש להפריך את טענת המסוכנות לציבור.

"יש כאן מקרה מובהק של אכיפת חוק סלקטיבית, סלקציה פוליטית", הכריז בפתיחת דבריו. "הרי על מעשים דומים שאירעו מאז קום המדינה כמעט שלא נפתחו תיקים כלל. נראה שלקבוצות שמאל בישראל יש חסינות מהפרקליטות לעשות ככל העולה על רוחן, ללא חשש מכתב אישום, וגם אם מוגש כתב אישום, לא ישתמשו בו כדי לדרוש מעצר ללא משפט".

שפטל החל לפרוט את הסעיפים בכתב האישום אחד לאחד, ולהביא דוגמאות נגדיות למעשים דומים או חמורים בהרבה שבהם לא התבצעו מעצרים ואף לא העמדה למשפט: את האישום של הסתה לסירוב פקודה הפריך על-ידי השוואה לתנועת 'יש גבול', הקוראת לחיילים שלא לשרת בשטחים, שאחת מחברותיה, שלי יחימוביץ', ממשיכה לשדר ברדיו באין מפריע.

על מסוכנות ופגיעה בביטחון המדינה השיב בעזרת הסכם ז'נבה, שנרקם במפגשים של יוסי ביילין וחבורתו עם מנהיגי מדינות עוינות, על מנת למסור לידיהם ריבונות בירושלים. הטיעון המרכזי שלו השווה את מעמדם של מנהיגי הבית הלאומי למעמדם של מנהיגי 'זו ארצנו' בשעתם: "כתב אישום באותו היקף, על אותם סעיפי המרדה ועל אותם אישומים הוגש נגד בני אלון ומשה פייגלין, מנהיגי 'זו ארצנו'. שם אף אחד לא העלה על הדעת לבקש מעצר עד תום ההליכים, והם גם לא נעצרו במהלך החקירה. שלא לדבר על כך שגם בסופו של דבר לא ריצה אף אחד מהם עונש מאסר, וכמו כן נקבע שזו עברה שאין עמה קלון".

שפטל מקשה ועונה: "בתקופת 'זו ארצנו' הסביבה בפרקליטות היתה פחות שמאלנית, לכן לא עצרו את פייגלין עד תום ההליכים. היום יושבים בפרקליטות ראשי 'שלום עכשיו', אז דורשים מעצר".
הוא ממשיך ודוחה את טענת ההסתה לאלימות, תוך התבססות על החוברת שהוציא 'הבית הלאומי' לקראת ניסוי הכלים, ובה הסבר על מהותו של מרי אזרחי והוראות לפעילות חסימת צומת: "הם הוציאו חוברת שיש לי הרגשה שילמדו אותה יום אחד בבתי הספר", הוא מעיר בדרך אגב, לקול צחוקו של הקהל. "הם כתבו שם על מרי אזרחי, והסבירו שהמפגינים צריכים לחכות עם ידיים קשורות מעל הראש, לחכות שהשוטרים הבלתי אלימים יבואו לפנות אותם", ושוב גוררת ההערה הצינית צחוק מכיוון אלה שפגשו כבר באותם 'שוטרים בלתי אלימים'.

"מה עניין מעצר עד תום ההליכים לתרחיש כזה? אפילו אצל מרטין לותר לא ביקשו מעצר. זה פשוט דיכוי של הפרקליטות את אויביה הפוליטיים, זה דיכוי", הוא חוזר שוב ושוב. "אין לי מילה אחרת".
הוא מציין את הפגנות האנרכיסטים נגד הגדר, שבאחת מהן נעקרה עינו של חייל, ואף אחד לא נעצר, ומסכם: "המעצר הזה כולו הוא נקמנות לשמה. הרי אחרי שהם נעצרו הכבישים נחסמו בדיוק כמו לפני שהם נעצרו, כלומר – מעצרם כלל איננו רלוונטי למה שקורה, זה פשוט נקמני. השאלה אם יצליחו לגרש את יהודי גוש קטיף", וכאן משחרר שפטל המלצה מרומזת לקהל "תלויה בשאלה אם יגיעו לגוש מאה אלף איש ביום פקודה או לא. אם יגיעו מאה אלף איש – לא יהיה גירוש. זה בכלל לא תלוי בהם".

הפרקליטות מגמגמת
תשובת הפרקליטות לטענות היתה מגומגמת וחלושה: הפרקליטה לא השיבה כלל לטיעון המרכזי של ההשוואה למשפט 'זו ארצנו'. לגבי הלגיטימיות של מרי אזרחי, היא השיבה: "משנתי בעניין זה אינה סדורה", וציטטה מתוך מאמר כלשהו ששיתוק מערכות המדינה אינו תוצר הכרחי של מרי אזרחי.
על טענות הסלקציה הפוליטית של הפרקליטות, אמרה כי הן אינן טענות: "מדובר בהטחת עלבונות. אנו טוענים את העובדות והמבחן הוא מבחן בית המשפט. אמנם זה רק הסבר חלקי", ציינה בסוף דבריה.
השופטת איילה פרוקצ'ה הקריאה מתוך 'תיק לרכזי צומת' את המשפט הקורא למפגינים בפירוש לא להיגרר לפרובוקציות מול המשטרה ולא לנהוג באלימות, וביקשה לדעת אם כן, היכן הסכנה לציבור. "בהפרות סדר מאורגנות", השיבה הפרקליטה, "תמיד עלולים להיגרר למצב של סכנה לציבור. אם זו הפגנה לגיטימית – לוקחים את הסיכון, אך פה מדובר בהפרת חוק".

כשנשאלה שוב על-ידי אהרן ברק מהי הסכנה לציבור שבגינה היא מבקשת להאריך את מעצרם של השניים, אמרה: "לא נביאים אנחנו ולא בני נביאים, אך לפי הנתונים שבידינו העוררים מכריזים מה כוונתם לעשות בתאריך ביצוע ההתנתקות, ואז יש חשש שהסכנה מהם תגבר. אם ישתנו הנסיבות, תהא עילה לדיון חוזר".

את הדיון סיכם עו"ד שפטל בדחייה מוחלטת של טיעון הסכנה לציבור וקריאה לאלימות. הוא ציין כי 'הבית הלאומי' פועל בגלוי, ומודיע מראש על תאריכי החסימות על מנת לאפשר למשטרה להיערך ולבצע את עבודתה באכיפת החוק. "יש לי הרושם שרוצים לדחוף אותם בכוח לאלימות, כדי להבאיש את ריחו של הציבור הנפלא הזה. השלטון הוא זה שהידרדר לאלימות, כאשר 7 קטינות מאושפזות בבתי חולים בגלל מכות רצח. בינתיים מי שנפצע הם רק המפגינים ולא הציבור. אני דורש את שחרורם של העוררים על אתר, תוך נזיפה בפרקליטות שראתה דרישה של מעצר עד תום ההליכים כאמצעי לדיכוי מחאה בלתי מסוכנת לחלוטין", סיכם.

מנהיגות יהודית צעירה
ביציאה מהדיון שוב פורצת שירה אדירה, וכולם ניגשים ללחוץ יד לשי ואריאל. האמהות מנסות לחטוף חיבוק קטן. בחוץ מתארגנת תפילת מנחה, ואלה שהיו בפנים נפגשים עם החברים שלא הורשו להיכנס.
די קשה להתעלם מדמות מרכזית ב'בית הלאומי', שסביבה מתקבצים צעירים ומבוגרים כאחד: תמר מעיין (17.5) מבת עין היא ממובילות הפעילות כעת. בקרוב תחל לשרת כמדריכת טיולים ביישוב חריש, ובינתיים היא מקדישה את עתותיה להמשך המאבק. היא מספרת על שי ואריאל, שהכריזמה שלהם בלטה כמנהיגי התנועה, וכעת היא חסרה מאוד. "הם מתקשרים כל יום מהכלא ומעודדים אותנו להמשיך בשמחה ואמונה", היא מספרת בפנים קורנות. "הם עוזרים לנו לקדם את הפעילות. גם כשיש רפיון, או שהיתה חסימה קטנה – אנחנו ממשיכים ומאמינים שגם זה חלק חשוב במאבק".
אתם תנועה שמורכבת בעיקר מנוער. איך קורה שדווקא אתם מרעידים את המדינה?
"המבוגרים מתייאשים מהעם יותר בקלות, הם בטוחים שאף אחד לא יקום ויעשה. לנו, הנוער, יש אמונה בעם הזה, שאנשים יקומו ויצטרפו לפעילות. ואנשים באמת נענו לנו, והם יוצאים לעמוד בצמתים ולהשתתף בחסימות".

עדיאל שרעבי, תושב גוש עציון, הוא פעיל בולט נוסף בתנועה. הוא מספר על התהוות 'הבית הלאומי' – החל מרעיון שגלגלו שי ואריאל בשיחות עם פעילי ימין, דרך שלב א' של הרחבת הפעילות בצמתים, ועד ללמעלה ממאה צמתים ברחבי הארץ כיום. שלב ב' היה ניסוי הכלים, וכעת מתכוננים לשלב האחרון – היערכות ליום פקודה, תוך קריאה לציבור לרדת כבר עכשיו לגוש קטיף, ובמקביל חסימת כבישים מדי יום שני ורביעי.

"אנחנו זורקים את הכדור לראש הגדול של האנשים", מסביר שרעבי מדוע אין תאי פעילים מסודרים. "ידענו שיש הרבה אנרגיות בשטח ואנשים רוצים להילחם. נמאס להם מהפגנות, הם קשרו מיליון סרטם כתומים. אמרו לנו: 'תקראו לנו רק כשאתם חוסמים כביש', והציבור נענה. עכשיו החסימות מתגלגלות באופן עצמאי – ביום שפינו את 'מעוז הים' יצאו קבוצות וחסמו את הכביש שקרוב אליהן. עכשיו נשאר רק לרדת לנופש בחופי גוש קטיף".