בשבע 151: מצור בשירות המאבק

סגירת גוש קטיף תעניק תנופה למאבק ● מצור ממושך על הגוש יעורר את המצפון היהודי וירחיב את מעגלי הסרבנות ● צעדת ההתחברות בשבוע הבא תיערך באווירת זעם ונחישות ● אבי דיכטר נרתם להשחיר את פניהם של פעילי הימין

עמנואל שילה , כ"א בחשון תשמ"ח

אז שרון סגר את הגוש. זה קשה, זה מקומם, זה מסעיר. וזה טוב מאוד. כי כמו שנכתב כאן כבר מזמן, דווקא במאבק ארוך יש סיכוי לנצח. טוב היה אילו נפתח המאבק כבר לפני חודשיים, וטוב לפחות שהוא מתחיל עכשיו ולא בעוד חודש, כפי שקיווה מפקד כוחות הגירוש, האלוף דן הראל.

מבחינתם של מחריבי הארץ, התמשכות המאבק אינה רצויה. מאבק ממושך עלול לייצר תקשורת שלילית בעולם, ואולי, כן כן, אפילו בארץ. כי איך שלא תסתכלו על זה, מדינה שמטילה מצור על אזרחיה, על יישובים שלמים שאלפי תושביהם מיועדים לגירוש, זה לא מצטלם יפה.
מאבק ממושך יגביר את עוצמת ההתמרמרות בצה"ל וירחיב את מעגלי הסרבנות. המפגש היומיומי עם פניו המכוערות של הגירוש יביא עוד ועוד חיילים, דתיים וחילונים, אל ההכרה שבמשחק המכוער הזה הם לא מוכנים להשתתף. עשרות החיילים שנענו לצו מצפונם היהודי ויצאו מהמשחק כבר ביום הראשון להטלת המצור, עשויים להתברר כטיפה ראשונה שבעקבותיה יתפרץ נחשול של סולידריות יהודית.
חיילים רבים שהחזיקו את עצמם בכוח ודחו עד לרגע האחרון את העימות הבלתי נמנע, ירגישו כעת שהם לא יכולים יותר. לא יועילו האיומים במחבוש, כי ההשתתפות במעשה הנורא גרועה פי כמה. יוסי פילנט, אבי ביבר, ישי פרייהן ועוד חיילים וקצינים בסדיר ובמילואים שהעזו והקדימו להביע את דעתם ללא מורא, ישמשו דוגמה לחבריהם. גם הנערים והנערות שהתנדבו באהבה לשבת בכלא מעשיהו יהיו סמל ומודל לחיקוי לחיילים רבים.

זמן רב לפני שהדחפור הראשון ייגש לנעוץ את שיניו בבתי גוש קטיף יעלה מפלס הזעם והתסכול של אוהדי ההתיישבות ותומכיה, ויבקש לו מוצא בהפגנות סוערות בדרכים וברחובות, במצור נגדי על מוסדות ממשלה, ובזרימה מסורה ועיקשת לעזרת אחינו הנצורים. בנסיבות אחרות, צעדת מועצת יש"ע בשבוע הבא עלולה היתה להיראות כמו מסע ניווטים של תנועת נוער. כשהגוש סגור, הצעדה תהיה כמעט מצעד מהפכני של צבא עממי. סביר שהרבבות שיבואו לעזרת הנצורים לא יסתפקו בעמידה מול השערים הנעולים אלא יחתרו פנימה אל היישובים.

הפגנות סוערות ייערכו מול לשכותיהם הממוזגות של השרים האנוסים בנימין נתניהו, לימור לבנת, ישראל כ"ץ, דני נווה, סילבן שלום וכל מי שמכרו את עקרונותיהם כדי לשמור על כסאם. גם נאמניו המתוגמלים היטב של שרון, מופז אולמרט וגדעון עזרא, יידרשו לעמוד מול זעמם של מי שהעלו אותם לשלטון ונבגדו על ידם. הלחצים אולי יעשו בסוף את שלהם, ואפילו הפוליטיקאים שלנו יבינו שבמשטר דמוקרטי מדינה שלמה אינה יכולה או צריכה להשתגע רק בגלל שהשליט איבד את הצפון.
הגיע הזמן להתגייס, רבותיי. לקחת חופשה מהעבודה ולהתמסר למאבק. להקדיש יום יום את כל שעות הפנאי להסברה, לתעמולה ולהפגנות. ביחד, למרות חילוקי הדעות. בלי פרובוקציות מוגזמות, ובלי גינויים מתנשאים. כל מה שאינו בגדר אלימות, כלומר אינו כרוך בפגיעה בגוף ונפש, אין צורך לצאת נגדו בשצף קצף, גם אם אינו מוסכם.

האשמות סרק-סרק

מערכת המשפט בישראל נרתמה גם היא אל מרכבת ההתנתקות של ראש הממשלה. זה התחיל ביחס הסלחני של הפרקליטות והיועץ המשפטי לשחיתויות השונות של שרון ובניו. זה נמשך בהעלמת עין משיטות השוחד הפוליטי והכלכלי, שבאמצעותם קנה שרון את שיתוף הפעולה של מקורביו וביסס את כוחו הפוליטי במפלגתו ובכנסת. אחר כך באה התעלמותם של שופטי הרוב בבג"ץ מהיבטים אנטי-חוקתיים של התוכנית. ובשלב הבא, המשטרה הפרקליטות וחלק מהשופטים עושים יד אחת ומתמסרים לטיפול חסר תקדים בחומרתו בעניינם של מפגינים מתנגדי ההתנתקות.

ראינו מעצר אכזרי של קטינים למשך שבועות ארוכים. שמענו על פעילים פוליטיים שנחטפו בידי השב"כ כאילו היו מחבלים מסוכנים. שופטים עצרו פעילי ימין עד תום ההליכים רק בגלל השתתפות בהפגנות. שוטרים ערכו לינץ' במפגינים כבולים, עצורים ספגו מכות רצח, ומפקד כלא מעשיהו תת-גונדר רמי עובדיה התייצב מול המצלמות כדי להתגולל על עציריו מבלי שתהיה להם יכולת להגן על עצמם.

שיטה נלוזה אחרת היא הניסיון להציג בבתי המשפט ובתקשורת את מפגיני הימין הלא אלימים כאילו הם מסוכנים לציבור. אפשר להסכים או להתנגד למעשיהם, אבל האשמתם המופרכת של חוסמי כבישים בסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה היא שערורייה, איפה ואיפה, עלבון לאינטליגנציה ופוליטיזציה חמורה של המשפט הפלילי. על נהיגה משולחת רסן תחת השפעת סמים ואלכוהול לא מעמידים כאן לדין בסעיף החמור של סיכון חיי אדם (עשרים שנות מאסר!), אז על חסימת כביש?!

לסוג הזה של האשמות דרקוניות חסרות שחר שייך סיפורם של השלושה שכונו בעיתונות 'מציתי אילון' – הרב מורדי הראל, אחיו אליצור לוינשטיין, ותלמידו אברהם לבקוביץ'. אינני מכיר את פרטי המעשה בדבר ניסיונם להצית שני כלי רכב בנתיבי איילון אלא מתוך כתבה בגיליון 'סופשבוע' לפני שבועיים. חוסר שיתוף פעולה עם הכתבת מצד פרקליטי הנאשמים הותיר את גרסת התביעה כמקור היחיד לתיאור האירועים בכתבה. למרות זאת, קל להיווכח שאין כל שחר להאשמותיו של ראש השב"כ היוצא אבי דיכטר, שתיאר את השלושה כאילו היו מחבלים מתאבדים שזממו לבצע פיגוע עם עשרות הרוגים. "יש יהודים קיצונים שאין להם שום עכבה להרוג יהודים", מצוטט דיכטר בכתבה. "היה כמעט פיגוע במחלף קיבוץ גלויות בתל-אביב. המפגעים מילאו שתי מכוניות בבנזין וטבלו בבנזין את בגדיהם. הם תכננו לגרום להתנגשות בין שתי מכוניות. הם היו נהרגים בוודאות, אבל השאר היה תלוי בשאלה מי היה מתנגש בהם: אוטובוס עם ילדים? מיכלית? אלוקים יודע מה היה קורה שם".

אבל מי שמתמקד בעובדות המתוארות בכתבה רואה שלא מדובר כאן אלא בחוסמי כבישים שעשו ניסיון כושל לחסימה מסוג אחר. במקום להבעיר צמיגים הם תכננו להבעיר מכוניות. הם לא התכוונו לגרום שום התנגשות אלא להאט בנסיעה, לפרוש את מכוניותיהם לרוחב הכביש ולחסום אותו. הם בוודאי לא התכוונו להתאבד, לא טבלו את בגדיהם בבנזין, ואף הכינו לעצמם רכב מילוט. רוב הסיכויים שאיש לא היה נפגע, גם אם אכן הם התכוונו לעשות מעשה מפחיד ולהצית את רכביהם באמצע נתיבי איילון.

אבי דיכטר מוכיח שוב שכאשר מדובר ביהודים ההבנה שלו לא מעמיקה במיוחד. גם הכתבת מוכיחה בורות מוחלטת בעולמם של בני ישיבות ("מרדכי הראל שימש בישיבה רב מלמד, אחד משלושה מורי הוראה קבועים". הבנתם את המשפט הזה?). הנאשמים הוכיחו שיכולת הביצוע שלהם מוגבלת, ובעיקר שהפרוטה אינה מצויה בכיסם. הם רכשו כלי רכב מפורקים ולא הצליחו להניע אותם. הם הצליחו לעורר חשד כשטיפלו במכוניות באמצע רחוב תל-אביבי בשלוש לפנות בוקר.

ציון גבוה על יכולת ביצוע הם לא יקבלו. אפשר לטעון שהמעשה שלהם פסול ומקומם. אבל גם ההשוואה לפעולת טרור היא נואלת ומקוממת.