בשבע 151: חור בלב

גם אחרי 23 שנה, וגם אחרי שאיבד רגל ואת בנו הבכור, יחיאל לוי לא יכול לסלוח לעצמו ולהשתחרר מהטראומה של השתתפותו בפינוי ימית

חגית רוטנברג , כ"א בחשון תשמ"ח

גם אחרי 23 שנה, וגם אחרי שאיבד רגל ואת בנו הבכור, יחיאל לוי לא יכול לסלוח לעצמו ולהשתחרר מהטראומה של השתתפותו בפינוי ימית – קרוע מיסורי מצפון הוא לקח על עצמו משימות התאבדות במלחמת לבנון, התרחק מתוך בושה מחבריו, והדיר את רגליו מהישיבה שבה למד מתוך תחושה ש"אני טמא" מכדי לבוא בשעריה – כיום הוא מגדיר את עצמו כסובל מנכות נפשית, ומזהיר את החיילים והשוטרים: העיניים של הילדים שתהפכו לפליטים יחזרו אליכם בימים ובלילות

יחיאל לוי יושב מולי בעיניים אדומות. הוא חונק בקושי את הדמעות בגרון. "אני מרגיש שאני עומד להתעלף", הוא מפסיק באמצע המשפט ומבקש כוס מים. הוא יושב בראש מורכן, כפות ידיו אוחזות ברקותיו. אני מביאה לו את כוס המים, והוא ממשיך לספר.

תוך כדי סיפור ידו רועדת, וכמעט מפילה את הכוס לרצפה. "זה לא קורה לי סתם כך", הוא אומר, חצי מתנצל וחצי מסביר. "קשה לי לספר את הסיפור הזה, כולי רועד עכשיו". אבל הוא אוזר שוב כוח, חוזר לגעת במקומות הקשים ביותר בתוככי נשמתו, וחושף את הפצע שלא הגליד במשך 23 שנים.

יחיאל מגדיר את עצמו כ"הלום פינוי": מכל המבצעים המסוכנים שעבר במהלך שירותו הצבאי, פינוי ימית הוא היחיד שהפך אותו לנכה נפשית. כתם הבושה שהתפשט בתוכו, עשה אותו לאכול רגשות אשם אינסופיים שליוו אותו בכל צומת בחייו. הוא לא היה מסוגל לגולל באוזני אמו עד יום מותה כיצד נאלץ להשתתף בגירוש יהודים מבתיהם.

כעת, מתוך תודעת שליחות, הוא משחזר פרט אחר פרט בדייקנות. המבט הדומע, הקול שנשבר והמילים שנתקעות בגרונו מבטאים אולי יותר מכל מהו הלם פינוי.

לא להסתכל בעיניים
יחיאל נולד בקרית אתא ולמד בישיבת כפר הרא"ה. על ראש הישיבה, הרב נריה זצ"ל, הוא מדבר בהערצה כרב וכחבר. בגיל 16 נשלח על-ידו לשמש כקומונר של סניף בני עקיבא ביישוב אליכין הסמוך לכפר הרא"ה. לאחר תקופה בישיבת 'מרכז הרב', יצא לשלוש שנות שירות צבאי בחטיבת גולני. הוא סיים קורס מ"כים בהצטיינות, ונשר מקורס קצינים קצת לפני הסיום.

חיילי גולני הורדו מאימונים בגבול לבנון לרפיח יום לאחר הפסח. האימונים לקראת הפינוי נמשכו יום אחד בלבד, ובו נלמדו טכניקות להעברת את האנשים. "ציירו לנו את המצב כאילו מדובר שם בבריונים ומתפרעים שנתעמת מולם. החיילות שהיו איתנו בצוות וראו פינויים קודמים היו חדורות רוח לחימה: 'אנחנו נשרוט להן את הפנים, שום איפור לא יעזור להן אחר-כך', התבטאו ביחס לנשים שאותן היו אמורות לפנות.

"כשהיינו אמורים להיכנס לימית עצמה, התברר שהתאריך הוא כ"ז ניסן, יום השואה. דחינו את ההגעה ביום". הגדוד הגיע לימית למחרת, ויחיאל היה בפלוגה שהיתה אחראית על פינוי שורת הבתים ליד המוטל, שבהם השתכנו משפחות שהגיעו מקרית ארבע. ההכרה של מה שהוא עומד לעשות חדרה לתוכו בהדרגה: "ראיתי שלט הנושא את השם 'הרב נריה'. אמרתי: 'לשם אני לא מתקרב אפילו אם יורים בי'. המשכנו להסתובב ולטייל שם בין הבתים, ופתאום אני רואה חבר טוב שלי, מיכאל, שלמד בישיבת ימית. הוא בא אלי עם החיוך המתוק שלו, ואני אומר לו שלום. הקצין רואה אותי, וצועק: 'אסור לך לדבר איתם, אתה לא מסתכל על האנשים האלה!' 'אבל הם החברים שלי', עניתי לו. בשלב הזה כבר הרגשתי בוגד.

"תחושת אימה התחילה למלא אותי: הכי פחדתי שאפגוש כאן את כל החברים הטובים שלי, שאצטרך לפנות אותם. הפחד גרם לי לחבוש כובע מצחייה. לא רציתי שחברים שלי יזהו אותי. פתאום אני שומע קריאה מאחד הגגות: 'החייל עם המצחייה, תרים את הראש!' אני מרים את הראש למעלה והעיניים מתמלאות דמעות: על הגג עומד חבר טוב שלי מ'מרכז הרב', רענן הורוביץ. הרגשתי בושה איומה ונוראה. למרות שידעתי שאני עושה את זה, התחושה הזו רק התעצמה".

עד סוף ברכת המזון
יחיאל וצוותו החלו במלאכת הגירוש עצמה, והמקרה הקשה הראשון שנחרת בזכרונו הוא הוצאת משפחת סטרוק מביתה: "שוטר נתן להם צו גירוש, וכולנו עמדנו קפואים. לאחר חצי שעה דפקנו שוב על הדלת, ומבחוץ שמענו אותם מברכים ברכת המזון יחד. הסברתי לקצין שהם שרים את ברכת המזון, והוא התעצבן שזה לוקח הרבה זמן. "הם מגזימים", אמר וניסה להיכנס לבית. עמדתי עם הידיים בפתח הדלת, ואמרתי לו: 'אתה לא מתקרב אליהם עד שהם גומרים'.

"אני לא יודע מאיפה לקחתי את הכוחות האלה, כי תמיד הייתי חייל ממושמע. יצאתי מ'מרכז' לצבא בתחושה שגם אם מטרטרים אותי זה קדושה.

"הקצין התחיל להתקדם לכיוון אברהם סטרוק. הדם אוזל ממני, אני תקוע במקום. אברהם קם לכיווננו, והקצין תופס אותו וצועק לי ולחיילים: 'בואו, תעזרו לי'. הוא תפס אותו מהר מאחור, וחיכה שהחיילים יתפסו אותו מהרגליים, כמו שהתאמנו".

יחיאל מפסיק לרגע, וממלמל: "אני נזכר עכשיו בפרטים, ממש כמו היום. אשתו, אורית, ישבה על הכסא. היא היתה אז בהריון. היא גררה את הכיסא לאחור וצעקה את הצעקה של החיים שלה", פניו מתכווצות, כאילו צעקתה עדיין מהדהדת באוזניו. "החיילות עמדו קפואות במקום. רועדות. אף אחת לא היתה מסוגלת להתקרב אליה. אותן חיילות שהבטיחו אתמול לשרוט לנשים את הפנים, עמדו עכשיו משקשקות. הרב"טית צרחה עליהן, והן התחילו למשוך את אורית. את בעלה הוציאו דרך המטבח.
"אני לא מוצא את עצמי. הרמתי לו את הכיפה שנפלה בדרך. הוא הפיל את עצמו מידי החיילים על הקונצרטינות בחוץ. הרב לוינגר עומד שם, ומבקש: 'חיילים, רחמים. רק אל תפצעו אותו'. הוצאתי מהאפוד מגזרי תיל וניתקתי אותו מהגדר. עברנו לבית השלישי. בקומה השנייה התבצרו בנות שירות לאומי. אני שומע אותן מבפנים צורחות בטירוף. החיילים מכים עם לומים על הדלת, מנסים לפרוץ פנימה. רענן צועק לי מלמעלה: 'לך תשמור על הבנות, שלא יהרגו אותן'. רצתי ממקום למקום כמו עכבר מורעל.

"הדירה נפרצה. אמרתי לחיילים: 'אף חייל לא יגע באף בת'. פתאום נעמדה מולי אחת הבנות, והביטה בי במבט חודר, קשה. מפגש המבטים שלנו היה כל-כך עוצמתי, היא פשוט עשתה ממני סמרטוט. הרגשתי רע – הערצתי את העוצמה שלה, ולא הייתי מסוגל להסתכל לה בעיניים. העובדה שאנחנו באים עם כל החיילים והכוחות מול בת – זה עושה אותך לסמרטוט".

הוא מתקשה למצוא את המילים המתאימות שיכילו את העוצמת מהמפגש: "התחושה שהיתה לי אז היתה כמו ההרגשה לאכול חזיר". החיילות נשאו את הבנות החוצה.

יחיאל ראה את הפינוי בכלובים מהבניינים האחרים, והמראות הכו בו: "זה היה איום ונורא. כמו חיות פצועות. היה בכי, צרחות. מצב הבנות שפונו בכלובים היה נורא גם מבחינת הצניעות. אמרתי שאצלי לא ישתמשו בכלובים. המראה כל-כך נורא, שאתה פשוט רוצה להיקבר מתחת לחול".

יחיאל הגיע לגג הבניין, ושם חיכה לו המג"ד שפקד עליו להוריד את הבחורים מהגג, ואם לא הוא יזמין כלובים. "אמרתי לו שאטפל בזה. על הגג היו כמה חבר'ה, וגם החבר שלי, רענן הורוביץ. אמרתי לו בדמעות בעיניים: "רענן, זהו, אין מה לעשות. תעשה לי טובה, אל תיתן לי לראות אותך בכלוב".
הנחנו מזרונים צבאיים בתוך הכף של הטרקטור, והעברנו אותם למזרונים. את רענן, החבר הכי טוב שלי, הרמתי בידיים, סחבתי אותו כמו שק קמח ודאגתי שיהיה לו רך. הכל נעשה בדממה רועמת, בשתיקה. אף אחד מאתנו לא היה מסוגל לדבר. העמסנו את הציוד של המשפחות על משאיות ונסענו להחזיר להן אותו במרכז הארץ".

חור בלב
יחיאל מפסיק לרגע, ונאנח מעומק הלב. "קשה לי", הוא אומר. אני מבקשת ממנו לתרגם את המועקה הרובצת עליו למילים: "קשה לי שאני ממלא פקודה איומה. אפילו שניסיתי לעשות את זה בדרך אחרת, לעזור להם, להחזיר את הציוד לאנשים, אני עדיין חלק מכוח שבא נגד האחים שלי. אני לא מוצא את נפשי, לא פה ולא שם".

יחיאל וצוותו החזירו את הציוד של משפחת סטרוק לבית הוריה בירושלים, ולאחר מכן את הציוד של בנות השירות. התחנה הבאה היתה בישיבת 'מרכז הרב'. "הגענו לישיבה. זו ישיבה שלמדתי בה ואהבתי אותה. אף על פי כן, לא הייתי מסוגל להיכנס לתוכה".

הוא שוב מפסיק, ואני מבקשת לדעת מה מנע ממנו להיכנס לישיבה. "כי אני טמא!" מתפרץ ההסבר בכאב "וטמא זו מילה קטנה". ההתרחקות מהישיבה נמשכה שנים רבות לאחר מכן: "אתה מרגיש בושה כלפי החברים שלך, זה יוצר אצלך ריחוק נפשי. כל החיים הייתי חלק מהציבור הזה, אבל לא סלחתי לעצמי".

יחיאל מחליט בשלב זה לעשות מעשה כלשהו שיכפר על חטא הגירוש שהעיק עליו. לפני שיצא לימית כדי לחזור לגדוד שלו, הודיע בישיבה שמי שרוצה לחזור לימית, יעלה למשאית שלו בעוד חצי שעה. "הלכתי גם לבנות השירות להודיע להן שאני חוזר, ושוב פגשתי שם באותה בחורה. היא הביטה בי במבט קשה, לא החלפנו מילה. שוב היא הפכה אותי לסמרטוט".

יחיאל לקח את הסיכון, ותחת שמיכות צבאיות הבריח קבוצת אנשים חזרה לימית. "עברנו בשלום את כל המחסומים. הגענו לימית. בעיר היה שקט של בית קברות. רק בית הכנסת הספרדי עדיין עמד, וחלק מעמודי האנדרטה. בירכתי 'ברוך דיין האמת', כדין הרואה ערי ישראל בחורבנן.

"את הברכה הזו בירכתי כמה פעמים בחיי", הוא סוטה לרגע מהסיפור. "פעם אחת בירכתי אותה כשאמי נפטרה. פעם נוספת אמרתי 'ברוך דיין אמת' כשהתבשרתי על מות בני הבכור. אבל כשבירכתי אותה על חורבות ימית, בכיתי יותר מכל מה שבכיתי בשתי הפעמים יחד".

החבורה שהבריח יחיאל נשארה לבסוף לשבת האחרונה בימית, בהסכמת צה"ל. יחיאל המשיך לחפש אחרי הגדוד שלו, וגילה שנותר לבד בעיר. הוא עולה ללבנון, ולוחם בכל עוז במחבלים הלבנוניים. אבל אז מתחילה גם המלחמה בתוכו פנימה.

"היה לי כמו חור בלב, משהו היה חסר בתחושה. הייתי מכונס בתוך עצמי, לא הצטרפתי לחגיגות של החבר'ה. לחמתי בטירוף, לא היה אכפת לי מה יקרה לי. נכנסתי לתוך האש. הייתי מוכן למות באהבה רבה. הרגשתי שאם אמות זה יפתור לי איזושהי בעיה. התביישתי בעצמי. קיבלתי משימות מאוד מסוכנות, כי סמכו עלי. לקחתי על עצמי את כל הסיכונים גם מתוך רצון לשרת, אבל ידעתי שזה יכול גם לשחרר אותי ממשהו".

הפציעה היתה פתרון
יחיאל חזר בשלום מהמלחמה, אבל הצלקת העמוקה של ימית המשיכה לרדוף אותו: "לא סיפרתי בבית ולחברים שהיתי בימית. אפילו בין החיילים, אף פעם לא דיברנו על זה, גם לא בתור בדיחות 'שחורות'. זו היתה משימה שהלוואי שלא היינו עושים אותה. היתה לי נכות רגשית, איבדתי את השמחה בעשייה הצבאית. חיבוטי הנפש, הבושה ותחושת הנידוי לא מרפים".

זמן קצר לאחר המלחמה הוא חזר מיום מילואים, ובדרכו למושב אליכין עלתה עליו משאית סמי-טריילר. יחיאל נפצע קשה. תשעה חודשים הוא שכב בבית החולים, סובל ייסורי תופת. הפציעה ברגל הסתבכה, ולאחר שנים של ניתוחים נקטעה רגלו. ליחיאל לא היה ספק מדוע מגיע לו העונש הזה:
"הפציעה בשבילי היתה תיקון וסיגוף. אני משלם את העונש שמגיע לי על מה שעשיתי בימית. היתה בי תחושת אשמה על המעשה כלפי שמיא, בין אדם לחברו, לעמו ולארצו. בכל ההיבטים הללו חשתי איום ונורא. הפציעה פתרה לי את העניין. לא הרשיתי לעצמי להוציא מהפה 'איי' אחד במשך תשעת החודשים בבית החולים. לא דאגתי למיצוי זכויותי מהביטוח הלאומי, לא הרגשתי שמגיע לי משהו. קיבלתי הכל בהשלמה, כי הרגשתי שאני משלם על משהו".

ביקור מרגש אחד היה לו בבית החולים, כאשר חברו מיכאל, שאותו פגש בימית, הגיע לבקרו. השניים הצליחו רק לבכות ביחד. מלבד ביקור זה, התנתק יחיאל מכל קשריו החברתיים: "כשנפצעתי, לא התקשרתי לאף חבר. לא יכולתי מאז ימית לדבר עם חברים שלי מהישיבה, שהם אמורים להיות גרעין התמיכה הבסיסי של האדם. ניתקתי קשרים חברתיים, נשארתי לבד בעולם, ולא יכולתי לחלוק את הסיפור שלי עם אף אחד".

הוא נשא עמו את הסיפור שנים, עד שיום אחד סגר מעגל: "באתי להתקבל לעבודה כגזבר הוועדה המוניציפלית בחברון. גם שם הרגשתי שלא מגיע לי לעבוד עם אנשים שמחוברים באמת לארץ הזו. שמעתי שמשפחת סטרוק גרה בחברון. הלכתי לפגוש את אורית, והיא היתה הראשונה ששמעה ממני את הסיפור. הרגשתי שאני מתנקה ומשתחרר".

הילד נקטף
אסון נוסף פקד את יחיאל ומשפחתו לפני כשבועיים: בנו הבכור, אביחי, נרצח יחד עם חברו אביעד מנצור, סמוך ליישובו, בית חגי. יחיאל מצרף את האסון הזה לשרשרת האסונות שפקדו אותו מאז טראומת ימית: הרצח התרחש כאשר על הפרק תכנית גירוש נוספת, קשה פי כמה. הלוויה המתוקשרת של השניים היתה צבועה כולה בכתום, וביקורי התנחומים בשבעת ימי האבל היו רוויים מסרים שאותם העבירו יחיאל וחווה לוי לכל מבקריהם.

"אמרתי לאלוף הפיקוד, יאיר נווה, שבא לנחם: 'אל תעיזו לעשות את זה. אל תשלח ידך אל הנער', והוא התכווץ כאילו פגעתי בו. 'שנים של טיפולים פסיכולוגיים לא יעזרו למה שתעשו לנשמה של החיילים האלה. משרד הביטחון צריך להכין צוות מיוחד ותכנית להלומי פינוי. כל החיים יעברו לחייל בראש תמונות של ילדים צועקים לו מול העיניים, שהוא היה צריך לפרק אותם מהידיים של אמא שלהם'".

לאור הניסיון שעברת, איזה מסר יש לך להעביר לאלו שישתתפו בגירוש?
"מה יעזור לשוטר שיפנה אם הוא יקבל מענק של 18 אלף שקל, או חופשה? זה ירדוף אותו. אפילו אם יפנה בעדינות, הוא יוציא אנשים מהבית שלהם, הוא יצטרך להפסיק את הילדים באמצע שישחקו בלגו.
"גם מי שמפעיל לוחמה פסיכולוגית כעת נגד המתיישבים, ויצליח אחר-כך להטות את הנושא לבחירות או למשהו אחר שיעביר אותנו הלאה, אלו שיפנו – זה יישאר כבוש בתוכם. זה יחזור אליהם בימים ובלילות, לראות את העיניים של הילד שקטפו אותו מהבית. את הילדים שאותם הפך לפליטים".

מכתבים אשמים
יחיאל לוי אינו החייל היחיד שסובל מפוסט-טראומת ימית. רגשות האשם מלווים חיילים נוספים, וחלקם אף העלו זאת על הכתב. משפחת סטרוק מחברון, ממפוני ימית, קיבלה שני מכתבים מחיילים שהשתתפו בגירושה משם. המכתבים גדושים כאב, חרטה והתחבטויות נפש. אחד מהמכתבים חתום בידי קצין בדרגת סרן. המכתבים מובאים כאן בקיצור, וללא שמות הכותבים:
"אני כותב בעיקר מתוך אי יכולת לשתוק ומתוך כאב וסיוטים שפוקדים אותי מאז. גם עתה, בשעות הקטנות של הלילה, כשאני באוהל וכותב לאור הנר, קשה לי להירגע. הצעקות והמראות מאז מלווים אותי בשינה ובהקיץ, וזה איום ונורא. כל הבניין שבניתי לי, שכדאי שאגיע לשם כדי לחוש את הכאב מקרוב ולשמור שאחרים לא יתלהבו יותר מדי, ושכנראה בהרכב הנוכחי של פלוגתי היה אסור שאסרב פקודה ואשב בכלא, פשוט הכל התמוטט. והראיה שזה לא עומד במבחן כיום. אף שלקחתי סיכון זה מראש, אני חש ממש פושע. אף על פי שאני החייל הקטן מבצע הוראה... איך אביט בעצמי ובאחרים ובבני לעתיד וידי עקרו נטוע? ...כמובן, בקשו בשמי מחילה מכולם ברמה של בין אדם לחברו, אם יש אפשרות לסליחה כאן... עודני שומע את באוזני את הצרחות בבית ממולכם, ובעיני מראה הפנים המיוסרות ומראה הבולדוזרים... די".

"דרככם אינה דרכי, אך אין לי דבר נגדך... כשאני נזכר בביתכם כשחזרתי אליו לאחר שפוניתם שניכם לאוטובוס, קורה משהו בגרון ובעיניים שלי: יוסי השאיר את 'דיני ארץ ישראל' פתוח, ואת – את הרקמה וספר הדוגמאות פתוח, ובכלל לזרוק יהודי ירא שמים מביתו – כל נימי הנפש מתקוממים וזועקים חמס, וכל מיתרי הרגש מתפקעים מגודל העוול. שנים של חינוך לתורה למעשים טובים ולציונות עומדות מולי ושולחות אצבע מאשימה כנגד אותו היגיון קר ומר. וההרס למחרת... לך אורית הפינוי קשה מפני שאת מתנגדת לו. לי הוא קשה מפני שאני תומך בו, ומצפוני לא חדל להציק לי על שאני תומך בו!! אני ממשיך לתמוך ולהתייסר".

גם המחקרים אומרים: תעזבו את החיילים
למחיר הכבד שמשלמים החיילים העוסקים בעקירת מתיישבים, יש סמך גם בעולם המחקר. נייר עמדה שהוציאו באחרונה ד"ר אלי בוכבינדר וד"ר גיא אנוש מאוניברסיטת חיפה, מצביע על הנזקים הנפשיים העלולים להיגרם לחייל כתוצאה מהשתתפות בפעולה כזו:
"בהקשר הנוכחי – המכונה 'תכנית ההתנתקות'... מצב זה דורש מנערים מתבגרים אלו ליצור פיצול בנפשם, פיצול הדורש מהם לראות את אותם אזרחים בשני אופנים מנוגדים מהותית: מחד גיסא אזרחי המדינה, ומאידך גיסא אויבים שבהם יש להילחם ואשר נגדם יש להפעיל כוח, ואף אולי נשק חם.
"הצורך בפתרון לפיצול כגון זה מביא בהכרח לקרע נפשי, אשר אין ביכולתו של המתבגר הממוצע לפתרו באופן בוגר. ייתכנו שלושה פתרונות פשטניים לקרע נפשי זה, כל אחד מהם נזקו בצדו:
"הפתרון הראשון – קבלת הצד בפיצול הרואה באזרחים אויבים, יצירת דה-הומניזציה שלהם והצגתם באופן דמוני. הנזק לטווח ארוך שעלול לצמוח מכך, הוא שכאזרחים בוגרים, יתקבעו חיילים אלו בעמדה שבה כל אדם או גוף המתנגד לפעולתה של הממשלה ייתפס כמגלם רוע, וראוי לפגיעה אגרסיבית על-ידי הממשלה.

"הפתרון השני הנו אובדן האמונה בערכיותו של הצבא, ויצירת דמוניזציה של המערכת הפיקודית והממשלתית הפועלת על מנת לפגוע בחלק מאזרחי העם. הנזק לטווח ארוך בגישה זו עלול להיות בכך שאותם מתבגרים יאבדו כליל את אמונם במערכת המדינית, ובצדקתו של עקרון שלטון החוק.
"הפתרון השלישי הוא ניסיון להעלים את הפיצול הנפשי על-ידי פעולה כאוטומט, המוותר על הפעלת שיקול דעת וגיבוש עצמי. הנזק לטווח ארוך יהיה באימוץ עמדה פסיבית ותחושה של חוסר יכולת להשפיע על המציאות החיצונית והחברתית, ולכן יצירת אזרחים פסיביים.

"לאור האמור לעיל, מתוך הכרתנו המקצועית ומחויבותנו הערכית, אנו טוענים ששימוש בצבא למשימות של פינוי או עקירה של אזרחים מבתיהם, יש בה לחולל תהליכים שליליים אצל החיילים המעורבים בה באופן ישיר ועקיף. מצב שבו כופה המדינה על חייליה, אשר אינם אלא מתבגרים במדים, לקחת צד ולפעול למען מטרותיו וערכיו של צד אחד בקונפליקט חברתי עמוק כנגד צד אחר, או לשאת ב'אות קין' של סרבנים ומפרי פקודה, יכול רק להחמיר את הנזקים הנפשיים למתבגרים אלו, ובסיכומו של דבר להפוך את השסעים בעם לקרע שאינו ניתן כלל לאיחוי. כך נהיה עדים לתהליך שבו השסע בעם ישתקף בנפשם של אזרחים-לעתיד אלו, ומשם יחזור וישתקף בהעמקת השסע בעם, במעגל שיכול רק ללכת ולהסלים".

הרוג מלכות
ביום שישי, ערב שבת פרשת שלח, חיכו בטרמפיאדה של בית חגי אביעד מנצור מעתניאל ואביחי לוי מבית חגי. יחד איתם עמדו אנשים נוספים. רכב פלשתיני שעבר בכביש פתח בירי לעבר הקבוצה. מהירי נהרג אביחי, ואביעד מת מאוחר יותר מפצעיו. חמישה נוספים נפצעו, בהם תינוק בן שנה וחצי.
אביחי היה בן 16.5 במותו, אך חייו הקצרים היו מלאים עשייה. הוא בלט מאוד מבחינה חברתית: כתלמיד בממ"ד קרית ארבע ולאחר מכן בישיבה התיכונית במקום, היה רב פורים, חבר מועצת הנוער, הנחה את מסיבת בר המצווה הכיתתית ואירועים נוספים. בחגיגות ה-20 לבית חגי העלה ריקוד שהקפיץ יחד איתו את הצופים. כמדריך בבני עקיבא, העדיף לתרום מיכולותיו לסניף קשה ומרוחק יותר בבאר שבע, והיה נוסע לשם תדיר, על אף קשיי התחבורה. הוא השתתף בפאנל הידברות בין דתיים לחילונים בבאר שבע, שלאחר מותו הוחלט כי ייקרא על שמו. חבריו סיפרו כי חדרו בישיבה היה מוקד חברתי, והחברים זוכרים ממנו הרבה צחוק ובדיחות.

בשבוע האחרון לחייו עבד אביחי בשיפוץ בתים לקליטת משפחות חדשות במורג. אביחי היה קשור מאוד לחבל קטיף, ובתקופה האחרונה השקיע זמן רב בפעילות 'כתומה'. על מסירותו וקסמו האישי ניתן ללמוד מהסיפור הבא, שאותו שמעו ההורים בימי השבעה:
כאשר חיכה אביחי ביומו האחרון במחסום צה"ל הסמוך לבאר שבע, ניסה לשכנע חייל שייקח ממנו סרט כתום. החייל היה דווקא אחד שנופף בסרט כחול, והודיע לו: 'אני בעד ההתנתקות, ואבוא לפנות אותך גם מבית חגי'. אביחי לא נבהל והשיב: 'אם תבוא לבית חגי אעזור לך, אני מכיר היטב את המקום...' הוא המשיך ושוחח עם שאר החיילים, עד שבסופו של דבר כל החיילים במחסום לקחו ממנו סרטים כתומים. אביחי הציע להם תמונה קבוצתית עם הסרטים, אך הם חששו לעשות זאת במדים, והבטיחו להצטלם בלבוש אזרחי.

אביחי נקבר כהרוג מלכות, ועל כן ירד לקברו עם הצמיד הכתום והחולצה הכתומה שלבש. "הוא עלה לכיסא הכבוד עם צמיד כתום. עכשיו אני יודע שננצח, כי יש לנו סרט כתום בשמים של הרוג המלכות שלנו ליד הקב"ה", אומר האב, יחיאל.

"המסר שאנחנו מעבירים כל הזמן הוא בעיקר להרבות אהבה. אמרתי שאסור שהקרבן יהיה לשווא. כשראיתי את הדם שנעכר על חולצתו של אביחי, אמרתי: אסור ששום טיפת דם תלך לאיבוד. כמו שזרע מרקיב וצומח ממנו משהו חדש, גם מהדם הזה שנעכר יצמח משהו. אנחנו רוצים שהכל יבוא מאהבה.
"ביקשתי מאנשים ללמוד פרקי אבות, שמלמדים אותנו איך להיות בני אדם. המסר של האהבה היה גם בתרמיל של אביחי כשנהרג – הוא נסע לשבת מדריכים בבאר שבע, ובתיק היו לו קטעים של הרב קוק, קטע מאת יאיר לפיד – "האיש הזה הוא אחי", ופתק לחניכים: "יש לנו אהבה והיא תנצח".
משפחת לוי: יחיאל, חווה וארבעת הילדים, מתכוננת כעת לבר המצווה של הבן יהל-אורי בשבת נחמו. החגיגה תתקיים בארמון הנציב, ממקום שבו ניתן להשקיף על קברו של האח הבכור, אביחי הי"ד.