בשבע 150: הלינץ' תקשורתי

לנערים הצעירים שמחו על הרס הבתים הנטושים לא היה שום סיכוי מול שיתוף פעולה משולש של התקשורת, הפלשתינים וכוחות הביטחון – הצעיר הפלשתיני שהסתער לעבר היהודים הוצג כקורבן תמים, ופציעתו שממנה התאושש במהירות תוארה כ"אנושה"

יואל יעקובי , כ"א בחשון תשמ"ח

לנערים הצעירים שמחו על הרס הבתים הנטושים לא היה שום סיכוי מול שיתוף פעולה משולש של התקשורת, הפלשתינים וכוחות הביטחון – הצעיר הפלשתיני שהסתער לעבר היהודים הוצג כקורבן תמים, ופציעתו שממנה התאושש במהירות תוארה כ"אנושה" – מה שתואר כלינץ' היה למעשה תגרה הדדית בין יהודים ערבים, שנמשכה שלושה ימים ללא התערבות המשטרה – בחסות הארטילריה התקשורתית העלו כוחות הביטחון את רמת האלימות נגד המתנחלים, ויצרו אווירה של לגיטימציה להרג תושבי המלון, שכלל לא היו קשורים לפרשה – בסוף השבוע קיבל צה"ל את מבוקשו : תושבי המלון התפנו ללא התנגדות כדי למנוע שפיכות דמים, וצה"ל החרים את מתחם המלון מבעליו, שבעבר סירב להשכירו לשימוש כוחות הגירוש .

האירועים הקשים בשבוע שעבר השאירו את מחנה מתנגדי ההתנתקות בתחושה הקרובה ליאוש. גם בתוך המחנה פנימה נשמעו קולות של זעם על מה שנראה היה בתקשורת כהתבהמות של המאבק; התבהמות שהחלה באלימות שהופעלה כלפי כוחות הביטחון, המשיכה בהשתלטות לא חוקית על בית ערבי והגיעה לשיאה בלינץ' המפורסם בטל ים. שפיפות הקומה שתקפה את ציבור נאמני ארץ ישראל מחד גיסא, והשנאה שהתעוררה במדינה למראה 'מעשי האימה' של המתנחלים מאידך גיסא, הובילו באופן בלתי ניתן לשינוי לפינוי המהיר והחלק של מלון 'מעוז הים' ביום חמישי.

אך מסתבר שהציבור שוב הופל בפח. מעשרות תחקירים שנעשו השבוע על-ידי 'בשבע', ובהם רואיינו אנשים שנכחו בגופם באירועים השונים, עולה כי המציאות היתה שונה לחלוטין. אכן, היתה כאן עליית מדרגה חמורה ברמת האלימות, אך היא היתה דווקא מצד כוחות הביטחון. גם העדויות שנאספו על האירוע המוכר בעולם כולו כ'לינץ", מתארות מציאות שונה לגמרי מזו שפורסמה.

כל העדויות שיובאו להלן נמסרו על-ידי אנשים שראו בעיניהם את מה שהעידו עליו (אלא אם יצוין אחרת). יחד עם זאת, הרדיפה המשטרתית, שעובדת קיומה החל לזלוג לתקשורת הימנית, מונעת מאיתנו להביא חלק מהעדים בשמם המלא. על סמך העדויות ננסה גם להבין האם כל האירועים התפרצו בצורה אקראית, או שמא היתה כאן כוונת מכוון, שנועדה להשיג מטרה מוגדרת מראש.
במשך השבוע אירעו ארבעה אירועים מרכזיים: ביום ראשון יזם צה"ל את הריסת עשרת הבתים הנטושים מצפון לשירת הים. כתגובה לכך נתפס באותו יום בית ערבי גדול שעמד ריק מיושביו. המקום אויש על-ידי בני נוער במשך שלושה ימים, שבהם החלו ידויי אבנים הדדיים בין יושבי המקום לערביי המואסי.

המתיחות בין הצדדים הגיעה לשיאה המתוקשר ביום רביעי, כאשר בכל כלי התקשורת בעולם הוצגו התמונות של צעיר ערבי תמים שהמתנחלים מבצעים בו שפטים. אירוע זה הוביל באותו יום לפינוי המבנה מיושביו היהודים. למחרת, ביום חמישי, כשמפלס האהדה לתושבי הגוש היה נמוך ביותר, אפשרה האווירה הציבורית את פינויו המהיר של מלון 'מעוז הים' מיושביו היהודים.

מכת משטרה (וצבא)
נתחיל ביום ראשון: הריסת עשרת הבתים המצריים הנטושים, שבעבר נעשו כמה ניסיונות לתופסם על-ידי תושבים בגוש, הובילה למחאה ספונטנית של עשרות אנשים שהגיעו למקום. על-פי עדויות רבות, המפגינים פונו בברוטליות שטרם נראתה כמותה בגוש, ורבים מהם נעצרו. חשוב לציין כי אזרחים חטפו מכות מסוגים שונים לאו דווקא בגלל שהיה צורך באלימות, ובוודאי שלא כהגנה עצמית.

"לאחר שהסתיימה הריסת הבתים", מספר אלחנן, תושב הגוש, "העלו את השופלים על המשאיות. חבר'ה התיישבו מול המשאיות במטרה לחסום אותם. איש יס"מ, או אולי מג"ב, ניגש אלינו ואמר שהאירוע הסתיים. אמרתי להם שמבחינתנו האירוע לא הסתיים. השוטר אמר לי: 'אתה עצור', וקרא לחייל שיעזור לו. הם באו אלי מאחור, כשאחד מהם לחץ לי בחוזקה על הגרוגרת, דבר הגורם לכאבי תופת. אחר-כך השוטר סובב לי את היד ועיקם את האצבע". הכאבים שהיו לאלחנן לא פסקו גם למחרת, והוא הלך למרפאה האזורית, שם אבחן הרופא נקע באצבעו.

אברהם הוא בחור שקט, תושב אחד המושבים בגוש. כשהגיע למקום באותו יום ראשון עם חבריו, חסמה את דרכו קבוצת חיילים. אברהם עקף את הקבוצה, וחייל עצר אותו. תוך כדי כך הופיע רון יהודה, מפקד משטרת קטיף, ודרש ממנו לזוז אחורה. אברהם סירב. כשיהודה שמע זאת הוא אמר: "מה זה לא רוצה?" וגרר אותו בבגדו הצדה. חבריו, שניסו להזהיר אותו שהוא מסתבך עם דמות מסוכנת, משכו אותו לצד השני. בשלב מסוים אברהם אמר: "תשחרר אותי, אני נחנק", אך יהודה התעלם. רק לאחר שמפקד התחנה הבין שלא יצליח לגרור אותו לכיוונו, לפחות לא חי, הוא עזב אותו, כשהוא מטיח לעברו: "עוד אחזור אליך".

מפקד משטרת קטיף אינו מסתפק רק במכות, ועל פגיעה בכבודו אפשר לשלם גם במעצר. נפתלי ואלנתן הם דוגמה טובה לכך. הם מספרים כי ניסו למחות בצורה דמוקרטית, ועלו על D9. אחד השוטרים עיכב אותם לשלוש שעות. משהגיעו לתחנת המשטרה (הממוקמת באזור התעשייה בנווה דקלים) אמר נפתלי לרון יהודה: "תתבייש לך!". יהודה הזועם לא נשאר חייב – הוא הורה לשוטר לקרוע את הצו הקודם, שעליו היה כתוב "מעוכב", ובמקום זאת הורה לכתוב צו חדש ולכתוב עליו "עצור". הוא המציא רשימה חדשה של האשמות שקריות: תקיפת שוטר, השחתת ציוד ועוד.

אם אלימות מצד שוטרים כבר ראינו בעבר, הרי שמכות מחיילים הם דבר חדש. את החידוש הלא מרענן הזה ספג על בשרו שילה. בזמן הריסת הבתים הוא פונה על-ידי שני חיילים. לפתע הגיח מאחור מפקד הגדוד, קצין בדרגת סגן אלוף (!), וללא כל סיבה נראית לעין הכה אותו, למרות ששילה לא גילה סימני אלימות כלשהם.

גם אליהו זכה לטעום באותו אירוע מנחת זרועו של סגן אלוף. "הקצין רכן יחד עם חייל נוסף על פני אחד המפגינים", מספר אליהו, בחור עדין מאוד. "מחיתי בחיילים, ונגעתי קלות בשכמו של הקצין, שהגיב כלפי בזעם: 'נגעת בסגן אלוף?!' הוא חנק אותי חזיתית, ואחר-כך כרך את זרועו על צווארי בחוזקה". כשנשכב על הרצפה היה נדמה לאליהו שהוא ספג עוד מהלומה, אך בזה הוא כבר לא בטוח, כי כבר לא היה במיטבו. הקצין רצה לעצור אותו, אך הרופא שהגיע והחל לטפל בו מנע זאת. הוא נלקח על גבי אלונקה לאמבולנס שהסיע אותו למרפאה, שם הוא צולם כשעליו עדיין סימני חנק.

הבית הושאר כפרובוקציה
בשלהי אותו יום הוקם המאחז בבית הערבי, הסמוך לעשרת הבתים שנהרסו. המאחז, שהיה כמובן בלתי חוקי (שלא כמו המלון), לא פונה משום מה במשך שלושה ימים. תושבים רבים בגוש הביעו תמיהה על כך שהמשטרה והצבא נתנו לנערים להישאר במקום, בלב אוכלוסיה ערבית, ולא פינו אותם מיד; אך בל נקדים את המאוחר.

במשך אותם שלושה ימים עד לפינוי המאחז אירעו כמה אירועים חמורים, שבהם הנרדפים היו דווקא יהודים. אירועים אלו לא אוזכרו כלל, או שאוזכרו בצורה שולית.
ביום שלישי החלה קבוצת נערות שניקתה את הבית הסמוך למאחז בטל ים לחזור למלון, הנמצא צפונית לטל ים. בעיקול הדרך יצאו לעברם כשלושים-ארבעים ערבים שיידו לעברן אבנים. נערה אחת נפצעה בראשה, וחברותיה השיבו אבנים לעבר הפוגעים. הפצועה פונתה באמבולנס. על הלינץ' הזה דובר מעט מאוד בתקשורת. גם לא ידוע על מצוד שנערך כדי ללכוד את הפורעים, כמו המצוד שנעשה בקול רעש גדול אחרי אלו שפגעו בצעיר הערבי.

לאחר האירוע הזה החלה הגזרה להתחמם. הבית מול המאחז התמלא בערבים שהחלו ליידות אבנים לעבר היהודים, שהשיבו מצדם באבנים. חילופי האבנים נמשכו לסירוגין עד הערב.
ניסיון לינץ' נוסף חווה על בשרו משה פואה, לאחר שהלך להביא מים ליושבי טל ים וחזר ברגל למלון בלוויית שני אנשים נוספים. "זהו ציר שהלכו בו אנשים רבים באותו שבוע", הוא מספר, "לכן חשבנו שאפשר לעבור דרכו. לאחר כדקה הליכה התחילו לרוץ אחרינו כשלושים ערבים, ויידו לעברנו אבנים. הייתי הקדמי ביותר, והתחלתי לרוץ קדימה. בדרכי ראיתי שמאחורי אחד הבתים מסתתרת קבוצה נוספת של כמה עשרות ערבים. הזהרתי את חברי מפני המארב, ושלושתנו רצנו במהירות לכיוון המלון. אני לא נפגעתי, אך אחד מחברי חטף אבן ביד והשני – ברגל. תוך כדי ריצה, כשאחרינו עשרות ערבים, טלפנו לחברינו במלון כדי שיודיעו לחיילים שאנו בסכנה. שום ג'יפ לא הגיע. לאחר כמה דקות של מרדף מסמר שיער הערבים חדלו משום מה לרדוף אחרינו.

"בדרכנו פגשנו שני רכבים משטרתיים של הבילוש, ולמרות שהם ידועים ככאלה שעוצרים כל אחד, גם ללא סיבה, עצרנו אותם והזהרנו מפני הסכנה המצפה להם. הם הסתובבו ולקחו אותנו טרמפ עד למלון. כשהגענו למלון שאלנו את החיילים מדוע לא באו לעזרתנו. הם השיבו שאסור להם לעזוב את העמדה, אך הודיעו למפקדם. בפועל לא ראינו אף חייל שהגיע לשם".

ניסיון לינץ' נוסף נעשה בכמה בחורים שניסו להגיע למלון ביום חמישי, יום הפינוי, באזור אחר של המואסי.

אירוע תמוה נוסף שאירע ביום שלישי היה כשהגיע רכב של הבילוש לטל ים בזמן ידויי האבנים ההדדיים. המשטרה לא ניסתה להפריד בין הצדדים, אלא הסתפקה בצילום המאחז והיהודים שזרקו אבנים. אחד הנוכחים צעק לשוטר: "תתבייש, עכשיו זורקים אבנים על אחיך, ומה שאתה עושה זה רק לנסות להפליל אותם". השוטר הפסיק לזמן מה את עבודתו, אך חזר אחר-כך לצלם.

מחבל או קרבן?
ביום רביעי בבוקר החלו ידויי אבנים הדדיים, שפסקו והתחדשו חליפות. בשעות הצהריים, לאחר שערבי הלבוש כשייך נשא דרשה בפני הנערים הערבים התחדשו ידויי האבנים. על-פי עדות אחד הנוכחים, השייך הזהיר את החיילים שייזהרו לבל ייפגעו מהאבנים. חלק קטן מהיהודים השיב באבנים. לאחד היהודים שעמד בקו הקדמי ויידה אבנים נפתח הראש והוא התמלא דם. במקביל למקרה זה נפצע גם חייל מאבן.

י' שם לב שצעיר ערבי חצה את הכביש לכיוון הים ופנה דרומה לכיוון היהודים. הצעיר השליך אבן גדולה לכיוונו של א'. א' תפס מחסה ורץ לעבר הערבי. במקביל אליו רץ חייל, ושניהם תפסו את הצעיר, כאשר א' תופס אותו בשמאלו והחייל בימינו. י' הבחין שהצעיר הערבי הוציא סכין או אולר וחתך את האפוד של הקצין, שנשרו ממנו כמה חפצים, כנראה כחלק מניסיון דקירה שלא צלח. הקצין השתלט על הצעיר, שנגרר משם על-ידו ועל-ידי א'. תוך כדי הגרירה וגם לאחריה הגיעו כמה נערים שזעמו על ניסיון הפיגוע של הצעיר הערבי, השליכו עליו אבנים והכו אותו. אירוע זה נמשך זמן קצר ביותר. זהו סיפורו של הלינץ'.
משני התיאורים הללו של א' וי' שעמם שוחחתי אנו למדים כמה דברים: ראשית, הצעיר הערבי הגיע לשטח היהודי מתוך כוונה ברורה – לפגוע ביהודים, ולו ביידוי אבנים מטווח קרוב יותר. אף אחד אינו טוען שהוא בא מתוך כוונה להפגין את אהבתו ליהודים. במצב כזה, התגובות הנזעמות של אחדים מן הסובבים שהכו אותו מובנות הרבה יותר, גם אם מוטעות. בנוסף, ישנה כאן עדותו של י', שראה שהיה לצעיר הערבי סכין או אולר. את העדות הזו לא הצלחתי לאמת ממקור אחר. רק החייל, שהוא ככל הנראה קצין בדרגת סג"מ, יכול לאשר או להכחיש עובדה זו. ניסיונותי להגיע אליו לא צלחו.

סיפור נוסף שסיפר לי דוד (שם בדוי) חושף את האמת מאחורי מעשה ההצלה ההירואי של כתב 'ידיעות אחרונות'. תמונתו של איציק סבן, כתב העיתון, הופיעה בעמוד הראשון של גיליון יום ה' כמי שהציל את הצעיר הערבי שעמו צולם. דוד טוען כי סבן התקרב לנער כשהוא קורא לצלם שלו שיצלם אותו עם הנער. לאחר תום הצילומים התרחק סבן מהנער וצעק: "תתרחקו מהמקום, הצבא מטפל בו". הכתב, כפי שאפשר להבין, לא עשה יותר מדי להצלתו של הצעיר. אולי גם כי לא היה זקוק לעזרתו.
ואם כבר הזכרנו את סבן, נספר כי מסירותו למען ערבים כנראה שאינה תקפה בהכרח גם לגבי יחסו לצה"ל. בפינוי עשרת הבתים ביום ראשון הגיע סבן לידי עימות פיזי עם החיילים במקום, שחסמו אותו בדרכו לסקר את האירוע. הוא נפצע ופונה מהמקום באמבולנס.

חשוב להדגיש: במקום נכחו עשרות יהודים שהוזעקו עקב ההתרעות על פינוי המקום. רובם לא יידו אבנים, ואלה שזרקו אבנים על אותו צעיר היו מתי מעט ממש. רבים מהנוכחים במקום (ואולי אפילו הרוב) כלל לא ראו את האירוע, שהיה שולי יחסית בזמן אמת. זה לא הפריע לאמצעי התקשורת להוציא את האירוע מכל פרופורציה אפשרית, תוך העלמה מכוונת של פרטים. ב-Ynet לדוגמה, נכתב על עד ראייה ישראלי שסיפר שהצעיר הערבי ניסה לחצות את הכביש, "לא הבנתי למה הוא עושה את זה" – באמת למה? הרי הוא נכנס לתוך אזור עוין מבחינתו, בעיצומה של מלחמת אבנים. הסיבה כמובן הועלמה, כדי להעצים את תחושת המיאוס מהמעשה בקרב הקוראים.

כמו כן, בעיתונות פורסם שהצעיר נפצע אנושות. בפועל הוא שוחרר מהר מאוד לביתו. האם זה בגלל שהטיפול בבית החולים העזתי 'שיפא' הוא כל-כך מוצלח, או שמא פציעתו מלכתחילה היתה רק ברמה של קל עד בינוני? מעבר לכך, עצם השימוש במושג 'לינץ", המעלה זיכרונות מהלינץ' המפורסם בשני הישראלים שנקלעו בטעות לרמאללה, נרצחו שם באכזריות והתעללו בגופותיהם, הוא מגמתי בפני עצמו ושקרי.

כוחות הביטחון מחפשים פרובוקציה
אחרי הפרסומים בתקשורת על ה'לינץ", פינוי המאחז היה עניין של זמן. גם פינוי זה נעשה באלימות רבה מצד המשטרה. וכך מספר אסף יפין: "כשהגעתי לטל ים חשבתי שבמציאות הנוכחית בלתי אפשרי להחזיק במקום, בעיקר בשל העובדה שמדובר בבית בבעלות ערבית. ניסיתי לדבר בטלפון עם המשטרה, שתאפשר להכניס למקום את נועם שפירא, אחד המבוגרים שהוא בעל השפעה על הנערים במקום. ענו לי שהתשובה שלילית, כי זה שטח צבאי סגור, וצריך לקבל אישור מכל מיני גורמים. ניסיתי להתקשר פעם שנייה, ותוך כדי שיחה שוטרים פרצו קיר ונכנסו. שוטר מג"ב תפס אותי בכוח, למרות שלא התנגדתי. ביקשתי את פרטיו, והוא מסר לי אותם. תוך כדי רישום הפרטים בטלפון הנייד שלי בא אחד השוטרים, שכמעט בוודאות היה רון יהודה, וחטף לי את הטלפון. שוטרי מג"ב תפסו אותי, ואותו שוטר נתן לי אגרוף בבטן".

בנוסף הכניס השוטר את ידיו בין שני רגליו של יפין ותפס באשכיו ללא סיבה הנראית לעין, שהרי יפין לא התנגד. כשהגיע יפין לכלא דקל, שם הוכשר אגף התנתקות חדש בדומה לזה שבכלא מעשיהו, נלקחו ממנו חפצים שלא נרשמו בטופס ההפקדה. יפין סירב לחתום. קצין ביטחון שהגיע זייף את חתימתו. בסופו של דבר החפצים שנלקחו ממנו הוחזרו אליו, חוץ מהטלפון הנייד שלקח לו השוטר, שלא הוחזר לו עד ששוחחנו.

לסיכום פרשת טל ים מודים הגורמים השונים בגוש כי העניינים לא התנהלו באופן הנכון. השאלות הנשאלות הן: מדוע כוחות הביטחון נמנעו מלפנות את המבנה עד לאחר ההתלקחות האלימה? מדוע הם לא פינו את המקום מיד? האם היה למישהו אינטרס להגיע להתפרצות? שאלות אלו נותרות פתוחות.
לנועם שפירא, תושב שירת הים, טענות קשות כלפי המשטרה. "מי שניהל את המקום בטל ים היו ילדים בני 14-15, כך שבאופן טבעי, אם היה רצון ליצור הנהגה מבוגרת – זה היה אפשרי. באיזשהו מקום המשטרה היתה מעוניינת שהעסק יישאר חסר שליטה, ולא היה ניסיון ליצור מגע שיוביל לשליטה כזו".

ארגעה במלון
אם בטל ים שפירא לא הצליח להגיע ולהרגיע את הרוחות מבעוד מועד, הרי שהגעתו למלון ייתכן שמנעה אסון.
ביום חמישי נסגר גוש קטיף בצו אלוף הפיקוד לאזרחים שאינם תושבי הגוש. הפינוי הקרב של המלון הורגש באוויר. לידיו של נועם שפירא הגיע מידע אמין ביותר שלצבא ישנן תכניות להיכנס למלון עם צלפים על מנת להרוג, והוא התבקש להיכנס למלון ולשכנע את מי שעדיין לא שוכנע שלא לנהוג באלימות, "שלא יהיה מצדנו אפילו גרם של אלימות," מסביר שפירא, "כדי שלא תהיה עילה מצד הימ"מ לבצע פה רצח. רצח של יהודי הוא חמור מצד עצמו, ובוודאי שבהקשר של גוש קטיף הוא רק יזיק.

"בשעה תשע וחצי בבוקר הגעתי למחסום ליד המלון, ובמשך כשלוש שעות ניסיתי להפעיל קשרים כדי להיכנס. בסופו של דבר הצלחתי לקשר בין קצין ההגמ"ר של האוגדה לבין המג"ד בשטח, ואישרו לי להיכנס".

כשנכנס למלון החל שפירא ללמוד את יחסי הכוחות במקום. התברר שהמבוגרים עבדו רבות במשך הלילה כדי לשכנע את כולם שלא לנהוג באלימות, אך עדיין היה צורך לוודא שכך אכן ייראו פני הדברים, כי לא כולם השתכנעו.

"כינסנו בצורה אסרטיבית את כל הנוכחים במקום (אמרנו: 'מי שלא בא הוא פרובוקטור'), ללא יוצא מן הכלל. אמרתי להם: אנחנו יודעים שהמלון ייחרב היום. אין לנו את הכוח להלחם בכך, כי מועצת יש"ע לא מוכנה לשלוח תגבורות. ישנו חשש כבד שיהיה פה רצח, וזה יחליש מאוד את תושבי הגוש אם זה יקרה, לכן אנו דורשים להימנע מאלימות.

"נדיה מטר הציגה את האזיקים (שמטרתם היתה כפולה: גם להראות את החיבור למקום על-ידי קשירה לעמודים וכדומה, וגם להראות שאנו לא נוהגים באלימות וידינו קשורות). אחר-כך ישבתי עם קבוצה של בנות כדי להסביר יותר את הנקודה הזאת. היה במקום אקדח בודד שהיה אצל אדם מאוד אמין, ואף על פי כן קראתי לעמי שקד (קצין הביטחון של המועצה האזורית חוף עזה) והפקדנו אצלו את האקדח.
"המשטרה מציגה את זה כניצחון על מצדה, וזה הבל, כי היתה פה החלטה לוותר על הקרב – בגלל שמועצת יש"ע ויתרה על המקום ובגלל שבמוצהר אי אפשר לעמוד מול 700 שוטרים שבאו על מנת להרוג".

אחד הנוכחים במקום מציין שלמרות שבפינוי לא היתה אלימות בפועל, הרי שבין המפנים לא היו שוטרות – כפי שאמור היה להיות על-פי הנהלים.
"זה היה מזעזע" אומר שפירא "לראות את גדליה גינזבורג, יהודי בן למעלה משישים, נגרר על הרצפה. המראה של הכוח הפורץ היה מזעזע, גם מצד הברוטליות וגם מצד אטימות המבע של השוטרים – כמו עשרות רובוטים הממוקדים במטרה, נטולי כל אנושיות". יחד עם זאת הוא מציין שבסיום הפעולה נראו שוטרים מהכוח הפורץ שפרצו בבכי.

ילדים מוכים
גם אם בתוך המלון לא היתה אלימות גלויה, מחוץ למלון המצב היה שונה. נספר על שני מקרים, המהווים עליית מדרגה דראסטית ביחס למה שהכרנו עד היום:
המקרה הראשון נוגע להתקהלות שהיתה ליד הפגודה, מבנה הנמצא בסמיכות למלון מכיוון דרום. מספר שגיא פלדמן, עד ראייה: "שלוש בנות ניסו לעבור גדר תיל כדי להיכנס לתוך המלון. שני שוטרים שהיו שם הזמינו תגבורת. בתוך דקות ספורות הגיעו חיילים שירדו מהג'יפ, ובלי שום רגש כיוונו נשק עם אצבעות על ההדק לעבר כל מי שהיה במקום". כיוון נשק לעבר אזרחים ישראלים חפים מפשע הוא מחזה לא מוכר במחוזותינו. את כיוון הנשק לעבר האזרחים ראו עוד ארבעה אנשים לפחות: שמחה פרידמן, מיכאל רמז, אריאל רחמים ודניאל גמבוים.

המקרה השני הוא סיפורה של משפחת פואה. מיכאל פואה הוא מנכ"ל חטיבת מנהיגות יהודית בליכוד. ביום רביעי בערב הוא עבר להתגורר עם משפחתו במלון, כשעוד קודם לכן נשלח ציוד רב ויקר ערך מבית המשפחה במצפה נטופה. בזמן הפינוי הם פונו יחד עם שבעה מילדיהם (הקטנה בת 3 והגדולה בת 14). לאחר כמה תחנות הם הגיעו בזינזאנה (רכב משטרתי להובלת אסירים) צפופה לצומת גילת, כשהמשטרה לא דואגת לספק להם מים בדרך.

במגרש החניה של המועצה המקומית מרחבים הם נדרשו לרדת מן הרכב. פואה הסביר שהוא ירד בבית המעצר, או ליד רכושו שנשאר במלון. לאחר שהשוטרים איימו עליהם שאם לא ירדו בעצמם יורידו אותם בכוח, הם אכן ביצעו את איומיהם, והתנפלו על פואה, על אשתו ועל ילדיו במכות. תוך שתי דקות הם היו מחוץ לרכב. את הילדה בת השלוש משך שוטר בידיים, לילד בן השש נקרעה החולצה, שאר הילדים הוכו ולשתי בנות היו סימני שריטות ומכות על הידיים. הרכוש נשאר כל אותו הזמן במלון, ללא השגחה. פואה הגיש תלונה למחלקה לחקירות שוטרים על מה שעברה משפחתו.

הצבא מחפש בית
המתח של השבוע שעבר הגיע לשיאו בעת פינוי המלון. מדוע בעצם פונה המלון? הרי מדובר על שטח פרטי, שהושכר כחוק למנהלת קל"ע. האם אירועי השבוע נוצלו כדי להעביר את פינוי המלון בצורה חלקה? מדוע כעת הצבא תפס את המלון, ולא מחזיר אותו לבעליו?
כתבתנו תהילה ברמסון שוחחה עם איתן בן דוד, בעל המלון, הטוען כי הצבא מעוניין כבר זמן רב במלון. בשלוש דרכים ניסה הצבא להעביר את המלון לרשותו, מתוך רצון לנצל את מיקומו האסטרטגי המעולה כדי למקם בו את מפקדת כוחות הגירוש. בשתיים נכשל, אך בשלישית הצליח, לפחות בינתיים.

בתחילה ניסה הצבא לטעון כי העברת הקרקע ממנהל מקרקעי ישראל לידי הסוכנות היהודית לא היתה תקינה. כך יוצא שהסוכנות, שהעבירה את הקרקע לידי בן דוד, עשתה דבר שלא בסמכותה, וממילא אין לבן דוד בעלות על המלון. אפשרות זו נכשלה. אחר-כך ניסה הצבא לשכור את המלון מבן דוד, אך לדבריו, העניין נמשך יותר מדי זמן. בן דוד לא אמר זאת, אך כנראה שהוא גם לא מעוניין שהמקום ייהפך להיות מפקדת הגירוש. בכל אופן, הוא השכיר את המקום כחוק למנהלת קל"ע ולברוך מרזל. הוא חשש מפרובוקציות שיגרמו לכך שהמלון ייאבד את צביונו ויושביו יפונו ממנו, ועיגן בחוזה את הדרישה שבמלון לא יתגוררו פרובוקטורים. בסופו של דבר הפינוי שממנו חשש בן דוד אכן התרחש. בן דוד מנסה כעת להחזיר את המלון לרשותו באמצעים חוקיים.

נפלנו בפח הדה-לגיטימציה
נדיה מטר, מראשי מנהלת קל"ע, אומרת את הדברים בצורה חריפה יותר: "ידענו כל הזמן שהצבא רוצה את המקום כדי להפוך אותו למפקדה של כוחות הגירוש. כשראו שבן דוד נתן לנו את המקום בצורה חוקית, הם החליטו לעשות דה לגיטימציה לאנשי המלון. בשבועיים שקדמו לפינוי היה נראה כאילו איראן כבר אינה מהווה איום על ישראל, ורק אנשי המלון הם המסוכנים באזור. האווירה הזו נוצרה על-ידי שורת פרובוקציות: אורחים מהמלון שהותקפו בדרך לשירת הים, ובתקשורת נאמר שהם התקיפו. היו גם סוכנים שחיממו את המקום, כמו זה שהלך עם עיתונאית ואמר לאחד הנערים לשים טלית על הראש ולומר: 'אני שאהיד'. הנער עשה זאת בתמימות, מבלי שהבין שמנצלים אותו".

נדיה מטר מודה שהיתה טעות, גם אם לא כל-כך נוראה, בתפיסת הבית בטל ים. אך לטענתה העובדה שהצבא נתן למאחז להתקיים זמן כה רב וסירב להצעות פשרה מלמדת שהיה כאן רצון לפיצוץ, דבר שיקל אחר-כך את מלאכת פינוי המלון.

מטר כואבת את העובדה שלא באו לעזרת המלון, "כי גורמים מסוימים נפלו בפח של הדה-לגיטימציה. כך הממשלה הרוויחה מצב של הפרד ומשול. אך בעוד חודש יעשו לכל גוש קטיף מסע של דה-לגיטימציה, בסגנון שב"כניק מחופש למתנחל שיפגע בראש הממשלה וכדומה. שרון רצה שבמלון יהיה דם, שיהיה כאן כמו אצל עוזי משולם, לכן היה לנו חשוב להימנע מאלימות. בשבילי הבשורה הטובה היא שאם היה צריך כל-כך הרבה כוחות בשביל פחות ממאה איש, אני מאוד אופטימית ומאמינה שהם לא יוכלו לנו".

מטר כועסת על ההתנצלויות של תומכי הגוש: "צריך להפסיק עם הגינויים. לינץ' היה כשפעילי שמאל הוציאו עין לחייל בהפגנות על הגדר". היא מספרת בכאב כיצד בבוקר הפינוי היא הזמינה משאית עם חלב לילדי המלון מהמכולת והמשטרה לא נתנה למשאית להיכנס. "אילו זה היה כפר ערבי, זה לא היה קורה".

סימנים רבים מעידים על כך שהצבא היה מעוניין בפינוי המלון על-ידי הבאת המצב בטל ים לידי פיצוץ. השאלה היא: מה הסיבה לכך? האם הרצון להשיג את המלון, כמו שטוענים בן דוד ומטר, או אולי בגלל שרצו לעשות ניסוי כלים משלהם לפינוי הצפוי? ואולי הצבא באמת חשש מגרעין קשה של מפונים שעלול לסכן חיים בזמן פינוי הגוש?

תהא התשובה אשר תהא, מלון 'חוף הדקלים', הנמצא בבעלותו של איתן בן דוד, משמש כיום את הצבא, בניגוד גמור לרצונם של הבעלים החוקיים. ילדי משפחת פואה החבולים, שגורשו מהמלון, יתגוררו בינתיים אצל ידידים במושב קטיף. ובקשר לאמת שמאחורי המאורעות – זה לא מה שחשוב, השאלה היא מה יראו בטלוויזיה.