בשבע 151: על דעת עצמי

אבי סגל , כ"א בחשון תשמ"ח

התובע הכללי
איתמר בן-גביר עסוק מאוד לאחרונה: תביעת דיבה נגד עיתון הצופה, תביעת דיבה נגד ח"כ אריה אלדד, ואני מניח שברגע זה הוא קורא גם את הפסקה הזאת וכבר משייף את הנוסח הסופי של כתב התביעה הבא. בעבר, האיש כבר איים עלי בתביעה, אחרי שפרסמתי את תמונתו במרחק פחות מארבע אמות מהמילה 'שב"כ', ולא הייתי רוצה שזה יקרה שוב. אז אנא ממך, מר בן-גביר: אל תתבע אותי. תאמין לי, לחנוך דאום יש הרבה יותר כסף, עדיף שתתבע אותו!

(חנוך ידידי – אני מקווה שאתה מקבל את הדברים בהומור. כמו כן, אם בקרוב תזדקק להלוואה או לפת לחם או לתמיכה רגשית של חבר, אתה תמיד יכול לפנות לידידנו אורבך.)

ומכיוון שאיתמר בן-גביר, כמו שכולם מבינים עכשיו, הוא פעיל ימין אותנטי ואין לו שום קשר לשירות ביטחון כזה או אחר, אני מבקש לנטוש את הדיון בעניינו ולהעבירו לפסים תיאורטיים ועקרוניים יותר.

של מי השירות הזה

נניח לרגע שהיינו נתקלים בפעיל ימין רדיקלי - צעקני, פרובוקטור ורודף תקשורת. אני מתכוון באופן תיאורטי, ולא למישהו ספציפי שכולנו מכירים ואוהבים. ונניח לרגע, שאותו איש דמיוני היה חשוד בעיני רבים כסוכן שב"כ. אני מרגיש שוב צורך לציין כי אין כוונתי למר בן-גביר, וכי ברור לי שמר בן-גביר הוא פעיל ימין אמיתי, בניגוד לחברו הטוב לשעבר אבישי רביב. וכשאני כותב על חברותו עם אבישי רביב, אני לא מנסה לרמוז שום דבר, אלא רק לציין עובדה היסטורית שלא מוכיחה דבר על בן-גביר עצמו. לא הבנתי בעצמי מה כתבתי כאן.

ובכן, אותו איש דמיוני לא צריך לעניין אותנו. העובדה שפיון קטן נשלח על ידי הממסד ופוגע בתוך כך במתנחלים, לא הופכת את הפיון לאישיות חשובה. מה שחשוב יותר הוא השב"כ עצמו. אם רוב הציבור הימני במדינה מאמין כי יש בקרבו סוכנים פרובוקטורים של השב"כ, זוהי האשמה חריפה ביותר נגד שירות הביטחון, שלכאורה מוכן להשחיר את פני המתנחלים, ועלול אפילו לגרום למימושם של תהליכים פוליטיים שליליים נגד מתיישבי יש"ע.

אסור שהשב"כ של כולנו ייהפך לגוף פוליטי. ולכן, אם אי פעם נחשוד בפעיל ימין פרובוקטור שהוא סוכן שב"כ - ולא שיש לנו היום חשד כזה - עלינו לדרוש משירות הביטחון הבהרות ברורות וחד-משמעיות בעניינו של אותו אזרח. לא בטוח שכולנו נאמין להבהרות הללו, אך אולי הדברים יתגלגלו כך שהאמת תצא לאור, והציבור יידע אם אנו עוסקים בשירות ביטחון או בשירות השמאל. כשמתגלגלים שמועות וחשדות, אסור לשב"כ לשתוק, ואסור לנו לשתוק לו.

2012: אודיסיאה לאולימפיאדה

בשנת 2012, אני אמור להגיע לגיל 43. אין לי מושג כמה ילדים יהיו לי אז, כמה ספרים אפרסם, והאם עדיין אכתוב בעיתון בשבע או שאתקדם לדרגת גזבר העיתון. אבל דבר אחד אני כבר יודע, ולו משום שהתקשורת פמפמה אותו חזור ופמפם: ב-2012 יתקיימו המשחקים האולימפיים בלונדון. לא בפריז, לא במדריד, בלונדון!

שמעתם, כולם? האולימפיאדה שאף אחד מכם לא ישתתף בה ולא ייסע אליה, תיערך בבירת הממלכה המאוחדת. ואם הצלחתם לשרוד את הידיעה המרגשת הזאת, מה תגידו על הדבר הבא: רק ארבעה קולות הפרידו בין לונדון לפאריס. ארבעה קולות! שני קולות שהיו עוברים צד, ואולי היינו שולחים את הנכד של גל פרידמן להתחרות בעיר האורות ולא באנגליה! האם יש יותר חדשות מזה? האם לא היינו צריכים להפסיק את כל שידורי הטלוויזיה למבזק מיוחד? ארבעה קולות, מי היה מאמין.

מה כל זה אומר לגבי צופי הטלוויזיה? שבג'ינגל הפתיחה של המשחקים יראו את ארמון באקינגהם? שבזמן תחרויות הרכיבה על הסוסים אפשר יהיה לראות ברקע צללית מעורפלת של הביג-בן? שמודי בר-און ישתתף בפרודיה על 'רומיאו ויוליה' ולא על 'טרטיף'? מדוע ידיעת ספורט כה בינונית בחשיבותה תופסת את מחצית העמוד הראשון של ידיעות אחרונות? האם מישהו שם ניחש מה עומד לקרות בלונדון שעות ספורות לאחר מכן?

חמסה עלינו

א. בתוכנית טלוויזיה חדשה, עוברים גיא מרוז ואביב גפן להתגורר במשך שבוע ביישוב בת עין שבגוש עציון. הבחירה ביישוב כמו בת עין ולא, נגיד, בכפר עציון הסמוכה, מעלה את ההשערה כי בהפקה לא מחפשים 'צו פיוס' אלא תוכנית טבע בסגנון 'נשיונל ג'יאוגרפיק'. נותר רק להתפלל שאנשי היישוב יהפכו את הקללה הטלוויזיונית לברכה.
ב. ואפרופו הבן של יהונתן גפן: זה רק אני, או שבאמת קל יותר לחבב זמרים כמו אריאל הורביץ ואוהד חיטמן (האחיין של) גם בזכות ייחוסם המשפחתי?
ג. למרות פתיחת עונה מגומגמת, 'משחק מכור' ממשיכה להיות תוכנית הטלוויזיה הישראלית המצחיקה ביותר. ואיך 'החיים זה לא הכל'? ממש לא, וזה הכל.
ד. המאמן פיני גרשון, שקיבל לאחרונה את תואר מאמן השנה באירופה, הביע תמיהה על שהוא אף פעם לא זוכה בתואר מאמן השנה בישראל. ואני תוהה על תהייתו: מאמן כל כך צעיר, שעדיין לא לקח אפילו פסק זמן אחד בליגה המקומית, כבר רוצה להיות מאמן השנה?
ה. לאיתמר בן-גביר: איך היה? הייתי בסדר? אל תסתכל עלי ככה, זה מפחיד אותי. היה בסדר או לא?

יודע את מקומי

בריאותי הפיזית מטרידה אותי מאוד. מאז עברתי בהצטיינות את שנתי ה-30, גופי מראה סימנים מדאיגים של התפרקות מכל נכסיו היפים והטובים. כמות המחלות, האלרגיות והשומן שצבר גופי בזמן האחרון, היא מעל ומעבר למצופה שאני זולל עם הקפה מדי בוקר. וכך, כשפעמון האזהרה מצלצל מולי ברעש מחריש אוזניים, התחלתי לערוך חשבון נפש פרטי. אחרי ששללתי אפשרות של היפוכונדריה (מאיפה יש לי זמן להיות היפוכונדר, אם אני חולה כל היום?) קלטתי שהגיע הזמן לדיאטה בריאותית מיוחדת.

כבר לפני יותר משנה סיפרתי במדור זה על ביקור שלי אצל נטורופאט ידוע. כמובן, 'ידוע' זה עניין יחסי. עד לפני שנתיים-שלוש, חשבתי שנטורופאט זאת מילה שהומצאה על ידי שחקן רמאי במהלך משחק 'שבץ נא'. בכל מקרה, בשבועיים האחרונים אני מנסה להקפיד על תפריט מיוחד על פי שיטתו של אותו מומחה. השיטה – למי שמתעניין – מוציאה מחוץ לחוק מאכלים ומשקאות שאפשר להגדיר אותם כ"כל מה שאני אוהב": קפה, תה, בשר, דגים, חומוס, טחינה, לחם לבן, סוכר, מלח, אוכל מטוגן, אוכל חריף, אוכל חמוץ, חלב מפוסטר ומי ברז. החדשות הטובות: מותר לי לשתות חלב מיד אחרי שסיימתי לחלוב את הפרה.

למי שהבין ממני כי הדיאטה נשמרת על ידי ככתבה וכלשונה – תמשיכו לחלום, חברים. אבל בכל זאת: אם מישהו היה מספר לי לפני חמש שנים שאני אחיה שבועיים בלי בשר, הייתי חושב שהוא סוכן פרובוקטור של השב"כ. גם את הסוכר הפחתתי למינימום, ומלפפון חמוץ אני רואה כעת רק בבוקר, כשאני מסתכל במראה. לעומת זאת, אני עורך באחרונה היכרות מחודשת עם ירקות טריים, וזולל בתיאבון כל מאכל שמוצמדת אליו המלה "מלא" – לחם מלא, אורז מלא, מלא קפה נמס. (מצטער, קשה לי בלי)

בינתיים, אין ספק שהדיאטה תורמת לי המון, בעיקר במישור הפיננסי. פשוט קשה להאמין עד כמה זה חסכוני לקנות פירות במקום עופות ודגים, ירקות במקום צ'יפס ופיצות, וגבינה לבנה במקום שוקולד ועוגות קצפת. ומה באשר לתוצאות הגופניות? על כך אוכל לענות לכם ברגע שאצליח להרים מהרצפה את האצבע שנשרה לי מהיד.