בשבע 150: טיול מהספרים

רב-המכר 'טיולים בעקבות סופרים' כורך יחד את שני העיסוקים האהובים על הסופרת ומדריכת הטיולים עידית שכטר-פייל

חגית ריטרמן , כ"א בחשון תשמ"ח

* שכטר-פייל תוביל אתכם במסלולי טיולים אל חנויות הספרים הישנים שחיים סבתו מזכיר בספריו, וגם אל אחוזה בזיכרון-יעקב שמתוארת בספר של עמוס עוז * ולוותיקי הקוראים של 'מקור ראשון' היא תסביר כאן לאן נעלמה מי שמילאה דפים כה רבים בגיליונות השנה הראשונה לקיומו

כשאתה נכנס לבית של עידית שכטר-פייל, לרגע נדמה לך שכשנכנסת לתוך עמוד כרומו צבעוני בכתב-עת לעיצוב. אבל אולי ההשראה בעיצוב הפנים של הבית לא צריכה להפתיע כל כך. הרי עידית, שחרשה את הארץ בחיפוש אחר חצרות אמנים, פרסמה ארבעה ספרי הדרכה ופנאי שמבוססים בדיוק על זה, על היכולת להיות לא שגרתית, להעלות רעיונות מקוריים ולחבר בין האדמה לאדם, בין החומר לרוח, בין המקום לסיפור האנושי שמתרחש בו.

כך שאם התרגלתם לספרי הדרכת טיולים שנותנים הוראות דרך, היסטוריה של האתר והפנייה למסעדות באזור, קבלו תיקון: טיולים בעקבות אמנים או טיולים בעקבות סופרים. אגב, שכטר-פייל, שכל ספריה ראו אור בהוצאת ידיעות אחרונות, פרסמה גם רומאן בשם 'הרודיה' שעליו זכתה בפרס ירושלים לספרות יפה.

ספרה האחרון, 'טיולים בעקבות סופרים', נכנס אל רשימת רבי-המכר ב'הארץ' ולא מיהר לצאת ממנה. "אין סוד, נתליתי באילנות גבוהים. כתבתי את הספר כמו מדריכת טיולים שיודעת מה צריך בשביל לטייל. ויש כאלה שקוראים את הספר גם בלי לטייל.

"אני לא המצאתי את הטיולים בעקבות הסופרים", היא מזכירה, "הרי קיימים טיולים שעוברים באתרים שסופרים כתבו עליהם. פשוט הפכתי את זה לספר. גם כאן, כמו בכל אחד מספריי, שאלו אותי איך לא חשבו על זה קודם. אני לא יודעת, הדבר שאני הכי טובה בו זה העלאת רעיונות".

לטייל בין מציאות לדמיון

ב'טיולים בעקבות סופרים' יש מסלולי טיול שמובילים לזירות ההתרחשות ב-18 ספרים של 13 סופרים ישראלים. שכטר-פייל חיברה בין המציאות לדמיון, בין האתר לתיאורו בידי הסופר. בספרה היא מתארת את המקום המצולם, מפנה את הקורא אל הטקסט הספרותי שמתייחס אל המקום ומציעה מסלול לטיול. כל האתרים הם בישראל, והתמונות הצבעוניות אשר מלוות את הטקסטים, שחלקן צולמו בידיה, עשירות. אבל מי שלא אוהב לחזות בכנסיות ובמנזרים צריך לדעת שייתקל בין דפי הספר גם באלה, ולא מעט.

הספר מתחקה אחר יצירותיהם של סופרים בלבד, למה אין ברשימה שלך גם טיולים בעקבות משוררים?
"אני לא מתחברת לשירה, קשה לי איתה. אני אוהבת שירים סיפוריים".
בלאדות, מקאמות?
"שירים כמו של יצחק שלו".
את רשימת הסופרים הרכיבה תוך ניסיון להיות חדשנית ("אחרי מאיר שלו הולכים בדרך-כלל לנהלל, אז אני הלכתי אל עמק המצלבה והמנזר שבו בעקבות ספרו 'עשו'").
קריטריון נוסף לבחירה היה שבכל טיול שמוצע יהיה קשר הדוק של הסופר אל המקום: הטיולים לוקחים את הקוראים, למשל, אל מחוזות ילדותם של יהודית קציר החיפאית ודויד גרוסמן הירושלמי או אל חנויות המוכרות ספרים ישנים שחיים סבתו 'מכור' להן.

"יש אשר ריח הדפוס נושא חן באפם, ואצבעותיהם חומדות דפי ספרים אשר יד אחרת לא הפכה, ועיניהם מבקשות את הצח והראשוני. אחרים יעדיפו דווקא את סימני הזמן הניכרים בכריכות המאובקות, ישמחו על הקדשות המעידות על גלגולים קודמים, וריח השנים ימתק. לאוהבי הישן מיועד הסיור הבא – אל חנויות לממכר ספרים ישנים בירושלים. אותן חנויות שחיים סבתו מזכיר... בספרו אמת מארץ תצמח" ('טיולים בעקבות סופרים', עמ' 110).

אחרי שבחרה את היצירות שבעקבותיהן תוליך את הקוראים לטייל, שרטטה שכטר-פייל, שהיא מדריכת טיולים בארץ, מסלול, נפגשה עם הסופרים וראיינה אותם כדי לשמוע מהם מה עומד מאחורי תיאורי המקומות. על אלה שלא יכלה לראיין, כיוון שאינם בין החיים, עשתה תחקיר.
כשיוצר מתאר מקום, זה לא אומר שהוא בהכרח היה בו. א"ב יהושע למשל סיפר פעם שאת 'השיבה מהודו' כתב בלי שהיה בהודו אפילו פעם אחת.
"זה נכון, בספרים יש מקומות שהם פרי הדמיון ויש מקומות שהם ממשיים. התיאור של אחוזת לנגה שבזיכרון-יעקב, שמופיע בספר שלי, מתאים לתיאור של עמוס עוז ב'קופסה שחורה', למרות שעוז רק דמיין שקיימת אחוזה כזאת. הוא תיאר משהו קצת יותר מודרני, וראה את המקום רק אחרי שספרו יצא לאור. הוא אומר על זה 'החיים מחקים את הספרות', ומזכיר שקפקא כתב את 'אמריקה' בלי שהיה בה, והיא דומה בספרו לאמריקה של היום ולא לזו שהיתה בזמנו".

מהזן הישן והטוב

עם הופעת הספר של שכטר-פייל הגיבו הסופרים שיצירותיהם מוזכרות בו בהתלהבות. הם לא התלוננו שכתביהם פוענחו לא נכון או לא הובנו כראוי. אחדים התקשרו אליה, אחרים כתבו מכתב. חיים באר אמר עליה שהיא מהזן הישן והטוב של הכותבים שעושים עבודה יסודית.

שכטר-פייל: "הגדולה ב'טיולים בעקבות סופרים' היא של הסופרים, לא שלי. הגדולה שלהם היא שהם יכולים להאהיב את המקומות על הקוראים. זה כוח שיש להם. כשבחרתי יצירות לספר, חיפשתי כאלה שתיאור המקום בהן יהיה כתוב באופן שאפשר ללכת איתו, לא אזכור בפסקה אחת, ושאלה יהיו תיאורים שנכתבו ברגש רב".

"לעתים לתפאורה יש חלק עצום ביצירת מעמד. האור, החלל והקול יכולים לשנות תמונת מצב לבלי היכר. שוו בנפשכם מפגש בין אב לבן בכל זירה מוכרת וידועה. עתה דמיינו אותו מפגש כאשר הוא מתחיל בטרם עלות השחר, על רקע גיא בן-הינום וחומת העיר העתיקה, ומסתיים על גג הר ציון מול מגדלים מופזים בשמש שאך יצתה להעיר את העולם. מפגש בתפאורה מעין זו דינו שיהיה מפגש בעל אינטימיות גדולה יותר, שהרי האור, החלל והקול חברו כאן ליצירת קירבה ודאית. לכן, מי שירצה להשיג את החוויה במלואה, החוויה שבהליכה אחר המילים, יעשה כגיבורי הספר נוצות, ילך בדרך אותה התווה הסופר חיים באר" ('טיולים בעקבות סופרים', עמ' 60).


פינת השלולית

את בעלה בועז, כיום עו"ד, הכירה עידית (32) בסניף בני-עקיבא בבת-ים כשהיו בבית-הספר היסודי. לבני הזוג יש שני ילדים: גבע בת החמש ועומר בן השנה ושבעה חודשים. גבע החלה בבניית קריירה כמדריכת טיולים כבר ביום הולדתה השלישי: המתנה שההורים העניקו לה היתה להדריך טיול משפחתי. טוב, אמא אומנם עזרה קצת עם שאלות מנחות, אבל זה לא נחשב.

בתקופת התיכון, כשבועז שאל את עידית היכן תרצה לגור, היא ענתה שבהרי יהודה. "תמיד היה לי ברור שאני צריכה את קרבת ירושלים", היא אומרת. בצבא שירתה כמורה-חיילת בבית-ספר-שדה שער הגיא, וגם את לימודיה האקדמיים בחרה לעשות בירושלים: היא למדה אנתרופולוגיה וסוציולוגיה באוניברסיטה העברית ולימודי ארץ ישראל ויהדות במכון שכטר.

ובכל זאת, היא ובעלה בנו את ביתם במושב טירת-יהודה שבשפלה, צפונית-מזרחית לנמל התעופה בן-גוריון. "חסרים לי ההרים. בצומת שורש אני מתחילה לבכות, מרגישה כאילו פספסתי את הבית. האנשים כאן במושב מקסימים, זה מקום טוב, אבל אני שייכת להרים. יש משהו בלתי מוסבר בירושלים, אני מאוהבת בה".

לשכטר-פייל יש קשר מיוחד עם מאיר עוזיאל, שמשבח את כתיבתה. "הוא תמיד האמין בי, הוא נתן לי דחיפה והדריך אותי. אני חייבת לו הרבה", היא אומרת.
ההכרות עם עוזיאל החלה כשהשתחררה מהצבא ועסקה בעיצוב חלונות ראווה. יום אחד עבר ליד החלון הסופר והעיתונאי המפורסם עם התלתלים והשרשרת הגדולה שעל צווארו. עידית פנתה אליו, הזכירה שכחיילת כתבה לו מכתב ואף נענתה, וגם אמרה שהיא רוצה לכתוב. "הוא גילה שאני דתייה והזמין אותי להכין תחקיר לספר שכתב על סבו, 'הראשון לארץ ציון – סיפורו של הרב עוזיאל'".

מאוחר יותר, כשהיתה סטודנטית, מצאה מודעה על עיתון חדש שמחפש כתבים. היא שלחה קורות חיים, ואז גילתה שהעורך של 'מקור ראשון' הוא עוזיאל, שקיבל אותה לעבודה.
"מאיר לימד אותי הרבה בעבודה העיתונאית, ומשך שנה וחצי הייתי כתבת מגזין. אבל כתיבה עיתונאית היא טכנית בעיניי, זו כתיבה לא יצירתית. אני לא אוהבת את התחום הזה, לפעמים מתפרסמות כתבות ששוחטות אנשים שאנחנו יודעים שהם בסדר. הרי אפשר לראיין מישהו לעיתון, וגם לטלוויזיה ולרדיו, ואחר כך לעשות בעריכה מניפולציות ולהציג אותו בצורה לא הוגנת. וזה כל כך קל.
"כשראיינתי את אשתו של דן אבי-יצחק, נעמי, על צאתו לאור של ספרה החדש, אמרו לי שאשאל אותה על בעלה ועל קשריו עם אריה דרעי. סירבתי, מה שאומר שאני לא עיתונאית טובה. הכתבת של 'מעריב', שגם ראיינה אותה על הספר החדש, הכניסה 1500 מילה של רכילות על הבעל ורק קצת על הספר.

"עולם העיתונות זקוק לקוראים ומחנך אותם לזבל. כל אחת שהיא קצת בלונדינית תופסת את השער, ואת הכתבות האיכותיות דוחקים בין כל הזבל. החלטתי לעזוב את עולם העיתונות".

בחיפוש אחר הסיפור האנושי

אבל לפני שנמאס לה לגמרי מעיתונים, שכטר-פייל פרסמה כתבות גם בכתבי עת, למשל כאלה שעוסקים בעיצוב. אחריהן באו הספרים, שבהם היא יכולה להימנע מפוליטיקה, ולכתוב על מה שהיא אוהבת באמת. ב'ספר הרעיונות הגדול', למשל, העלתה רעיונות יצירתיים לאירוח, לחגיגות ולהפקת אירועים. בשני ספרי 'בשביל הדברים הטובים' לקחה את הקוראים אל חצרות אמנים ואומנים בשפלת יהודה והרי ירושלים ובגליל, והתאימה להם מסלולי טיול.
מה עם ספר טיולים לאתרים היסטוריים או לחצרות אמנים ביש"ע, אני שואלת ספק בהומור ספק כמי שהבליח במוחו רעיון, זה בתוכנית או שהוצאת ידיעות אחרונות לא תאשר? "זה לא בתוכנית, אבל לא בהכרח בגלל ההוצאה לאור", היא עונה, "צריך שיהיה לזה ביקוש, ואנשים מפחדים לנסוע לשם". כשהספר על אתרים ואמנים בגליל יצא לאור, קיבלה פניות מאמנים בנגב ובעמק יזרעאל שתכתוב גם עליהם. בינתיים הרעיון נגנז, אבל מי יודע, אולי בעתיד.

"הרעיון לכתיבת שני ספרי 'בשביל הדברים הטובים' צמח לנגד עיניי כשהדרכתי סיורים במה שנקרא תיירות כפרית", מספרת שכטר-פייל. "בכל רחבי הארץ לולים הפכו לגלריות, מחסנים לסדנאות אמן, ואנשים החלו ליצור בהם. המפגש עם האמנות, עם החומרים המגוונים, עם הטכניקות שאנשים המציאו הוא מיוחד.

"כשקונים אצלם, המנוכר הופך למוכר. את יכולה למשל לקנות ספל בחברה גדולה כלשהי שיש לה מפעל תעשייתי, ואת יכולה לקנות אותו אצל אמן – וזה לא אותו דבר. הניכור האורבאני צורם לי.
"תראי, הספל שאני שותה ממנו עכשיו הוא של אמנית חימר, אם לשישה, שהחלה ליצור את העבודות שלה אחרי טיפול שעברה. היא התבקשה לעצום עיניים ולדמיין מה תעשה לפני מותה, והיה לה חזיון שהיא עוסקת בחימר, למרות שמעולם לא חשבה על התחום הזה. כיום יש לה סטודיו והיא יוצרת. המפגש עם האדם בשעת הקנייה, עם הצד האנושי, עם הסיפור של האמן, הוא מה שהכי מעניין. וזה בעצם מה שמשותף לכל הספרים שלי, אני מחפשת את הסיפור האנושי.

רומאנים הם לא פרנסה

"החלק הכי טוב הוא כשאני רואה שאנשים משתמשים בספרים שלי ולא משאירים אותם על המדף. הדרכתי טיולים ואנשים הגיעו אליהם עם הספרים, כי הרי יש בהם מסלולים.
"הספר שהכי נהניתי לעשות אותו הוא 'טיולים בעקבות סופרים' – ישבתי בספריות, דיברתי עם סופרים, ולכתיבה היה כאן יותר משקל מאשר בספרי 'בשביל הדברים הטובים', שם הכתיבה יותר טכנית".
עם זאת, הפייבוריט מבחינתה הוא הרומאן שלה, 'הרודיה'. "ללא ספק", מאשרת שכטר-פייל, כל השאר הם קישוטים, פרנסה". אם זה היה תלוי רק ברצון שלה, היא היתה כותבת בעיקר רומנים. "זה מה שאני אוהבת לעשות, אבל כל עוד סופר לא נמצא בעשירייה הפותחת, הוא לא יכול להתפרנס מזה".

ברומאן משתלבים סיפוריהם של הרודיה, גיבורה ישראלית עכשווית שחווה פרידה, והורדוס, המלך הקדמוני שמתייסר על אובדן אשתו האהובה מרים. "הרודיה היא הד אנושי להורדוס", אומרת שכטר-פייל, "בנושא של אהבה, קנאה וסבל נפשי לא השתנה הרבה. הטכנולוגיה השתנתה, אבל לא האדם".
והאדם, לדעתה, מוטב לו שיופיע ביצירה כדמות שמגלמת ניסיון אנושי כלשהו ולא כמראה של הסופר, או כלשונה: "אני מעריכה סופרים שבודים ולא אוהבת את הספרות העכשווית שבה הסופרים נמצאים מאחורי הדמויות ובעצם כותבים על עצמם. אני גאה בכך שאין הקבלות ביני ובין הגיבורה הרודיה. אף אחד, למשל, לא שבר לי את הלב כמו שקרה להרודיה, אני הרי נשואה למישהו שאני חברה שלו מכיתה ה'. בעיניי, כוחו של הסופר הוא בבדיה".

ידיעת הארץ היא אהבת הארץ

שכטר-פייל כותבת עכשיו רומאן חדש וספר נוסף בתחום ההדרכה והפנאי. בממוצע, היא מפרסמת ספר אחד בשנה. כדי לפתור את בעיית הזמן שהולך לאיבוד כשעובדים מהבית, כלומר כשאין משרד שאליו באים בבוקר וממנו שבים בערב, קבעה לעצמה סדר: "אחרי שאני לוקחת את הילדים לגן, תמיד יש עבודה בבית – כביסה, כלים. אבל אני עוזבת הכל ויושבת לכתוב עד 16:00. יש לי משמעת עצמית. יש לי משימה, אני מציבה לעצמי דד-ליין, ועומדת בו".

את 'הרודיה' כתבה משך ארבע שנים, עמוד אחד ביום. למרות שכתיבת רומאן שונה מכתיבת ספרי הדרכה ופנאי, שכטר-פייל אומרת שלא היתה זקוקה להשראה, רק למחשב.
אלא שכשיושבים לכתוב ספר משך חודשים ארוכים, אין משכורת שזורמת מדי חודש. "כשכותבים ספרים, אם הם לא הופכים לרבי מכר אתה לא מתוגמל כמו שמגיע לך. אילו הייתי עובדת עכשיו במשרד פרסום, הייתי מרוויחה יותר. אבל התקופות הכי גרועות שלי היו כשעבדתי במשרד, כי לדפוק כרטיס בשעון הנוכחות זה מוציא אותי מדעתי. אז אני עושה עכשיו מה שאני רוצה, ואוהבת את זה".
אגב, כששכטר-פייל עבדה במשרד פרסום כקופירייטרית, התירו לה בעלי המשרד להיות חופשייה פעמיים בחודש להדרכת טיולים. כשסיימה לעבוד בו, שבה להדריך בבית-ספר שדה שבו שירתה כחיילת.

לטייל בחוץ לארץ, היא אומרת, זה לא אותו דבר כמו לטייל בישראל, צריך קשר למקום. "אני אומנם אוהבת לטייל בחו"ל, אבל זו אהבה מסוג אחר לגמרי. מפלי ויקטוריה יפים בעיניי, אבל אין לזה משמעות כמו ללכת בעין-גדי ולדעת שזה מקום שהייתי בו במחנה ושזה מקום שבו התרחש הסיפור של שאול ודויד.

"טיילתי במקומות עוצרי נשימה בעולם, אבל לטייל בארץ, ברכס השיירות לדוגמה, זה מיוחד יותר כי הסיפור האנושי מעניק משמעות אחרת למקום. המעגל האישי והקולקטיבי-היסטורי מחבר אותנו אל המקומות בארץ".
יש מטיילים שמעדיפים להספיק כמה שיותר, לסמן וי על מקומות. אחרים אוהבים לשוב לאותו מקום או להישאר בו זמן ארוך יותר כדי להכיר אותו טוב יותר.

"זה לא משעמם לטייל שוב למקום שכבר היינו בו. טיול זה בבחינת 'תפסת מרובה – לא תפסת', יותר שווה להכיר מקום לעומק. כך אתה מגלה עוד חנות, יכול לומר למוכר שלום, כי כבר הכרת אותו".
עד כמה מעמיקה ידיעת הארץ את הקשר אליה?
"כדי לאהוב משהו צריך להכיר אותו".@